נקודת המוצא של מאמר זה היא קביעתו של פרופ' קרמניצר במאמרו "יש לשים סייג לדין הדרקוני" כי הסוגיה שלפנינו ניצבת על קרני הדילמה הזאת: מצד אחד המדינה חייבת לשמור על סודותיה, ומן הצד האחר בכל הנוגע לענייני צבא וביטחון, עיתונות טובה לא תוכל למלא את תפקידה הציבורי ללא מדליפים וללא מקורות חסויים.

צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם, אורי בלאו ויאיר נווה, והסרתו לאחר חרושת עיקשת של שמועות ורמזים, מעוררים שאלה ביחס לישימותם של כלי הצנזורה בעידן המקוון ומשפיעים על האיזון שהיה נכון בימי התקשורת ה"ישנה".

(צילום: goldberq, עיבוד תמונה: ש"ט)

בעבר, הכלי המרכזי לעקיפה של צווי איסור הפרסום והצנזורה הצבאית היה מסירת המידע לעיתונות הזרה (בכל הנוגע לקורא העברית, לעתים הושלמה העסקה הסיבובית בדרך של ציטוט הדברים בעיתונות הישראלית בנוסח "ה'טיימס' הלונדוני מדווח כי..."). עם הזמן נעשתה התקשורת גלובלית יותר מבחינת דרכי הממסר, והאזרח אינו נדרש עוד לרכוש עיתון זר, אלא רק ללחוץ על המספר המתאים בממיר הכבלים או הלוויין כדי לצפות בערוצי חדשות זרים.

כלומר, אם בעבר נדרש האזרח לטרוח ולרכוש עיתון זר וגם לדעת שפה זרה כדי להתמודד עם הסתרת מידע של הרשויות בישראל, כיום כתוביות התרגום בערוצים פוקס ו-CNN עושות חלק ניכר מן העבודה. בעניין קם-בלאו הודגמה הבעייתיות של צו איסור הפרסום בתוכנית ראיונות ברשת פוקס (בהשתתפות העיתונאית ג'ודית מילר, שחשפה חלק גדול מן הפרשה בעיתונות האמריקאית), שבה פנה המנחה ישירות אל הקהל הישראלי, בידיעה ששידורי פוקס משודרים גם בישראל.

יתרה מזאת, התפתחות הפרשה מבחינת חשיפתה לציבור מלמדת על מפת התקשורת המקוונת בישראל ועל היחסים הסימביוטיים שזו מקיימת עם התקשורת המסורתית. בפרשת קם-בלאו קיבלה שליטתם של אתרי החדשות הגדולים על מפת התקשורת המקוונת בעברית משנה תוקף.

צו איסור הפרסום מחייב רק את מי שהצו נמסר לו כדין (פרסום הצו ברבים יגרור סקרנות ציבורית שתחייב מסירת המידע כולו), ובהקשר שלנו את אתרי החדשות הגדולים והמסחריים. אתרים אלה ראו עצמם כפופים אליו בכל דבר ועניין עד כי לא השתמשו ביכולתם לעקוף אותו באמצעות קישור אל אתרים שתיארו את הפרשה בעברית.

מצב זה מביא לידי המסקנה העגומה שהטכנולוגיה החדשה לא עירערה את אמצעי התקשורת המסורתיים, אלא דווקא אמצעי התקשורת המסורתיים הצליחו לחנוק את הפוטנציאל הדמוקרטי העצום שבאמצעים החדשים. המתח בין חופש ביטוי למחויבות לבטחון המדינה נגרר בצורתו הישנה אל העולם החדש, אף שבעצם היה עליו לעורר דיון מחודש בישימותו של האיזון בעולם המקוון.

מנוע החיפוש של גוגל לא עצר את פעולתו בשל צו איסור הפרסום, ולו היה קורה כך, היתה ישראל יכולה להחליף את שמה לסין. לכן כל מי שביקש מידע על הפרשה והיה מוכן להשקיע שלוש דקות של חיפוש ולקרוא אנגלית, יכול היה לעשות זאת בקלות רבה. ואולם במהרה נהפכה הפרשה לשעתו היפה של עולם הבלוגים הפוליטיים בעברית, שאינו נמצא על הפלטפורמות המרכזיות של הבלוגים, השייכות לחברות התקשורת והעיתונות.

בלוגים עצמאיים, שכותביהם בעלי מניעים אידיאולוגיים שקופים ומוצהרים ועמדה פוליטית חברתית ברורה, המקיימים קישורי גומלין עם בלוגים אחרים בעברית ובשפות אחרות ועם העיתונות הממוסדת בארץ ומחוצה לה, שימשו כוח משלים לשיח הציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת הממוסדת, ואמצעי תקשורת חברתית כגון קבוצות בפייסבוק השלימו את המהומה (ראו באתרים חופש החיפוש, שין-טק, מבט פילוסופי).

אף שעולם הבלוגים הישראלי צומח במהירות (אחרי הכל, שיעור חדירת האינטרנט המהיר בישראל הוא מהגבוהים בעולם), נדמה שאפשר להצביע על שתי תופעות חשובות ביחס אליו: ראשית, רק מקצת הבלוגים עוסקים בנושאים פוליטיים וחברתיים. שנית, רוב הבלוגים נמצאים על פלטפורמות ששייכות לחברות התקשורת הגדולות (דוגמת תפוז, ישראבלוג והבלוגים בכל אתרי העיתונים הגדולים).

בלוגים אלה כפופים לכלל ההגבלות הפנימיות והחיצוניות החלות מאונס ומרצון על אמצעי התקשורת הישנה, ולכן ככלל אפשר לומר שתרומתם לקצות השיח הציבורי (כלומר לאותן דעות שלא מצאו את מקומן באמצעי התקשורת הישנים) היא אשליה בלבד.

התפתחות תופעת הבלוגים, הנתפסים כאמצעִי התקשורת החופשי ביותר מאסדרה (רגולציה) מדינתית כופה, מעלה שאלות משפטיות בסוגיות כגון זכויות יוצרים, צווי איסור פרסום, לשון הרע, הגנת הפרטיות, חיסיון עיתונאי, מימון מפלגות, מודלים כלכליים למימון בלוגים או השלכותיהם המשפטיות. בהקשר זה חשובה הנכונות לעקוף את צו איסור הפרסום בעברית ומתוך השיח הציבורי הישראלי, ולא בעקיפין.

מתן צו איסור פרסום לשלושה חודשים הוא החלטה שיפוטית בעייתית, שבעידן של תקשורת זמינה וחוצת גבולות, חסרונותיה עולים על יתרונותיה. ואולם הכפיפות לערכי העולם הישן והנאמנות הממסדית שמגלה רוב השיח הציבורי המתנהל באמצעי התקשורת המקוונים מעלות שאלה קשה עוד יותר: באיזו מידה פלורליזם המידע שאנו מרבים לדבר בשבחו ולהתהדר בו כמאפיין מרכזי של התקשורת במאה ה-21 הוא אמת, או שמא אין הוא אלא אחיזת עיניים.

עו"ד תהילה שוורץ-אלטשולר היא דוקטור למשפטים וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה בתוכנית המחקר "רפורמות במדיה"