כמו המפה המופיעה על הצג במטוסי אל-על ומציינת את מיקומו של המטוס בכל רגע נתון במסלול מנמל המוצא לנמל היעד, כך זכינו גם אנחנו לעקוב אחר כל רגע ורגע במסלול טיסתו של "הרב" אליאור חן מברזיל, ארץ המקלט שלו, לישראל לאחר הסגרתו.

"בעוד שלוש שעות הוא עומד לנחות", "בעוד שעתיים וחצי הוא יגיע", "בעוד שעתיים..." וכך הלאה בכל מהדורת חדשות ועדכוני חצי. שלא נפספס חלילה. ערוץ 10 אפילו הגדיל לעשות ושלח לברזיל כתב שילווה את תהליך ההסגרה. לא משהו שאי-אפשר לעשות מהאולפן בגבעתיים, אבל מה לא עושים בשביל הרקע המתאים לכתב המדווח.

אליאור חן יורד מכבש המטוס בישראל, אתמול (צילום: יוסי זליגר)

כל עדכון לווה בכל פרטי הפרטים של ההאשמות כנגדו, מה עשה לילדים שבחסותו, תצוגת אבזרי ההתעללות צולמה מכל זווית אפשרית, והבטן מתהפכת. סדיזם, ועוד כזה המופנה נגד ילדים חסרי ישע, מזעזע ומחריד. אם יימצא אשם, יהיו לא מעטים שיהיו מוכנים לשקול בינם לבינם את עמדתם בסוגיית עונש המוות.

אלא שאליאור חן הוא מבחינות רבות יעד קל. הוא חריג אפילו במונחי החברה החרדית שאליה הוא משתייך, לפחות על-פי הגדרתו. הוא מצטייר כסוטה נורא שחובה להרחיק אותו מהחברה כדי להגן עליה, עד כדי כך שאנחנו חשים עצמנו פטורים מהצורך להוסיף את הערת האזהרה המוכרת "לכאורה" ואת המשפט "אם אמנם יוכחו החדשות כנגדו". לעורך-דינו אין שום סיכוי לסדוק ולו במשהו את חומת הוודאות.

יתרה מכך, המעשים נעשו בחברה סגורה ומנותקת מרצון, הרחק מהישג ידן של רשויות הרווחה, והרחק מעינינו, החברה והתקשורת. הוא ה"אחר" האולטימטיבי. קל להזדעזע ממנו, קל להוסיף מיד בתחושת הקלה גדולה, "אצלנו זה לא יכול לקרות".

הרבה יותר קשה לעסוק בהתעללויות ה"רגילות", שהן חלק מחיינו ובמידה לא מעטה מעשה ידינו או מחדלינו. בכל פעם שמישהו מזכיר שרבע מכלל הילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני, הדיון גולש מיד להגדרת קו העוני, כדי להוכיח שזה לא בדיוק עוני, אלא הכל יחסי, וממילא לא מתים מזה.

ההתעקשות על העיסוק בנושא נתפסת כאנינות מופרזת. ילדים הסובלים מתת-תזונה או מהזנחה פושעת אינם מגיעים למסכים, אפילו לא כשהם מפוקסלים. אנחנו טובים בסיפורים חריגים שבחריגים. אפילו בסערה האחרונה והמתוקשרת כל-כך של גירוש ילדי הזרים אפשר היה למצוא, בלי מאמץ רב, רמזים להתנשאות רחומה כלפי הילדים ה"אקזוטיים", לא משלנו. אלה עניינים שבשגרה שקשה לגייס לטיפול בהם את עוצמת הזעקה בכל שבוע, אלא שהנזקים שהם גורמים מתמשכים ועמוקים, והם אצלנו, כאן, לא שם, בשכונה סגורה ומסוגרת ורחוקה מהעין.