חדשות הקמפיין

אם יש בישראל פקיד עליון לענייני הסברה ותקשורת, כזה המקבל לידיו טבלאות עם נתונים על היקפי סיקור וסנטימנט ציבורי ומסמן בהינף עט נקודות לשיפור ונקודות לשימור, לא מן הנמנע שנתוני מהדורות סוף השבוע של עיתוני ישראל הסבו לו היום מידה נאה של קורת רוח.

"כמה מלל נשפך השבוע על מוראות החרם נגד ישראל. בבת אחת, כמעט בן לילה, הפך הנושא הזה, שאף אחד לא התעניין בו במשך שנים, לאיום הקיומי-אסטרטגי-מיידי הגדול ביותר על בטחון המדינה בפרט והרעיון הציוני בכלל", כותב בן כספית בטורו השבועי ב"מעריב", בשוליה של כפולת עמודים שאת רובה ניסה להקדיש לנושאים המעסיקים אותו ואת מקביליו ברגיל: תככים במערכת הפוליטית, המצב הבטחוני ואופיו מעורר ההערצה של חבר-הכנסת אביגדור ליברמן.

"את זעקות הגעוואלד מוביל, כרגיל, ראש הממשלה נתניהו", כותב כספית. "התפקיד הזה תפור עליו. הוא נולד עבורו. נביא הזעם, הפרקליט האולטימטיבי של היהודי הנרדף והנודד, זה שתמיד יישא את הנאום הכי רהוט וזועם ויוכיח, שוב, את צדקתנו".

ב"ישראל היום", העיתון שהוקם כדי לשרת את נביא הזעם שהוא גם הפרקליט האולטימטיבי, לא צריכים הוכחות. כפי שקורה לעתים קרובות בעיתון זה, עורכיו מוותרים מראש על האתגר שבהתוויית קו עריכה עצמאי, ורותמים את הכותרת הראשית שלהם להפצת המסר היומי מפי המנהיג. "נתניהו במסר לצרפת: התנערו מהפעולה האומללה של אורנג'", נכתב בגדול במרכז שערו של החינמון, שלפי הצהרה הנדפסת בפינתו העליונה 550 אלף מעותקיו חולקו היום לציבור הישראלי.

עבור קוראים קבועים של "ישראל היום", כותרות דברוּריות בשירותו של ראש הממשלה אינן מחזה נדיר כלל ועיקר. השבוע, למשל, ציטוטים מטעם נתניהו תפסו ארבע מתוך שש הכותרות הראשיות של החינמון – שני שלישים ‒ שיעור חריג גם ביחס לישורת האחרונה של הבחירות האחרונות. ואולם, אם עד כה נבדל "ישראל היום" ממתחריו באופן שבו התייצב מאחורי ראש הממשלה וסדר היום הציבורי שביקש להשליט, הרי שהיום, גם היום, נרשם הישג: מעוזו של האויב מנפנף באותו הדגל.

סוגיית החרם על ישראל, העומדת במרכזו של מסע תעמולה שלטוני שאותו מוביל נתניהו, תופסת היום גם את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (ו"מעריב"). העילה החדשותית סמלית: התבטאות של מנכ"ל של חברה צרפתית גדולה, המקבלת כסף עבור שימוש שעושה חברה ישראלית במותג השייך לה.

מנכ"ל אורנג', סטפן רישאר, הצהיר בפני קהל מצרי כי היה רוצה שלחברה שאותה הוא מנהל לא יהיה קשר עם חברת הסלולר הישראלית פרטנר, שחלק מפעילותה מתבצע מעבר לקו הירוק. ב"ידיעות אחרונות", שם הכריזו השבוע על התגייסות לקמפיין הממשלתי בלי להסביר לקוראים כי מדובר בקמפיין ממשלתי, מקדישים לרישאר את הכותרת הראשית.

"אני אוהב את ישראל, אני מאוד מצטער", אומר רישאר לאיתמר אייכנר, כתב "ידיעות אחרונות", והציטוט מתפרסם באותיות ענק בשער. "לא הבנתם אותי נכון. ההחלטה שלי לא פוליטית", הוא אומר בציטוט המתנוסס בראש הראיון. בהמשך הכתבה מציין אייכנר כי בחברת אורנג' העולמית הוחלט לסיים את ההתקשרות עם חברת פרטנר הישראלית, אף שהסכם השימוש במותג תקף לעוד עשר שנים.

כפי שעשו במקרים אחרים השבוע, גם בגיליון הזה עשו עורכי "ידיעות אחרונות" מאמץ מיוחד להצניע את חלקו של ראש הממשלה בקמפיין. הצהרתו המתפרסמת היום בכותרת הראשית של "ישראל היום" משתבצת ב"ידיעות אחרונות" במעבה הפִסקה האחרונה של ידיעה המסכמת את טיעוניו של חיים סבן, בעל השליטה בפרטנר ובעל הון שברחוב מוזס אוהבים לחבק. קריאתו של נתניהו לצרפתים מובאת שם בצמצום, בשמונה מלים בלבד, לצד אזכורים של הצהרות מפי הנשיא ראובן ריבלין ושגריר ישראל בצרפת.

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

כמה טורי דעה המתפרסמים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מסבירים לקוראים את הרציונל שמאחורי הקמפיין. חנוך דאום, מבעלי הטור המקורבים לנתניהו, חתום על טור הנדפס בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". דאום מנסה ללכד את השורות. "אם יש משהו טוב בגל החרמות שמאיימים ליפול על ראשנו, זה שהאמת מתחדדת וכולם מבינים שזה לא עניין של ימין ושמאל אלא של מאבק חדש-ישן באנטישמיות. בשנאת יהודים", הוא כותב.

דאום מקדים תשובה למי שיטען כי החרם נועד להילחם בכיבוש. "גם אם נחזור לגבולות 48', קריקטורה אחת על מוחמד או איזה מנהיג דאעש שישתלט על הגדה ויחליט שהנשים שלנו גם צריכות ללכת עם רעלה – והאזור כולו מתפוצץ מחדש. אז מה עושים? הולכים בכל הכוח על האמת שלנו. בלי פחד. ומנצחים", הוא כותב.

בועז ביסמוט, בטור המתפרסם בכפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום", מביע געגועים לאמיל זולא, שלא חשש לצאת להגנתו של אלפרד דרייפוס, ומכנה את אורנג' העולמית "תפוז רקוב". ביסמוט, שנתניהו הצהיר בעבר כי יש לו עמו "יחסי אמון מלאים", מדברר בטורו את המסר המרכזי של ראש הממשלה, זה שבכותרת החינמון: ממשלת צרפת, המחזיקה ב-25% מחברת אורנג', חייבת להתנער מהחלטת ההנהלה להפסיק את ההתקשרות עם פרטנר, הוא טוען.

בחלק אחר של המאמר חוזר ביסמוט על המסר המרכזי העולה מטורו של דאום, ודוחק בקוראיו כך: "אולי זה הרגע שנבין כי זה לא עניין של ימין או שמאל, דתיים או חילוניים ‒ זו הבעיה של כולנו". חיים שיין, בטור המתפרסם מימין לטורו של ביסמוט, חוזר על הכללה דומה. "כדאי מאוד שלא נאשים את עצמנו, כי בכך אנו מתדלקים את החרם שמיועד לפגוע בכל ישראלי, שמאלני וימני", הוא כותב.

המוספים הפוליטיים של שני הטבלואידים נכבשים גם הם בידי הקמפיין. "מגיפת הצביעות", לועגת הכותרת הראשית של "ישראל השבוע" מבית "ישראל היום", המפנה את הקוראים לטורו של הכתב המדיני שלמה צזנה. "מכשיר שקר", קובעת הכותרת הראשית של "המוסף לשבת" מבית "ידיעות אחרונות", המוקדשת לכתבה על ישראלי מעכו ש"מוביל את קמפיין BDS". מלבד כתבת השער, ב"ידיעות אחרונות" הקדישו לסוגיה עוד כתבה ושני טורים. ב"ישראל היום", מלבד הטור של צזנה, מוקדש לנושא רק חלק מטורו של דן מרגלית.

בן-דרור ימיני, שעוסק בסוגיה לא מאתמול, מתפאר בפני קוראי "המוסף לשבת" בכך ש"ידיעות אחרונות" הוא הגוף שמוביל את הקמפיין נגד יוזמות החרם. היום, במושגים צרים של כמויות נייר ומלל, ימיני צודק. במושגים עקרוניים, טעות בידו. בפועל, העיתון שעורכיו מתגאים בעצמאותו מסר את המושכות למשרד ראש הממשלה.

מתפתלים

ההצהרה של ימיני אינה גחמה אישית שלו. בראש עמוד 4 של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" נדפס מדגם מתוצרי הקמפיין הממשלתי נגד החרם כפי שהוא בא לידי ביטוי השבוע בעיתונו של ארנון מוזס. האופן שבו ממסגרים העורכים את הקמפיין נועד לשוות לו, שוב, אופי עצמאי. "ביום ראשון השבוע הכריז 'ידיעות אחרונות' על סדרת כתבות להעלאת המודעות לסכנת החרם העולמי על ישראל", נכתב שם. "בעקבות זאת כבשה הסוגיה המטרידה את ראש סדר היום החדשותי במדינה".

סמליל הקמפיין ההסברתי "נלחמים בחרם", "ידיעות אחרונות"

סמליל הקמפיין ההסברתי "נלחמים בחרם", "ידיעות אחרונות"

ההתפארות הזאת, כמובן, אינה מדויקת. עד לאחרונה, למעט הבלחות נקודתיות, העיסוק בחרם גלובלי על ישראל ועל ההתנחלויות היה נחלתם של בעלי דעה מהשוליים הימניים והשמאליים של המפה התקשורתית והפוליטית, שהזהירו והתלהבו (בהתאמה) מהיוזמה העולמית. מהלך פלסטיני שנועד להרחיק את ישראל מטורנירי כדורגל עולמיים כבש את סדר היום התקשורתי עוד לפני שב"ידיעות אחרונות" הכריזו על הקמפיין הנוכחי. שורה של התבטאויות מתוקשרות מפי ראש הממשלה נתניהו ופוליטיקאים נוספים קדמה לו גם כן. גם התקרית העכשווית שבכותרות – הצהרתו של מנכ"ל חברת אורנג' והשלכותיה – לא נחשפה ב"ידיעות אחרונות".

"ידיעות אחרונות", המו"ל מוזס והעורך הראשי רון ירון מבקשים להציג בפני קוראיהם מצג שלפיו התגייסותם לקמפיין שמחוללת ממשלת נתניהו הרביעית היא החלטה עצמאית, ולמצב את העיתון וכותביו כקטר שמוביל את השיח הציבורי. אלא שהמציאות, כידוע, אחרת. "ידיעות אחרונות" נגרר לקמפיין החרם בשל פיחות חד שחל במעמדו הציבורי, בעקבות התגייסותו לקמפיין פוליטי אחר – זה שנועד להחליף את נתניהו. כעת, במסגרת מאמצי השיקום, התגייסו העיתון ואנשיו למהלך הסברתי רחב שמוביל נתניהו, ולא "ידיעות אחרונות" – בעידודו הנמרץ של פטרונו ובעליו של היומון המתחרה, שלדון אדלסון.

ההיגררות של "ידיעות אחרונות" לקמפיין לא-לו, כמו גם הגרוטסקיות שבה מתנהל הקמפיין הזה מעל דפיו, מסמנת לא רק את כניעתו בפני השלטון אלא גם את כשלונם של אנשיו להוביל את השיח ואת החברה הישראלית למחוזות שאליהם כיוונו מוזס וחוג מקורביו.

הדור הישן

שתי הפניות שגרתיות למראה בשער "ידיעות אחרונות" בכל זאת מקלקלות את השורה עבור פרנסי העיתון. האחת מפנה את הקוראים למדורו השבועי של נחום ברנע, האחרת מפנה אותם לטור מאת איתן הבר. "אלף פעילים זועמים, אלפיים מאמרים ושלושת אלפים מפגינים לא יועילו במלחמה הגוברת והולכת בחרם על מדינת ישראל", כותב הבר בעמודי החדשות. "העולם מלמד אותנו פרק בהלכות מקל: אי-אפשר להחזיק אותו בשני קצותיו. או שממשיכים לצפצף על העולם או שנענים לתביעותיו ואז מוותרים אחרי 48 שנים על חלום ובעיקר על הגשמתו".

"אנחנו מצויים בעיצומו של מאבק גדול שמתנהל נגד מדינת ישראל, מסע בינלאומי להשחרת פניה. הוא איננו קשור למעשינו, הוא קשור לעצם קיומנו", מצטט ברנע את נתניהו בפתח טורו השבועי ב"המוסף לשבת". "הציונות שאני גדלתי עליה גרסה אחרת", כותב ברנע בתגובה לדבריו של נתניהו. "מאוד משנה מה אנחנו עושים, לטוב ולרע. נוח לחשוב שכל הביקורת על ישראל בעולם נובעת ממניעים אנטישמיים; נוח לחשוב כך, משום שזה משחרר אותנו מהצורך להתמודד עם מעשינו ומחדלינו".

ברנע קושר בין קמפיין ההסברה הנוכחי ובין סכום של 150 מיליון שקל שהוקצב לצורך זה מתקציב הממשלה הקודמת, ופנייה ל"עשירים יהודים מחו"ל" שירימו תרומה בהיקף כספי דומה. "שקל אחד מכל הסכום הזה לא מושקע בבדיקת השאלה איך משפיע מה שאנחנו עושים בין חברון לג'נין, בין ראס אל-עמוד ליריחו, על תנועת החרם נגד ישראל", הוא כותב.

ברנע מצטט מידע של ארגון השמאל מולד, שלפיו "90 אחוז מהדרישות לחרם במערב מקורן בפעילות ישראל בשטחים", ורק עשרה אחוזים "חותרים נגד עצם קיומה של ישראל". האופן שבו מתמודדת ממשלת ישראל עם יוזמות החרם, הוא טוען, עלול להחמיר את המצב. "כאשר ישראל מפצה בכסף כל עסק בהתנחלויות וכל מכללה שנפגעים מהחרם החלקי, היא מקדמת את החרם הכללי", הוא כותב.

"לבד מבאי כמה כנסיות אוונגליות, אין דרך לשכנע ציבורים במערב שההתנחלות בשטחים מוצדקת. לא חשוב כמה מרצים יישלחו אליהם, לא חשוב כמה כסף יושקע בקמפיין. אין דרך. סגנית שר החוץ החדשה, ציפי חוטובלי, תאמר להם שאלוהים הבטיח לה את כל ארץ ישראל, מנהר הפרת בעיראק ועד הים. אלוהים שלה איננו אלוהים שלהם".

היכולת להכיל גם דעות הפוכות למסר המערכתי, ובלי להצניען, היא אחד המאפיינים המבדילים את עיתונו של מוזס מ"ישראל היום", ואחד האינדיקטורים לכך שחרף השחיתות המקצועית המאפיינת את עבודת המערכת של "ידיעות אחרונות", העיתון היוצא תחת ידיה עדיין אינו בטאון פלקטי כמו מתחרהו הראשי. היום, מי שבעשורים האחרונים היו קולות מרכזיים ב"ידיעות אחרונות" נדחקים עוד קצת לשוליים, ומפנים מקום לבן-דרור ימיני, ליועז הנדל ולחנוך דאום.

לאן אנחנו הולכים

כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", מוקדשת ל"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", סרטה התיעודי של מור לושי, שבו נחשפות לראשונה עדויות שמחמת חריפותן לא פורסמו בקובץ "שיח לוחמים", אוסף העדויות שנרשמו מפיהם של חיילים ישראלים שלקחו חלק במלחמת ששת הימים.

העדויות עצמן הן מה שאנשי הסברה עכשוויים היו מכנים "שקרים": אחד החיילים המצוטטים בכתבתה של גילי איזיקוביץ, למשל, מספר כיצד גירש (במלותיו הוא) את תושביו של כפר ערבי, במעשה שהזכיר לו באופן אישי את שואת יהודי אירופה. חייל אחר מספר כיצד קצין ישראלי "קצר" קבוצה של שבויים, זמן קצר אחרי שהצטוו לקבור את גופות חבריהם. בציטוט אחר מתאר חייל כיצד עמיתיו טבחו בקבוצה של 15 פליטים שמהם לא נשקפה כל סכנה, ולאחר מכן הסתירו את הגופות.

"אני יכולה להגיד שמתוך 200 השעות, מספר לא מבוטל של שעות עוסקות בפשעי מלחמה. זה לא היה אירוע נדיר", אומרת לושי. "אנחנו הכנסנו שלוש או ארבע עדויות על חיסול שבויים, בחומרים יש פי עשרה – 30 או 40 עדויות. אם היתה עדות בחומרים של משהו קיצוני וחד-פעמי – לא הכנסנו אותו, דווקא מתוך תחושת אחריות".

מתוך הסרט "שיח לוחמים ‒ הסלילים הגנוזים" (צילום מסך מתוך הקדימון)

מתוך הסרט "שיח לוחמים ‒ הסלילים הגנוזים" (צילום מסך מתוך הקדימון)

"היה רגע מסוים ברגע שעליתי בכביש יריחו למעלה והפליטים ירדו למטה", מצטטת איזיקוביץ חייל נוסף מתוך הסרט. "היתה לי הזדהות בלתי אמצעית איתם ואני כמעט ראיתי בפועל את הילדים האלה, שההורים סחבו על הידיים, את עצמי כשאבא שלי סחב אותי. דווקא ברגעים האלה, של הרגשת הסבל של הזולת, של הערבים שנגדם נלחמנו, שלמעשה עוברות עליהם חוויות דומות לאלה שעברו עלינו בשנות המלחמה".

מאז חלפו 48 שנים. "נדמה שבזמן שחלף מאז נמסר הציטוט הזה, עצם המחשבה על הקְבלה נהפכה לא מקובלת", כותבת איזיקוביץ. "בעשורים שעברו הלכו ונעלמו ההיסוס והפקפוק. קולות כמו אלו שהשמיעו הלוחמים, מי שהיו בשרה, חלבה ודמה של הציונות, ייתפסו היום כדבר כפירה, בגידה אפילו", היא מוסיפה. הבמאית לושי, מציינת כתבת "הארץ", מהנהנת למשמע הדברים.

"העיוורון ועצימת העיניים הם דבר מסוכן לחברה שרוצה לבנות ולהיבנות", אומרת לושי. "אני חושבת שברגע שלא יהיו סרטים ביקורתיים אנחנו נהיה בבעיה חמורה", היא מוסיפה בתגובה לשאלה על הצהרה שהשמיעה לאחרונה שרת התרבות החדשה, מירי רגב. "'איך ניראה כלפי חוץ' זה לא תירוץ לא לדון. הדברים צריכים להיאמר וצריך גם להבין לאן אנחנו הולכים".

"אני חושב שאתם צריכים להתרגל לרעיון, זה הכיוון שהדברים הולכים אליו. אתם קצת במצב של פוטין. זה הולך להחמיר, ואני לא רואה דבר שיכול לשנות זאת", אומר הסופר הצרפתי מישל וולבק לכתב "ידיעות אחרונות" אלעד זרט, בתשובה לשאלה על יוזמות החרם נגד ישראל. "אתם תחת איומים, המצב מחמיר, ואולי זאת גם הסיבה שהדת תופסת יותר תאוצה וכוח. הדת עובדת בדרך כלל הכי טוב אצל אנשים במצבי סכנה".

על המצב בארצו מוסיף וולבק אבחנה יפה, שאולי מתארת גם תופעה ישראלית. "כרגע האינטלקטואלים בצרפת מצויים בתהליך נטישת השמאל", הוא אומר. "זה אירוע די חסר תקדים, כי במשך 70 שנה הם היו עם השמאל. אבל הם לא ממש פונים ימינה, הם יותר הולכים לשום מקום".

"מקור ראשון" והאדלסונים

שלדון אדלסון בבית הנשיא בירושלים, 12.8.07 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שלדון אדלסון (צילום: אוליבייה פיטוסי)

כתבה מאת אסף גבור ואריאל כהנא, כתבי "מקור ראשון", מתחקה אחר האופן שבו גורמים פלסטינים ניסו ללחוץ על חברת אורנג' הצרפתית להפסיק את קשריה עם ישראל.

חלק גדול מהכתבה מבוסס על עדות של אדם אנונימי המזוהה באות מ', פלסטיני תושב בילעין. "מ' סיפר שכדי להגיע לחלונות הגבוהים בחברה, רכשו פעילי החרם בצרפת מניות של חברת אורנג' כדי שיתאפשר להם להשתתף בישיבות ההנהלה של החברה. 'בישיבות הם הציגו את הנתונים שאספנו, ואת העובדה שהפעילות בישראל היא פעילות במדינה שמפרה את החוק הבינלאומי'", כותבים גבור וכהנא.

אף שבמרכזה של הכתבה עומד מידע בלעדי ומעורר עניין על מהלך השתדלנות הפלסטיני, עורכי "מקור ראשון" העניקו לה כותרת שהיא ציטוט גנרי מפיו של ראש הממשלה, מושא הקידום המועדף על הבעלים, מרים ושלדון אדלסון.

כותרת השער של השבועון הדתי מוקדשת גם היא לחרם, וכוללת ציטוט מפי חיים סבן. אף שאדלסון אינו מוזכר באף אחת מהידיעות בנושא, יד נעלמה של עורך דאגה להבהיר בכותרת המשנה כי קרן שמקים סבן למען המאבק בחרם היא יוזמה משותפת שלו ושל "אדלסון". לקוראים לא נמסר מיהו אותו אדלסון ומה מעמדו בעיתון.

הסטודנטים יסבירו

"גם התאחדות הסטודנטים בישראל מבקשת לקחת חלק בהתמודדות עם תופעת החרם, ופנתה לגורמים בממשלה בבקשה לפתוח פרויקט מלגות ארצי שימנה 400 סטודנטים וסטודנטיות בפריסה ארצית שיעסקו בפעילות הסברתית למען ישראל", מדווחת יעל ברנובסקי ב"ישראל היום". בתחילת השנה דווח כאן על פרויקט דומה, גם הוא במימון המדינה, שבמסגרתו סטודנטים יפיצו ברשת מסרים מטעם הממשלה.

שוויון על-פי מג"ב

בשבועון החינמי "בשבע" מתפרסמת כתבה על מה שהותירו אחריהם שוטרי מג"ב שאיכלסו במשך כשנה את ישיבת עוד-יוסף-חי בהתנחלות יצהר, בעקבות מעשי אלימות נגד חיילים מצד צעירי היישוב. התיאור, המלווה בציון העובדה שחלק מהשוטרים לא היו יהודיים, מזכיר תיאורים מוכרים ממקרים קודמים שבהם לוחמים ישראלים תפסו בניינים לצורכי פעילות מבצעית. החידוש הוא שהפעם מדובר בבניין ביישוב יהודי.

"יום שלישי אחר הצהריים, שעות ספורות לאחר שכוחות מג"ב פינו סופית את המקום ואפשרו לבעלי המבנה ‒ תלמידי הישיבה ורבניה ‒ לשוב למקומם. אנשי הישיבה מסתובבים במבנה רחב הידיים, סורקים כל פינה בשילוב של געגוע ודאגה על מה שהתרחש בין כותלי מקום התורה, במהלך שנה שלמה שבה הופקע מידי בעליו ושימש בסיס צבאי לכוחות מג"ב, שחלק לא מבוטל מהם אף אינם יהודים", כותבת מחברת הכתבה, חגית רוזנבאום.

"הנזקים הרבים שהותירו אחריהם החיילים בולטים לעין: אין חדר, קיר או תקרה שלא הושחתו במידה כזו או אחרת. יש כאן גם מזוזות שנעקרו, דלתות ומדרגות שנשברו, תקרות שנפערו בהן פתחים מכוערים, כיתובים וחותמות ואפילו גרפיטי בערבית שכוסה בתרסיס לבן, כנראה כדי למנוע שערורייה תקשורתית", היא כותבת עוד.

"ציוד המטבח, שערכו נאמד בעשרות אלפי שקלים, הושחת אף הוא: תנור, מקררים, כיורים ומערכת הניקוז ברצפה. הציוד המשרדי הושלך כולו לחדר מחסן, כולל מחשבים, ארונות, ספרי קודש, מסמכים חשובים ועוד. קירות גבס פורקו ונעלמו, ציוד כיבוי האש יצא מכלל שימוש, ותמונת הנצחה של תלמיד הישיבה הראל עז בן-נון הי"ד, שנרצח בידי מחבלים, נמצאה שבורה על הרצפה". הרב יוסי פלאי, אחד מרבני הישיבה, מאשים את שר הביטחון, משה יעלון.

ב"מקור ראשון" טורח הכתב חופי עמוס ומביא גם את תגובת המשטרה, הגורסת כי "מרבית הטענות ממוחזרות, ומדברות על נזקים שהיו קיימים לפני כניסת הלוחמים למתחם". מן המפורסמות היא שמתנחלי יצהר הצעירים נוהגים לרסס כתובות גרפיטי בערבית ברחבי הישיבה שלהם, לעקור את מזוזותיה ולהשחית את תמונתו של חברם שנרצח.

שחיתות

"ידיעות אחרונות" שוב נבדל משלושת היומונים הכלליים האחרים באופן שבו הוא מדווח על פרשת שחיתות שבמרכזה עומד פוליטיקאי. עמודי השער של "הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" מעדכנים הבוקר את קוראיהם בדבר גזר דינו החמור של ראש עיריית רמת-גן לשעבר, צבי בר, שנשלח לכלא לחמש שנים וחצי בגין הרשעתו בלקיחת שוחד ובביצוע עבירות נוספות מתחום השחיתות.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעים מלשבץ הפניה בעניין בעמוד השער, ובמקומה משבצים דיווח שלפיו "יגאל בשן אושפז שוב בגלל פציעה" (מצבו קל). לצדה נדפסת כותרת על "התפתחות דרמטית בפרשת רונאל פישר", שפרטיה אסורים בפרסום.

"המידע שהגיע לשולחנם של החוקרים עשוי להשפיע על דמות בכירה בפרשה, ולהביא לזימון נחקרים חדשים", מציין יניב קובוביץ בשער "הארץ". בדיווח, שדומים לו מתפרסמים בכל ארבעת העיתונים, מוזכר כי החוקר המשטרתי שנאשם במעורבות בפרשה, ערן מלכה, ביקש לאחרונה למסור לחוקריו מידע על מעורבים נוספים בתמורה להקלה בעונש הצפוי להיגזר עליו.

תאמינו לי

הטור הפותח של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מוקדש בין היתר לקידום מטרותיו העסקיות של גוף פיננסי הנוהג לשלם לעיתון סכומים נכבדים תמורת הזכות לקדם את ענייניו בין עמודי המערכת, בחתימתם של עיתונאים מן השורה. העילה: יוזמה ממשלתית העשויה להוזיל את השירותים שמספק אותו גוף לאזרחים ולקדם את התחרות בינו ובין מקביליו.

סבר פלוצקר (צילום מסך)

סבר פלוצקר (צילום מסך)

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", משוחח עם יאיר סרוסי, יו"ר בנק הפועלים ונשיא איגוד הבנקים, המסביר לו כי הציבור בישראל "חשוף לשטיפת מוח אנטי-בנקאית" מסוג קיצוני במיוחד. בשם עצמו חוזר פלוצקר על עמדה שהביע סרוסי במאמר שפרסם לא מזמן בעיתון "כלכליסט", יומון הכלכלה של קבוצת "ידיעות אחרונות". לדבריו ולדברי סרוסי, אין קשר בין הריכוזיות הגבוהה במגזר הבנקאות הישראלי ובין התשלומים שנדרשים הצרכנים לשלם לבנקים עבור ניהול חשבון. כדי לחזק את הרושם מבהיר פלוצקר לקוראיו כי יו"ר בנק הפועלים הוא בנקאי "מקצועי", "מנוסה", "לא מתלהם", "לא מאיים", "לא מעורר מהומות", וכי "רצוי להקשיב בכובד ראש לדבריו".

ואכן, פלוצקר מקשיב. "הבנקים בישראל חלשים פוליטית ולא מעזים להרים ראש ולהשמיע קול", טוען סרוסי באוזני הפרשן הוותיק, שמתבלבל ונמנע מלתקן אותו. הבנקים בישראל, ובייחוד הבנק שבראשו עומד סרוסי, הם מהגופים העשירים, החזקים והמשפיעים במדינה – והעיתון שבו כותב פלוצקר הוא דוגמה חיה לאופן שבו הם מצליחים להטות את השיח לקידום צורכיהם האסטרטגיים, ובאופן סדרתי. האלם שאחז בפרשן הכלכלי לנוכח הפרחת העובדה המופרכת מפיו של הבנקאי הבכיר הוא דוגמה חיה לדבר מה אחר.

עושים לביתם (1)

כל כפולת העמודים השלישית של "ממון" מוקדשת לתוכן שיווקי מטעם בנק הפועלים, בחתימתם של הכתבים איריס ליפשיץ-קליגר וגואל בנו. טור מאת מנהלת בכירה בבנק מוקדש להטפה לחסכנות, ומציין לחיוב קריאה של "מוספים כלכליים".

כוחם של בנקים

העילה למתקפת המגננה של בנק הפועלים, הוועדה שתבדוק כיצד ניתן לקדם את התחרות ביניהם, עומדת גם בבסיס טורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר". רולניק, שאינו חסיד של רפורמות צרכניות כי אם נביא זעם הטוען שרק באמצעותן ניתן להציל את המשק ואת החברה הישראלית, מגיש לקוראים את "המדריך המלא לכל מי שרוצה להבין את מבנה מערכת הבנקאות בישראל והכלכלה הפוליטית שמאחוריו".

"הבעיה הקשה ביותר של מערכת הבנקאות היא כוחה הפוליטי האדיר. היא גדולה על מדינת ישראל", כותב רולניק. "פועלומי מנהל נכסים של הציבור ב-800 מיליארד שקל ויש לו הכנסות שנתיות של כ-30 מיליארד שקל בשנה. כדי לסבר את האוזן ולתת פרספקטיבה למספרים: פועלומי יכול לשכור את רוב הפרופסורים למימון ולבנקאות בשלוש האוניברסיטאות הישראליות המובילות, כל משרדי רואי החשבון בארץ, כל מעריכי השווי הבולטים ולמעשה כל מומחה בתחום או בתחומים משיקים, ולשלם לכל אחד מדי שנה מאות אלפי שקלים כדי שכולם יתמכו מכל זווית ודיסציפלינה ברעיונותיו ובעמדותיו, וכל ההוצאה העצומה על 'המומחים' האלה ‒ עשרות מיליוני דולר בשנה ‒ תיבלע ותיעלם בתוך דו"ח הרווח וההפסד של פועלומי. קטן עליו.

"זאת ועוד: פועלומי מממן כמעט את כל כלי התקשורת בישראל או את הבעלים של כלי התקשורת האלה, ומקפיד לחלק הלוואות גם לרוב המפלגות. קרובי משפחה של חלק מהרגולטורים הבכירים, הפרופסורים, המומחים, העיתונאים, הלוביסטים, חברי-הכנסת ומקבלי ההחלטות מועסקים במישרין ובעקיפין בפועלומי או משמשים כספקים שלו ושל פירמידת החברות שבהן הוא שולט. פועלומי הוא מגנט אדיר במרכז ישראל, שמשבש לא רק את המגזר העסקי אלא את הדמוקרטיה.

"העוצמה הפוליטית של פועלומי גדולה הרבה יותר מזו שיש לכל פוליטיקאי, מפלגה או שר מסיבה שרוב הציבור לא מודע לה: המגזר העסקי בנוי כאוסף של דיקטטורות עם קבלת החלטות ריכוזית. יו"ר הפירמידה והמנכ"ל מרכזים כוח עצום. במקרה של פועלומי הם שולטים במאות מיליארדי שקלים. יש להם יכולת להזיז כספים בהיקפים גדולים יותר מכל בכיר במשרד האוצר. הם יכולים לקנות ולמכור, להיטיב ולהעניש כל שחקן במשק בהיקפים אדירים בשיחת טלפון אחת".

סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", מקדיש גם הוא את טורו השבועי לרגולציה ולתחושות שהיא מעוררת בקרב הגופים הגדולים במשק. "מה שבאמת מטריד עסקים גדולים, מבנקים וחברות ביטוח, דרך חברות סלולר ותקשורת ועד חברות גז טבעי ומחצבי טבע, הם מהלכים שנועדו לשפר את מצבם של העסקים והצרכנים בישראל, או מהלכים שתובעים מהם לשלם מס אמת ולא לברוח לגן העדן של מקלטי, תכנוני והטבות מס", הוא כותב.

עושים לביתם (2)

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" נדפס ראיון עם שר החינוך לשעבר שי פירון, שכמו הבנק של שרי אריסון הקצה בשנים האחרונות כסף גדול לרכישת תוכן מערכתי בעיתון, במוספיו ובאתר החדשות הפופולרי שבבעלותו. כעת חובק ח"כ פירון ספר חדש, שיצא כמובן בהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות". לדבריו, הוא מתגעגע למשרד שבראשו עמד.

מהנעשה במשפחה

שער "ישראל היום" (פרט), היום

שער "ישראל היום" (פרט), היום

אין דרך לדחות

"ויש שעה שצריך לקום ולעשות מעשה ולגמרי ברור שלא נותר זמן לשאלות ולתהיות ובהיות ומה שצריך ייעשה ושאין דרך לדחות ושיש משהו מתבקש שתובע ומתעקש על עשיית המעשה ואין פה טעם לנסות להתחמק כי כבר נקבע והוכרע שזה ייעשה ודי ומספיק וצריך לקבל ולעשות ואם כבר עושים צריך שייעשה היטב ובלא מה פתאום ובלי למה דווקא עכשיו וכבר ניתן מספיק זמן לפקפוקים וחיבוטים ולשאלות ועתה ברור כשמש שעושים וזהו וגם אם מישהו מנסה לשנות או לבטל או לשבש אפילו לדחות בכלום ברור שאי-אפשר שאין יותר התלבטויות וצריך לעשות המעשה הזה וזה הזמן, אם טוב ואם רע, אין ולא יהיה זמן אחר לעשות" (יאיר גרבוז בחיקוי של ס' יזהר, "7 לילות").

ענייני תקשורת

תופעת הגביר. כתבת השער של מהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" היא כתבת פרופיל מקיפה על לן בלווטניק, בעל ההון שהשבוע רכש יחד עם שותפים את השליטה בערוץ 10 (כתבת פרופיל נוספת מתפרסמת ב"גלובס"). "ייתכן שדרך ערוץ 10 הוא רוצה להשיג השפעה על פוליטיקאים או שווקים אחרים בישראל, אבל הוא גם רוצה להרוויח, או לפחות לא להפסיד. זה אדם ששונא להפסיד", אומר לשוקי שדה מ"דה-מרקר" מרואיין אנונימי המתואר כ"ישראלי המכיר את בלווטניק".

"לדברי מקור ישראלי שמכיר אותו היטב", כותב עוד שדה, "לא רק שיקולים כלכליים עומדים כאן. 'במהות, תופעת הגביר שבא לעיירה לא השתנתה מאז ימי רוטשילד עד ימינו. בא הגביר, משקיע ותורם – ורוצה לקבל הכרה', הוא אומר".

עוד ב"דה-מרקר": כתב המדיה נתי טוקר מראיין את צמד מפיקי הטלוויזיה חיים שריר ומוש דנון. בין היתר שואל טוקר את השניים מה דעתם על מהלכיו של נתניהו בשוק התקשורת. "השקפת העולם הסופר-קפיטליסטית שלו, שרוצה למקסם את הכל תחת כותרות של כסף, בהכרח עושה נזק לאפשרות לשים פה תוכן ראוי ולא רק זבל רדוד", טוען שריר.

"אני לא אדם דתי, אבל כל בוקר אני נושא תפילה לאלוהים החילוני שלי ומבקש שערוץ 10 ישרוד", הוא מוסיף. "שימו לב מה קורה פה: הערוצים המסחריים מתלוננים כנראה בצדק על ירידה בהכנסות, ערוץ 1 במשבר, וגם בעלי HOT ו-yes משמיעים קולות של רצון לצמצם בתוכן. התוכן האיכותי בישראל נמצא תחת מתקפה".

כלכלת שיתוף. מדור הכלכלה של "מקור ראשון" מוגש לקוראים "בשיתוף מיטב-דש". צבי סטפק, יו"ר בית-ההשקעות הגדול ואחד מבעליו, תורם למדור טור פרי עטו ובו הוא ממליץ לציבור לרכוש מניות, בטענה כי רמת הסיכון באפיק זה נמוכה ביחס לאפיקים אחרים. "לכותב עניין אישי בכתבה זו", מצוין בתחתית, בגילוי נאות הנדפס באותיות טל ומטר.

אבולוציה. דנה קסלר, פעם עיתונאית רוק, מגישה במוסף סוף-השבוע של "מעריב" את "המילון המלא לסופר-מודל הכי גדולה שצמחה בישראל", בר רפאלי, כולל ערך על "הריץ' בוי מסביון שבר יצאה איתו בגיל 18".

אתיקה. "אני לא מוכן לפרסם סיגריות", אומר הפרסומאי יורם לוי לריקי רט מ"מקור ראשון", בראיון על קמפיין הבחירות של המחנה-הציוני שבו לקח חלק.

דימוי מתוק. כותרתו של טור ביקורת הטלוויזיה היומי ב"הארץ" היא "עוגת קצפת בפרצופו של שי גולדן". הטור עוסק בתוכנית הבוקר "מדברים על זה", המשודרת בערוץ 2. המבקר, רוגל אלפר, מתמקד בדברים שאמר בשידור עורך חדשות החוץ של ערוץ 2, ערד ניר. דבריו של ערד ניר, כותב רוגל אלפר, הזכירו לו עוגת קצפת המוטחת בפרצופו של המגיש, שי גולדן.

משה אישון. אסף גולן כותב ב"מקור ראשון" על משה אישון, עורך "הצופה" לשעבר, שמת השבוע. "אישון ניהל את העיתון גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תקשורתית", כותב גולן בהתבסס על דברים שאמרה לו טובה שטיינר, שהיתה מזכירתו של אישון.

אמו של המחבר, כתבת "מקור ראשון" נעמי גוטקינד-גולן, מתארת את אישון כך: "משה היה בולדוזר במובן החיובי של המלה. הוא היה מסוגל לעבוד 24 שעות לטובת העיתון ללא הפסקה. את היכולת הזו הוא גם ניצל כדי לקדם את העיתון ככל יכולתו, כשהוא יודע איך לרתום את הפוליטיקאים השונים, בעת שהעיתון היה בבעלות מפד"ל, לטובת 'הצופה'. הוא היה עושה זאת בחוכמה יהודית עמוקה, ותוך שימוש מיטבי בחוש ההומור שהיה לו".

נדב פרי (צילום: משה שי)

נדב פרי (צילום: משה שי)

נדב פרי וחופש העיתונות. "את חטאי אני מזכיר היום: החיבור ההו-כה-מושמץ בין כתב חדשות 10 נדב פרי לבין חברת דלק קידוחים החל קצת באשמתי", כותב עמית סגל בטורו השבועי במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "לפני שנתיים פרסמתי סטטוס חריף נגד השתלטות הלוביסטים של יצחק תשובה על דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת. מנכ"ל דלק קידוחים יוסי אבו התקשר והציע שאבוא לסיור על אסדת הגז כדי לשמוע את הצד השני. הצעתי לפרי, עמית ותיק מזה 15 שנה ושותף לתוכנית טלוויזיה קטנה וותיקה, לוותר על עוד יום תפל במזנון הכנסת, והמראנו במסוק".

בהמשך הטור כותב סגל על הקשר שבין הפיחות במעמדם המקצועי והכלכלי של עיתונאים ובין חופש העיתונות. "מעבר של עיתונאים, גם לפוליטיקה אבל בעיקר לדוברות ולעסקים, עגום בעיקר כי הוא מציף את הסכנה הקיומית שמרחפת מעל המקצוע", הוא כותב. "אם עמדה בכירה מאוד בתקשורת הישראלית לא מאפשרת גידול ילדים בכבוד, למעט 10–15 בני מזל בארץ כולה, אז בקרוב לא תהיה עיתונות חופשית בישראל.

"חרדה כלכלית וקיצוצים הם משא כבד שעלול לגרום לכיפוף עמוד השדרה המקצועי. לא בפני לחצים של שר, איש עסקים או המון זועם כפי שהיה בעבר, אלא מבית פנימה, מבעלי כלי התקשורת. בקיצור, כפי שנוכח כל צרכן תקשורת בשנים האחרונות, לפני שקופצים לעשות לינץ' ציבורי בעיתונאים שמתפטרים כדי לעבוד אצל טייקון, כדאי לדאוג מעיתונאים שמשרתים טייקונים בעודם במקצוע".