כבר דיברו וכתבו והגו נכאים על הידרדרותה של ישראל במורדות החינוך, הידע, ההבנה וההישגים. העיתונות הכתובה והמשודרת מרבה לעסוק בנושא כשהיא צוהלת לאורם של כוכבים בודדים, המזהירים ומבקיעים מדי פעם בין ערפילי הבורות, השטחיות והאלימות ואינם משנים את התמונה הקדורנית בכללותה.
מערכת החינוך הרי לוקה מדי פעם ברפורמות לעייפה. ייזכרו לרעה הבדידים, השינויים התכופים בהוראת הלשון, נושא הלימוד בעל-פה וועדת דוברת שגוועה. שרי חינוך באים והולכים, יש שמשאירים חותם ויש שמתאדים ואינם. כל יוזמה נראית מבורכת עוד לפני שנקטפו פירותיה, ענבים או באושים. יוזמות מושכות תשומת לב ומעוררות עניין; שר צעיר, נמרץ ודעתן, לא כל שכן.
שר החינוך גדעון סער (צילום: ליאור מזרחי)
לפיכך ראוי ראיון עם שר החינוך כמו זה שהתפרסם במוסף "הארץ" (28.8.10) עם גדעון סער לתשומת לב ולעיון מדוקדק. גם הניסיון של ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לשכתב ספר היסטוריה ולגזור אותו לטעמו נזכר בעיתון ("הארץ", 28.8.10), אבל לא זכה לדיון עיתונאי מעמיק ולכן עלול שכתוב ההיסטוריה להתבצע בלי שהקהל הרחב יהיה מודע למשמעותו.
מאחורי המלים מסתתרים תכנים, ונראה לי כקורא מעוניין שהכתב לא נתן דעתו די הצורך לחריש הרעיוני העמוק המתבצע בימים אלה ממש ומאיים להפוך את תוכנית הלימודים למצע מפלגתי.
נושא החינוך מעניין אותי מאז שחוויתי את מוראו על בשרי כתלמיד כיתה א' בבית-הספר העממי. המשכתי לעקוב אחריו במשך כשלושים שנות מחקר והוראה באוניברסיטה העברית, וגם היום אני מנסה לאמוד את הישגיו וכשלונותיו כמתבונן, מקצתו עדיין מבית ורובו כבר בחוץ.
אף שהחינוך נושא פניו אל העתיד, אז יבשילו פירותיו או יבאישו, מן העבר מושך הוא שלשלת שחוליותיה מקשרות בין עבר לעתיד. חוליות אלה הן המסד המדעי המגיע אלינו באמצעות מבחני מעבדה שהפכו לתיאוריות או לפרדיגמות, או בצורת פולמוסים שהתגבשו במסכת ארוכה של הערות שולים, או בצורה אמנותית בסיפור, מחזה, שיר, מחול או ציור, והן הבסיס לאתוס שממנו ניזונים התרבות, הדמיון והשפה וממנו נארגים העבותות הגלויים והסמויים שהופכים אותנו לחברה אנושית. לחוליות המגשרות בין עבר לעתיד קוראים מורשת.
המורשת היא הפן החינוכי, צופן הערכים. היא המייחדת ומבנה את התודעה הלאומית של חברה שהמרקם שלה טרם גובש, ושל מדינה שעומדת בפני אתגרים ואיומים מצד אחד והיא כובשת ומתעמרת מצד שני.
בתי-הספר ומוסדות החינוך במדינת ישראל הם מקומות מסוכנים מאוד לילדים, לא רק בשל האלימות הגואה בין כותליהם, ולא רק בשל סוחרי הסמים והפדופילים האורבים מעבר לגדרות, אלא מפני שהמורשת מעצבת שם את דמותם הרכה, והציבור אינו יודע ואולי אינו רוצה לדעת מהם התכנים המוקנים לילדיו.
רק לעתים מבקיעה העיתונות וחושפת טפח מן הערכים המרכיבים את המורשת הזאת ועוד טפחיים מן הערכים שהמורשת הזאת מעלימה. בראיון במוסף "הארץ" עם שר החינוך נאמר מפיו כי מערכת החינוך תקנה את מורשת "עולי הגרדום" ואת מורשת ז'בוטינסקי, וכי יושם דגש על סיורים בעיר-דוד בירושלים.
"עולי הגרדום" היו לוחמי מחתרת אמיצים שהקריבו את חייהם למען מטרה שהם האמינו בה בכל מאודם. כבר כאן היה המראיין חייב להקשות ולשאול: מהו הלקח אפוא? שאם העם נמצא תחת שלטון זר, כובש, מתעלל, יש לקום נגדו, נשק ביד, ולהילחם עד מוות. האם זה נכון רק לגבי לוחמי מחתרת יהודים? אבל מה יסיק הילד שקורא עיתונים ויודע מה קורה בשטחים הכבושים, מה יסיק הילד הערבי שילמד את המורשת הזאת? הרי שר הביטחון דהיום אמר פעם: אילו אני פלסטיני, גם אני הייתי מצטרף למחתרת.
מורשת ז'בוטינסקי לדעתו של שר החינוך היא מכלול אחד, הוגן, צודק, מתאים למדינת ישראל ואינו שנוי במחלוקת. מה על התנגדותו של ז'בוטינסקי לתורה החברתית של ההתיישבות העובדת, מה על קיר הברזל: "בשביל ערביי ארץ ישראל [...] ארץ ישראל נשארת [...] מולדתם היחידה, מרכזו ומשענו של קיומם הלאומי העצמי". האם את המורשת הזאת של ז'בוטינסקי מתכוון שר החינוך להקנות, או את המורשת הגלומה במשפט המסיים את המאמר המכונן הזה: "בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה".
ז'בוטינסקי ותנועתו, וגם חלקים מתנועת העבודה, התנגדו בכל כוחם לתוכנית החלוקה שבזכותה הוקמה מדינת ישראל ובזכותה קיבלה הכרה בינלאומית. האם גם מורשת זו ילמדו ילדי ישראל היום משני עברי הקו הירוק? איזה חלק מן ההיסטוריה של ארץ ישראל ישמעו התלמידים בעיר-דוד? האם אנשי אלע"ד מוכנים להרצות על דבקותם של הפלסטינים בארץ ישראל, כפי שגרס ז'בוטינסקי במאמרו?
אבל הרי בדיוק כאן מתחילה הבעיה. כאן היה המראיין חייב לשאול את השר: היכן מורשת ההגנה, היכן מורשת הפלמ"ח? הרי ללא מאבקם לא היה שר החינוך יושב על כסאו במשרד החינוך ומדבר על מורשת כלשהי, ללא הקרבתם לא היתה נותרת כאן אבן על אבן.
היכן היצירה החברתית של ההתיישבות העובדת, שחיברה תועלת כלכלית עם צדק חברתי, יצירה מקורית אשר מכל רחבי העולם באו לתהות על הישגיה. "יורשי הבינני מורשה להנחיל", נאמר בתפילת שחרית של ראש השנה; ערכי המורשת שמנה שר החינוך מצד אחד וספר ההיסטוריה וספר האזרחות שנגנזו מצד שני הם פרוגרמה אידיאולוגית של מפלגה, אין הם יכולים לשמש מצע חינוכי של מדינה.
אמנון סלע הוא פרופסור אמריטוס