יושב לו אדם בסלון דירתו ביום חמישי בערב, צופה בחצי עין במהדורת החדשות של ערוץ 2, מרפרף קצת על העיתון שלא הספיק מהבוקר, מנשנש חביתה ולוגם מיץ ענבים. על המסך המסמך, שוב פעם המסמך, מצעד אינסופי של ראשים ושל אי-חדשות, כמעט כולם לא מעניינים. עכשיו זהו אמנון ליפקין-שחק. לפתע, בזווית האוזן, לוכד מיודענו בדל דבר שמזקיף את אוזניו ומחדד את חושיו: "להכניס להם", באה אליו מן המסך בת קול, "להכניס להם, ובלי וזלין".

עיניו של גיבורנו מתעגלות בחוריהן, גבותיו נישאות אל על וראשו מאיים להינתק מצווארו, כמקובל בסרטים המצוירים. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום מתפלח דימוי ציורי כל-כך אל מהדורת החדשות של המדינה, בטח לא בשעה שמונה וארבע דקות, אבל גם לא בשמונה וחמישים.

"ודאי ריחפתי על כנפי הדמיון אל עולמות אחרים בתכלית", אומר לעצמו ידידנו, "ובינתיים הומר האייטם על ליפקין-שחק בדבר מה עברייני הארד-קור". עוצם חברנו את עיניו בחוזקה, כמבקש להתנער משרעפיו הכבדים, אחר פוקח, והנה ראו זה פלא! אמנון ליפקין-שחק לא זו בלבד שלא הלך לשום מקום – הוא אף שרוי על המסך וצל חיוך על שפתיו, חיוך השמור כנראה רק לאותם שדימיינו, ולו לרגע, את העונג שבהכנסה למאן דהו, וזאת ללא וזלין.

סקרנותו של הברנש גוברת, מטבע הדברים. מי הוא זה שהצליח להוציא מן הרמטכ"ל בדימוס – נעים ההליכות, יפה הבלורית, מנטליות אירופית, כפי שנהוג היה לומר פעם במודעות שידוכים – את הפנטזיה האנאלית הברוטלית הזו? כיצד הצליח לסמא את עיניו עד כי נתן לה דרור שכזה אל מול מאות אלפי צופים, ובמלים אחרות, להיכן לשלוח את הפרחים?

לשם כך בדיוק הומצא האינטרנט, ואמנם צפיה חוזרת במהדורה מלמדת מי הוא אשר זכה – או שמא צפוי לזכות – בכבוד המלכים: ליפקין-שחק קורא לאחראים למסמך גלנט לקום ולהזדהות, ומאיים שאם יגיעו אליהם לפני שיזדהו מיוזמתם, "מגיע להם לחטוף את כל מה שאפשר להכניס להם", וזאת, כאמור, "ללא וזלין". במלים אחרות, אמנון ליפקין-שחק, שר לשעבר בממשלות ישראל וצאצא ישיר לרב ישראל ליפקין מסלנט, מאיים – וימחל לי עוזי בנזימן על חילול תומתה של "העין השביעית" – לפתוח למישהו את התחת, לא פחות ולא יותר, פלוס מינוס באלה המלים.

כל זה היה יכול לעבור כלא היה, ואמנם עבר כלא היה, משום שהוא מלמד בסך-הכל על הדברים הידועים: על איזו גסות שמאפיינת קצינים בכירים בצה"ל, ואולי בכירים בכלל; על שיקול דעת לקוי ועל איזה חוסר טעם פשוט שמביאים אדם במעמד ציבורי גבוה כל-כך, ולשעבר אף במעמד הצבאי הגבוה ביותר והרגיש ביותר, להתבטא באופן שעלול לגרום לאי-נוחות בקרב כל מי שמכיר מישהו ששירת אי-פעם בצבא, שלא לדבר על אויבינו אחוזי הסיוטים.

ובכל זאת, אם יורשה לי להרחיק רגע לכת, ברוח הימים האחרונים, יש כאן אולי עוד דבר אחד קטן: רגע קל, שחושף בהיסח הדעת שבו, ברוחו הזורמת, הסחבקית, המרשה לעצמה, את מה שבצמרת צה"ל יוצאים עכשיו מגדרם כדי להסתיר: שאף אחד, ולא משנה אם זייף מסמך או לא זייף, אם פילס דרכו לפסגה בחן או בלעדיו ואם שמר או לא שמר על טוהר מראית העין, לא הופך לבכיר בצבא ההגנה לישראל בזכות נועם הליכותיו, אלגנטיות מופלגת, נטייה למתינות ורדיפת שלום טבעית. לפעמים זה יוצא בצורת מסמך, לפעמים בשדה הקרב, לפעמים במהדורה המרכזית. איך זה נכנס אנחנו כבר יודעים.