אנקדוטה, על-פי הלקסיקון הלועזי-עברי משנת 2006, היא "סיפור קצר, משעשע, על מקרה מעניין". בכתיבה עיתונאית שמור לאנקדוטה מקום חשוב, אפילו חיוני, בעיקר בפתיחים לכתבות או למאמרים. כך גם "הסיפור האישי". כולנו סקרנים ומציצנים ומבקשים לדעת מה מתבשל במטבח של השכן, איך מתנהלים הדברים בחברה המתחרה ומה קורה בחצר האחורית של פוליטיקאים. זה הקרס שלוכד את הקוראים והצופים לתוך הסיפור.
עובד חברת הדואר אוחז בערכת הגנה מפני התקפה כימית, במסגרת חלוקת ערכות באור-יהודה. 28.2.10 (צילום: גיל יערי)
הבעיה היא שלפעמים האנקדוטה משתלטת. הסיפורים הקטנים, על סף הרכילות, תיאורי הרגשות, דוחקים את העיקר. מישהו שוכח לפעמים שהאנקדוטה והסיפור האישי הם התבלין, לא המנה העיקרית. וזה מה שקורה בשבועות האחרונים בפרשת חילופי הרמטכ"לים. מאז ההודעה לפני כחמישה חודשים על אי-הארכת כהונתו של הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי, דרך "מסמך גלנט" ועד להחלטת ברק למנות את אלוף פיקוד הדרום לרמטכ"ל הבא.
הכותרת "ברק ללא מעצורים", בעמוד הראשון של "מעריב" ביום שישי האחרון, מאפיינת יותר מכל את רוחו של הסיקור התקשורתי. "השתלחות חסרת תקדים של שר הביטחון ברמטכ"ל המכהן", קבעה כותרת המשנה. "ברק סוגר חשבון", קבע "ידיעות אחרונות". והיו בתקשורת עוד מלים, ביניהן "השפלה" ו"זובור", כאילו מדובר בהשתובבות נערים במחנה קיץ של הצופים.
אפילו הסדקים בתדמיתו של הרמטכ"ל ועוללות מקורביו ועוזריו בפרשה מתקשים לסדוק את המסגור הכללי של הסיפור, שמתחיל ונגמר אי-שם בתהומות נפשו של אהוד ברק. באגו הנפוליאוני שלו. באישיותם של כמה מן הסובבים אותו, שהולכים ושבים מבעד לדלתות מסתובבות.
אלה זיקוקין די נור מלהיבים ומושכים, אבל יש חשש שהעשן הצבעוני מסתיר את הסיפור האמיתי, המשמעותי. האם יש הסבר אחר, משמעותי יותר, למחזה שמוצג בפנינו? האם, לדוגמה, נתניהו וברק ממהרים להחליף את הרמטכ"ל כדי לחזק את כוחו של אותו מחנה בצמרת המדינית והבטחונית התומך בפעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין של איראן?
פה ושם עולים רמזים, משפט פה, משפט שם, קריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ", אבל לא יותר. הסיפור התקשורתי כולו נפל שבי בידי הדרמה האנושית, במיטבה הטבלואידי. למעט, ראוי להדגיש, העיסוק שמוביל "מעריב" בשאלת הקרקעות במושב עמיקם, שם מדובר בסוגיה עקרונית וחשובה של שמירת חוק. העובדה שרק שר אחד, מיכאל איתן, היה רגיש בישיבת הממשלה לסוגיה זו, שבגינה ראוי היה לדחות את ההחלטה על מינוי גלנט, היא עדות נוספת לאיכות תהליך קבלת ההחלטות בממשלה.
יחסים מתוחים עד עכורים בין שר ביטחון לרמטכ"ל הם בהחלט נושא רציני החורג מתחומי האנקדוטה והרכילות. אבל גם אם לוקחים בחשבון את העובדה שאפילו בצמרת יושבים בני אנוש יצריים, ראוי לשאול אם לא מסתתר מאחורי פסטיבל החילופים משהו רציני ומשמעותי יותר. האם לא רק האגו הגדול של ברק ורצונו למנות "איש שלו" לתפקיד מניעים את שר הביטחון ברצונו לראות דווקא את יואב גלנט, ובהקדם האפשרי, בלשכת הרמטכ"ל?
מימין: הרמטכ"ל היוצא, שר הביטחון והרמטכ"ל הנכנס. 2.9.10 (צילום: דובר צה"ל)
בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של ישראל תססו לעתים קרובות יצרים בכל הקשור למינויים, אבל אסור לשכוח שהיו גם מקרים אחרים, שבהם עמדו עניינים מהותיים מאחורי החלפת אישים בעמדות מפתח. ב-2005 הבין ראש הממשלה אריאל שרון כי הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון איננו פרטנר מתאים לביצוע המהלך האסטרטגי של פינוי רצועת עזה, והחליט יחד עם שר הביטחון שאול מופז שלא להאריך את כהונתו.
היה זה מהלך בלתי נמנע כאשר ערב צעד משמעותי כזה נוצר הרושם, שיעלון לא טרח לתקנו, "כי הרמטכ"ל אינו פועל באופן המצופה מדרג ממונה בכל הקשור לתוכנית ההתנתקות, כי הוא מותח ביקורת על הדרג המדיני באמצעות הדלפות לתקשורת", כלשונו של יורשו בתפקיד, דן חלוץ.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נעשה צעד כזה בצמרת. בקיץ 1956 בחר דוד בן-גוריון לשלוח הביתה את שר החוץ משה שרת. עוד בטרם הושג ההסכם עם צרפת ובריטניה על מבצע קדש, ידע בן-גוריון כי "במשך קיץ זה סכנת המלחמה בין ישראל לארצות ערב עלולה להחמיר יותר מאשר קודם לכן". הוא ידע היטב מדוע: כמה מן המהלכים שקדמו למלחמה היו פרי "מדיניות הדרדור", שנועדה לגרות את המצרים לפעולה באופן שיעניק הצדקה לישראל להנחית עליה מהלומה.
שרת התנגד למהלכים מסוג זה, ומשום כך ביקש בן-גוריון להבטיח שהמערכה המדינית, שתלווה את המהלך הצבאי, תנוהל על-ידי מי ששלם עם הפעולה, ומסר את תיק החוץ לגולדה מאיר.
גם אז עסקה העיתונות תחילה ביחסים האישיים בין ראש הממשלה לשר החוץ המפוטר. "דברי הבל ורכילות", אמר על כך בן-גוריון בישיבת הממשלה. אחר-כך עברה העיתונות בארץ ובעולם לעסוק בניתוח המשמעות האמיתית של החילופים: קו בטחוני תקיף הרבה יותר. וארבעה חודשים אחר-כך, בשלהי אוקטובר, כשהחל מבצע קדש בצניחה סמוך למעבר המתלה בסיני, נוכח העולם מה באמת היתה הסיבה להחלפת שר החוץ.
לאחר הפיטורים הילל ושיבח נתן אלתרמן ב"טור השביעי" את "ישרות הלב, המסירות ואומץ הרוח" של שרת, שבחר להיות "סמל הזהירות" גם במחיר כינויו כ"הססן וחלש". בדברי הפרידה החמים שלו כתב אלתרמן כי לאחר לכתו של שר החוץ "יש נקיפה של פחד... יש ויש... כבראשיתו של פרק לא נודע ונעלם", כשהוא רומז לקיומן של "תוכניות מפנה-פתאום שמורות בתיק סודי על חותמות ועל בריחים".
האם גם הפעם טמון בדו-קרב בין ברק לאשכנזי ובמינוי גלנט קצת יותר מיחסים אישיים עכורים? צרכני התקשורת לא קיבלו עדיין תשובה לשאלה המהותית הזו, גם לא זכו לדיון הראוי בהיבטים של תקיפתה של איראן.
ההיסטוריה, כמאמר המליצה, לעולם אינה חוזרת על עצמה, אבל פה ושם היא לפחות מועילה לספק לנו נצנוצי אזהרה. במקרה הזה מדובר בתזכורת על הסכנה שבטריביאליזציה של הסיפור: העיסוק באנקדוטות, קטנות או גדולות, מסיט את תשומת הלב מהעניינים המשמעותיים יותר.