אם מישהו היה זקוק להוכחה לרמת התסכול והזעם שמפעפעים בקרב העיתונאים המסורתיים בגין דרך פעולתם של ערוצי המדיה החדשים, הוא קיבל אותה בימים האחרונים באדיבותו של מייק וייס (Mike Wise), פרשן ספורט באחד העיתונים הנחשבים בעולם, ה"וושינגטון פוסט".
וייס מתוסכל מרמת הדיווח העיתונאי, שלטענתו הידרדרה לשפל חדש. הסיבה לכך היא, כך הוא גורס, שאתרי אינטרנט מפרסמים כמעט כל ידיעה בלי לבדוק אותה מראש, תוך שהם מתעלקים על הידיעות שמתפרסמות באמצעי התקשורת המסורתיים. "מתעלקים" כיוון שזה בדיוק מה שהם עושים: אין להם זכות קיום משל עצמם, וכל שהם עושים הוא להתפרנס מעבודתם של אחרים.
כדי להוכיח את טענתו, פירסם וייס בחשבון הטוויטר שלו (שאחריו עוקבים כ-3,500 איש) שלוש ידיעות קצרות, שכולן הסתיימו במלים "כך נאמר לי". כולן שקריות. וייס ביקש להוכיח שדיס-האינפורמציה שהוא שתל ברשת יחלחל אל אתרי האינטרנט, אולי אפילו אל אתרי האינטרנט של העיתונים המתחרים, זאת בלי שהם יטרחו לבדוק את נכונות המידע שפירסם. ואכן, כמה אתרי אינטרנט, ובראשם ProFootballTalk של רשת NBC, נשכו בפתיון תוך שהם מייחסים לווייס עצמו את המידע.
מאוחר יותר, בתוכנית הרדיו שלו, התרברב וייס כי הצליח בניסוי שלו. זו היתה חגיגה קצרה במיוחד. ה"וושינגטון פוסט" הגיב במהירות ובנחרצות והשעה את וייס למשך חודש. בשני עדכונים שפירסם שעתיים לאחר פרסום הטוויטים המקוריים כתב וייס: "כחלק מהתוכנית שלי היום ניסיתי לבחון את אמינות הדיווח ברשתות החברתיות. נראה שזו לא היתה הדרך הכי טובה לבצע את הניסוי. בסופו של דבר הניסוי הוכיח שני דברים: האחד שצדקתי בכך שאף אחד לא בודק עובדות או מקורות, והשני שאני אידיוט. התנצלותי בפני כל הנוגעים בדבר".
בתוך זמן קצר הופיעה ברשת כל קשת התגובות האפשרית למהלך של וייס. אלה שהעבירו על וייס ביקורת נוקבת טענו כי הוא לא הוכיח דבר. וייס השתמש במוניטין שצבר במשך שנים ארוכות כמו גם במוניטין של העיתון שבו הוא עובד כדי לפרסם מידע שקרי. מה הוכח בכך שאחרים פירסמו אותו?
דומה הדבר להחלטה של אודי סגל לפרסם בחשבון הטוויטר שלו (שאותו עידכן פעם אחת, ביוני 2009) שנתניהו החליט לחלק את ירושלים ואז להתלונן שכולם מצטטים את הטוויט השקרי רק כיוון שפירסם אותו בטוויטר. אף אחד לא יפרסם את המידע משום שהוא פורסם בטוויטר; אם מישהו יפרסם אותו הרי שזה בגלל זהות האדם שדיווח על המידע.
מייק וייס (יושב משמאל), בסשן ראפ עם זוג שחקני הוושינגטון ויזרדז (צילום: truthaboutit, רשיון cc)
אך אם שמים לרגע בצד את הדרך המטופשת שבה בחר וייס כדי להמחיש את הטענה שלו, ומתמקדים בטענה עצמה, מבינים עד כמה נפיצים הם היחסים בין המדיה המסורתית למדיה החדשה. יותר ויותר עיתונאים רואים כיצד מטה לחמם נשמט מתחת לידיהם: המעסיק שלהם דורש מהם להצטרף אל העולם החדש – לשלוח עדכונים מהירים לאתר האינטרנט של העיתון, לכתוב בלוג (מטעם העיתון), לעדכן את הקוראים בטוויטר, לצלם כתבות באמצעות מצלמת הטלפון הסלולרי ומיד להעלות אותן ליו-טיוב – או במלים אחרות, לעבוד קשה פי כמה בהשוואה לעשור הקודם.
לא רק שהעיתונאים אינם מקבלים פיצוי כספי על תוספת העבודה, אלא שהמידע הרב שמסתובב בחוץ, באדיבותם של העיתונאים האלה, הופך חומר גלם עבור בלוגרים, עיתונאי רשת ואפילו עיתונאים מתחרים. אלו לוקחים את המידע ומפרסמים אותו, לעתים תוך מתן קרדיט ולעתים בלעדיו, ואורזים מחדש את המידע כאילו הם עצמם השיגו אותו. קשה לתאר את הכעס שהדבר מעורר בקרב עיתונאים. למעשה, כבר לא קשה – וייס המחיש אותו.
וייס העדיף לקבור את המוניטין שלו רק כדי להוכיח את האבחנה. למרבה צערו, לא רק שהוא לא באמת הוכיח את האבחנה, הוא משלם על הצעד שלו מחיר יקר. אולם במעשהו פתח וייס צוהר לתוך עולם הכעס והתסכול של עיתונאי הדפוס אשר רואים כיצד העיתון שלהם נאנק תחת עול התחרות מול אתרי האינטרנט המשקיעים פרומיל בעבודה עיתונאית מסורתית ובכל זאת זוכים לאהבת הקהל.
שום דבר טוב לא יכול לצמוח מהתסכול הזה. גם את זה וייס הוכיח: המוניטין שלו נפגעו, המוניטין של ה"וושינגטון פוסט" נפגעו, המוניטין של אתרי האינטרנט שלקחו את התוכן שלו בלי שבדקו אותו – גם הם נפגעו; בסופו של דבר, גם אמון הקוראים במידע שנמסר להם על-ידי העיתונאים נפגע. אם מישהו הרוויח מהפרשה המוזרה הזו הרי שזה שירות טוויטר, ששוב עלה לכותרות.
לזה קוראים "גול עצמי".