צלילי החיכוך

לרשרוש הוותיק והמוכר שמייצרת פעולת הדפדוף בעיתונים נלווה הבוקר צלילו ההולך ומתעצם של חיכוך. מדובר בחיכוך סטריאופוני: באוזן אחת עולה חריקתו הצורמת של הממשק שבין צמרת הדרג הפוליטי לדרג המקצועי במשרדי הממשלה; באוזן האחרת עולים קרקושי התסכול ההולכים ומתפתחים של התקשורת הישראלית (למעט "ישראל היום") לנוכח הרכבה והכרעותיה של ממשלת נתניהו הרביעית, הנוגסת אט-אט במכסת ימי החסד שמעולם לא הובטחו לה.

השם "נתניהו" חוזר על עצמו בחלק ניכר מהדיווחים. ראש הממשלה החדש-ישן, שבקדנציה הנוכחית לקח לעצמו סמכויות בהיקף שלא היה בידיו בעבר, הוא הנמסיס הקבוע של עיתונות הזרם המרכזי בישראל (למעט "ישראל היום"), כל עיתון וסיבותיו הוא. בהתאם, כל עיתון מוצא דרך משלו לנגח את ראש הממשלה הנבחר, שהתנהלותו אינה מוצאת חן בעיני העיתונאים.

"With Great Power Comes Great Responsibility", גורסת אמרת שפר מפורסמת מסדרת קומיקס אמריקאית. ככל שראש הממשלה לוקח לעצמו עוד ועוד אחריות, יידרש יותר ויותר לשאת בהשלכות – ולמעשה ייתן לשונאיו יותר ויותר סיבות להטיח בו ביקורת. בהתאם למעמדו המתוגבר של ראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ, שר התקשורת ומחזיקן של כמה סמכויות ממשלתיות נוספות, הבוקר הוא עומד לביקורת רב-כיוונית (למעט מכיוונו של "ישראל היום") המבוססת על מגוון של התפתחויות הקשורות בו.

נתניהו (פוליטיקה)

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מבקשים להפנות זרקור להתנהלותו הפוליטית של נתניהו, מתוקף תפקידו כמחלק התיקים של הממשלה ובעקבות האופן שבו סיים משבר שהתגלע בינו לבין אחד מבכירי מפלגתו, גלעד ארדן. "ארדן התקפל, בגין יתפוטר, אלקין מאיים", מתמצתת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המשקפת את אכזבתם של עורכי עיתון זה מהצלחתו של נתניהו לפייס אדם שהסתמן לרגע כבעל-ברית בנסיונות הבלתי מנומקים לפגוע בראש הממשלה.

"ארדן והמאוכזבים", נכתב בכותרת הארס-פואטית שמעטרת את כפולת העמודים הראשונה של העיתון. אף שהלכה למעשה נתניהו הצליח אתמול לפתור משבר פוליטי, עורכי "ידיעות אחרונות" אינם מתבלבלים וממסגרים את הפתרון כלידתו של משבר פוליטי חדש, הממותג כ"משבר התיקים".

בני בגין, מוסבר בדיווח, יפוטר מתפקידו כשר בלי תיק לאחר 11 ימי כהונה; השרים יובל שטיינץ וזאב אלקין, נכתב עוד, יחושו בקרוב בכרסום בסמכויותיהם; ומתקציב המדינה ייגרעו מאות מיליוני שקלים שדרש ארדן לשם תגבור עבודתם של המשרדים שבראשם יעמוד – המשרד לבטחון פנים ומשרד ממשלתי שיעסוק בענייני אסטרטגיה והסברה.

"ראש הממשלה לא מסתפק במשחק הכסאות, והוסיף אתמול השפלה לשרים", כותבים יובל קרני, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק בידיעה הראשית. "כל הנסיעות שלהם לחו"ל חייבות לקבל אישור שלו". היום, הם מציינים, צפויה הממשלה לאשר את הנוהל החדש. אייכנר, בידיעה אחרת, מספק ניתוח שלפיו נתניהו פירק את תיק החוץ לגורמים כדי להציע "פרסי ניחומים" לשרי הליכוד המאוכזבים.

סימה קדמון, פובליציסטית בכירה ב"ידיעות אחרונות", ממקדת את העלבון בארדן ומאשררת קביעה המתפרסמת היום ב"ישראל היום", ולפיה הפרשנים שאינם כותבים עבור "ישראל היום" הכתירו את ארדן למורד מסיבות לא ענייניות ובניגוד לאמת: "מה רבה היתה אכזבתם אתמול כשארדן לא יישר קו עם הנתיב שסללו עבורו והצטרף לממשלה", כותב מתי טוכפלד. "ארדן התקפל, הכריזו – ועברו לאתר את המורד הבא. אולי מאלקין תבוא להם הישועה".

"זה לא פחות מאירוני שדווקא גלעד ארדן זכה אתמול בתיק לאיומים אסטרטגיים", כותבת קדמון. "מה לו ולאיומים – אסטרטגיים או לא אסטרטגיים? הרי אם היה יודע לאיים, לא היינו מוצאים אותו עשרה ימים אחרי כינונה של הממשלה מסכים לאמץ את מה שהוצע לו מלכתחילה: התיק לבטחון פנים בלי תיק הפנים. אולי זו הסיבה שארדן קיבל גם את תיק ההסברה: נראה אותו מסביר לנו פעם אחת ולתמיד מה זה התיק לאיומים אסטרטגיים".

נראה שקדמון סבורה שסרבנותו של ארדן הפכה אותו לפוליטיקאי פגום. "ארדן הלך הכי רחוק והתקפל הכי נמוך", היא כותבת. "אחרי שנשאר בחוץ הוא עוד הודיע שיציע חוק שיפרק את בזק. לרגע הוא נראה כמו גידי גוב שמנפח את השרירים בפרסומת של בזק. איפה החוק הזה היום? ככה זה. כשמתקפלים לשבוע, אחר-כך קשה להתיישר".

ב"מעריב", שרמת הכיול של עורכיו נמוכה מזו של עורכי "ידיעות אחרונות", הכותרת הראשית מוקדשת ל"קרוסלת השרים" – מונח עמום מהספקטרום שבין האנמי לצבעוני. אריק בנדר ודנה סומברג, הכותבים על מהלכיו האחרונים של נתניהו, מסבירים לקוראים כי "סאגת הרכבת הממשלה רחוקה מסיום", וקובעים כעובדה כי מדובר ב"פארסה".

בן כספית, בטור נלווה, ממלא את משבצת הסימה קדמון של "מעריב". כמו קדמון, גם הוא מוצא לנכון לעלוב בארדן, ש"השלים אתמול סיבוב פרסה מגוחך", ש"בסיומו חזר לנקודת המוצא עם קצת פחות נוצות ומעט יותר פירורי כיבודים ותארים ריקים".

בין אכזבה להעלבה, בין פירוט מדוקדק של שברירי משרדים, נבחרי ציבור פגועים, ספינים שהשפיעו לרגעים קצרים ותיקים בעלי שמות ארוכים מדי, הולכת לאיבוד התמונה הגדולה. ב"הארץ", שם כותב על ההתפתחויות הפוליטיות יוסי ורטר במאמר שראשיתו נדפסת בעמוד השער, צץ חלק ממנה מבין השורות, אי-שם בתחתית עמ' 4: "בסוף היום, כולם יודעים ששני האנשים היחידים בממשלה הזאת שיש להם השפעה כלשהי בעניינים מדיניים-בטחוניים הם נתניהו ושר הביטחון משה בוגי יעלון".

נתניהו (כלכלה)

בעיתונות הכלכלית ממעטים לעסוק הבוקר בהצלחתו של נתניהו לגייס את ארדן לממשלה. אם בעיתונות הכללית מושאי ההזדהות ומאיצי הרגש של הפרשנים והכתבים הם פוליטיקאים, תהיה אשר תהיה מפלגתם, בעיתונות הכלכלית מושאי הסיקור הקרובים ללבם של העיתונאים הם אלו המאיישים את הדרג המקצועי הבכיר של משרדי הממשלה.

הקמה של ממשלה חדשה מלווה, באופן טבעי, באיוש מחודש של כמה מהדרגים הבכירים במשרדים הממשלתיים. בניגוד לנוהג המסורתי של פרידות מנומסות ואיחולים הדדיים, שורה של עזיבות מתוקשרות מהימים האחרונים הציתו אש בשירות הציבורי, או לפחות בקרבם של אלו האמונים על הדיווח בענייניו.

בעיתונות הכלכלית מונים את הקורבנות בנשימה אחת: דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, שהודיע אתמול על התפטרותו; מנכ"ל משרד החוץ נסים בן-שטרית, שהודח על-ידי נתניהו; אסתר דומיניסיני, שהיתה אמורה לעמוד בראש רשות שתפקח על בתי-החולים הממשלתיים, אך פרשה גם היא מבעוד מועד; ואבי ברגר, מנכ"ל משרד התקשורת, שפוטר בשבוע שעבר על-ידי נתניהו בשיחת טלפון.

כתב התקשורת של "גלובס", לי-אור אברבך, דיווח אתמול כי החלטתו של נתניהו לפטר את מנכ"ל משרד התקשורת התקבלה בעקבות מחלוקת ביניהם על גובהו של תשלום שיוטל על ערוץ 10: בעוד שנתניהו ביקש להטיל על הערוץ תשלום דמי זיכיון בסך 16.8 מיליון שקל – דרישת תשלום שהפחיתה מכדאיותה של רכישת הערוץ – ברגר ביקש לנקוב בסכום נמוך בהרבה, 4 מיליון שקל לכל היותר. "ברגר סירב ליישר קו עם נתניהו והתנגד לגביית הסכום הגבוה המדובר. שבוע אחר-כך, עם כניסתו הרשמית של נתניהו למשרד התקשורת, ברגר פוטר", כתב אברבך.

ב"דה-מרקר", שבשנים האחרונות הפגין קו אוהד במיוחד כלפי דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, מותחים קו ישיר בין נסיבות עזיבתו לבין התנהלותו של נתניהו. "הממונה על ההגבלים התפטר במחאה על ההסדר המרוכך מול מונופול הגז, בחסות ראש הממשלה", נכתב בכותרת המשנה לדיווחם של אבי בר-אלי ואורה קורן. הכותרת הראשית מוסרת לקוראים כי לא היתה לו ברירה: "גילה נותר לבד בהתנגדותו לפשרה בשוק הגז – והתפטר".

אחריותו של ראש הממשלה למתווה, המוזכרת בהודעת ההתפטרות של גילה, מוזכרת גם בכותרותיהם הראשיות של "גלובס" ו"כלכליסט". "הודעתי היום לשר הכלכלה על פרישתי מהתפקיד בסוף חודש אוגוסט", מצטט ליאור גוטמן מ"כלכליסט" את הודעתו של גילה. "החלטתי נובעת מכמה שיקולים, שבראשם הידיעה כי הממשלה, ובפרט משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ומשרד האנרגיה, תעשה כל שביכולתה כדי לקדם את המתווה שמתגבש בימים אלה בתחום הגז הטבעי – מתווה שאני משוכנע שלא יביא תחרות בשוק חשוב זה".

אמיר זיו, בטור הנדפס בכפולה הפותחת, כותב כי מדובר ב"צעד מופקר", ומסביר: "ההתפטרות של רגולטור רב-עוצמה רגע לפני הכרעה גורלית אינה צעד הירואי. היא צעד מופקר. היא אינה נטילת אחריות, אלא בריחה ממנה. והבריחה הזאת, גם מבחינת הציבור, אינה טומנת בחובה שום דבר הירואי. משמעותה היחידה היא שמכאן ואילך האינטרס של הציבור לא יישמר במידה הראויה". שאול אמסטרדמסקי, בטור אחר, כותב דברים ברוח דומה.

"צודק, אבל לא חכם", חורצת כותרת בשער "גלובס", המפנה את הקוראים לטור פרשנות מאת עמירם ברקת. "גילה היה עוף מוזר בזירת הרגולטורים הממשלתית. מופנם, שתקן ולא פוליטיקאי", טוען ברקת. "עמיתיו טענו כי הוא חשב רק על שיקולי תחרות ולא ראה את התמונה הכוללת", הוא כותב בחלק אחר של הטור, ומוסיף בהקשר זה כי "גילה טען כי אין זה מתפקידו לראות את התמונה הכוללת – לשם כך נבחרה ממשלה. אבל אפילו בכירי רשות ההגבלים העסקיים לא הסתירו את דעתם השונה ולא היססו לחלוק על הממונה בדיונים הסגורים.

"הממונה נותר בודד בצדקתו בתוך הממשלה, אך מחוצה לה זכה לפופולריות. אחרי שסירב להוציא את הערמונים מהאש עבור נתניהו, הוא גילה את חיקם החם של האופוזיציה והארגונים החברתיים, שראו בו צדיק בסדום, ועכשיו גם קדוש מעונה שבחר להקריב את עצמו על מזבח האינטרסים של הטייקונים".

במדור הדעות של "מעריב" מכנה יהודה שרוני את ההתפטרות של גילה "תרגיל יחצני", ומסביר: "הוא הקדים להתפטר כדי לקבל את מלוא הקרדיט על עמדתו העיקשת בעניין פירוק מונופול הגז. עכשיו הוא נתפס בעיני הציבור כגיבור מקומי וכשומר הסף האידיאלי".

העצה של שרוני לגילה ולמקביליו היא לא להתגרות בשררה. "לפקיד המעוניין בהשפעה ארוכת טווח מומלץ שלא להתבלבל ולדעת לאזן בין עמדתו המקצועית הנאמרת בפורומים פנימיים והאינטרסים הפוליטיים של הבוס", מייעץ שרוני, שבעצמו אימץ בהצלחה המלצה מסוג זה בכובעו כעיתונאי. "הרוב מבינים את כללי המשחק. לאלה שעדיין מתלבטים מומלץ להקדים את הבוס ולהתפטר".

דייוויד גילה ב-2007, שנים אחדות לפני שמונה לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים (צילום: משה שי)

אל מול הביקורת והלעג ב"מעריב", ב"גלובס" וב"כלכליסט", בולטת הגישה השונה של "דה-מרקר", המאמץ את עמדותיו של גילה. מבחינת "דה-מרקר", גילה אינו פקיד מוזר ואגואיסטי שסירב לראות את התמונה הגדולה – אלא איש מקצוע שקידם את האינטרס הציבורי הרחב ונחסם על-ידי הדרג הפוליטי.

עידו באום, הפרשן המשפטי, חתום על טור שבו מסומנת התפטרותו של גילה כניצחון ל"מונופול הגז". אורה קורן, בטור אחר, מגדירה את גילה כ"ממונה שגרם למנהלים בחברות המזון הגדולות למרוט את שערותיהם". ידיעה חדשותית מאת קורן נושאת את הכותרת "עורכי-דין: 'תקופת גילה תיזכר כאחת המשמעותיות והדרמטיות בתולדות הרשות'".

ידיעה מאת צבי זרחיה ואבי בר-אלי, שכותרתה מוקדשת לתגובתו של נתניהו להודעת ההתפטרות ("אני מעריך את עבודתו של גילה, אבל הוא היה היחיד שהתנגד למתווה המוצע"), מגישה סאונד-בייטס קצרים מפיהם של חברי-כנסת מהאופוזיציה האוחזים בגישה שבה, כפי הנראה, אוחז גם היומון הכלכלי. "מביש שהממשלה משרתת בעלי הון באופן כה נרצע", נכתב בציטוט מובלט מפי ח"כ שלי יחימוביץ'. "הממשלה בחרה לרמוס את המלצותיו ולהמשיך להעדיף את אינטרס הטייקונים", נכתב בציטוט מובלט מפי ח"כ דב חנין. "נתניהו נפטר מהפקידים המקצועיים באופן שיטתי", קובע ציטוט מובלט מפיו של ח"כ מיקי רוזנטל.

אבי בר-אלי ומירב ארלוזורוב מרחיבים בנושא. "נתניהו מסמן עוד V – וכחלון מאבד נקודות", גורסת כותרתו של טור פרשנות מאת בר-אלי, שבדיווחו החדשותי בנושא כותב כי גילה החליט להתפטר לאחר פגישה בארבע עיניים עם כחלון. "האומץ הציבורי שהפגין גילה מאיר בגוון חיוור מאוד את דמותו של משה כחלון, שהבטיח לפרק את מונופול הגז ולהגן על רשות ההגבלים. ואולם אחרי שזכה בקולות – איבד כנראה את קולו. כך איבד כחלון גם שותף אמיץ למאבקו המתוכנן במערכת הבנקאות", טוען כתב "דה-מרקר".

מירב ארלוזורוב קושרת בין ההתפטרות של גילה לנסיבות עזיבתם של מקביליו בגופים ממשלתיים אחרים. "לאחר שורת עריפות הראשים, רק משוגעים יסכימו עכשיו לשרת את הציבור", קובעת כותרתו של המאמר. הפניית השער אינה מותירה מקום לספק בנוגע לאחראי הישיר, אליבא דארלוזורוב: "המסר ההרסני של נתניהו".

"אתמול נודע כי אסתר דומיניסיני, שהיתה אמורה להוביל את אחד המהלכים המבניים החשובים להבראת מערכת הרפואה – להקים רשות אשפוז שתפקח על בתי-החולים הממשלתיים – התפטרה לאחר שהבינה כי סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, לא באמת מתכוון לתת שיניים לרשות הזאת. אתמול בצהריים הודיע הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, כי אינו יכול עוד – והתפטר במחאה על כך שעמדתו בנוגע לפיצול מונופול הגז הטבעי נדחתה על-ידי הממשלה", מפרטת ארלוזורוב.

"קודם לכן פורסם שגם מנכ"ל משרד החוץ, מינוי מקצועי של ותיק בשירות החוץ, פוטר בידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהחליט להראות לכולם 'מי הבוס' במשרד. כל זה, בעוד הדי הפרשה הקודמת, שגם בה הראה נתניהו לכולם 'מי הבוס' ופיטר מעכשיו לעכשיו את המנכ"ל המקצועי והמוערך של משרד התקשורת, אבי ברגר, עדיין לא שככו.

"רצף האירועים הזה, שרובו התרחש בתוך פחות משש שעות, מעורר תחושה קשה של מיאוס. עוד לפני שהתחילה ממשלת נתניהו החדשה לתפקד, כבר היא הורסת: הורסת את המגזר הציבורי, הורסת את השדרה הניהולית המקצועית בו, הורסת את התקווה כי פניה של הממשלה הזאת מועדות לטוב, והורסת את ההזדהות של הציבור עם המדינה", היא מוסיפה.

"אי-אפשר להמעיט בגודל הנזק שהמיט נתניהו על ממשלתו בשבוע הראשון לאחר השבעתה", כותבת ארלוזורוב בהמשך המאמר. לקראת סופו היא נדרשת לקשר שהיא מוצאת בין הפיטורים בצמרת המגזר הציבורי לתוכניותיו המשוערות של נתניהו.

"הפרישה המדהדת של גילה, לצד רצף הפיטורים וההתפטרויות של הימים האחרונים, העבירה את המסר ההרסני: שומר נפשו ירחק בימים אלה מהשירות הציבורי, שבו אנשי מקצוע טובים מוקרבים על מזבח השאיפות הפוליטיות של ראש הממשלה", היא כותבת. "תאוות הנשיאות של נתניהו – הוא קובע, הוא מחליט, על פיו יישק דבר – גוברת בימים אלה על כל שיקול מקצועי ולאומי".

מלה משטרנליכט

"הצעקנים והרעשנים מהטריבונה, שאומרים שהגז של הציבור ולא של הטייקונים, מעולם לא קדחו לחפש חבית אחת של נפט, וממילא גם התנגדו לקידוחי נפט היכן שיכלו" (חזי שטרנליכט, עורך כלכלי, "ישראל היום").

עוד כותרת ראשית

"נתניהו מציע לפתוח במו"מ על גבולות גושי ההתנחלויות", מדווח ברק רביד בכותרת הראשית של "הארץ". לדברי רביד, ראש הממשלה השמיע את הצעתו בשבוע שעבר באוזני שרת החוץ של האיחוד-האירופי, פדריקה מוגריני.

לפי הדיווח, נתניהו טען כי הוא מעוניין להגיע עם הפלסטינים ל"הבנות על גבולות גושי ההתנחלויות שיסופחו לישראל במסגרת הסכם שלום עתידי". לטענת רביד, "זו הפעם הראשונה שבה נתניהו, בתפקידו כראש ממשלה, מביע נכונות לדיון טריטוריאלי על גבולות גושי ההתנחלויות".

בנימין נתניהו לוחץ את ידו של יאסר ערפאת. מחסום ארז, 4.9.1996 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אולמרט

כל ארבעת העיתונים מדווחים בשעריהם בהבלטה על גזר הדין של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במשפט מעטפות הכסף, שבו הורשע בעבירות מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הכותרת הבולטת ביותר נדפסת ב"ישראל היום", שהחל את דרכו בשדה העיתונות ב-2007 כעיתון שנועד להחליף את אולמרט ולהמליך תחתיו את נתניהו. הכותרת, באופן טבעי, מדגישה קביעה חריפה של השופטים ("דגל שחור").

כפולת העמודים הפותחת של החינמון מוקדשת לשתי רשימות פובליציסטיות: האחת מאת מרדכי גילת, שבעבר חשף מידע על שחיתויותיו של אולמרט, והאחרת מאת דן מרגלית, חבר קרוב בדימוס של הפוליטיקאי המורשע ובשנים האחרונות ממבקריו הקולניים ביותר.

היום כותבים גילת ומרגלית, כל אחד במלותיו, על כפפות המשי שבהן טיפלה באולמרט מערכת אכיפת החוק: לדברי גילת, העונש שנגזר על אולמרט אינו חמור דיו; לדברי מרגלית, הגיעה העת לשים את האיש מאחורי סורג ובריח, ולא לאפשר לו לנצל את הליכי הערעור על הרשעותיו השונות כדי למשוך זמן.

אהוד אולמרט עם עורך-דינו, אלי זהר, במעמד הקראת גזר דינו במשפט טלנסקי. בית-המשפט המחוזי בירושלים, אתמול (צילום: דוד ועקנין)

ב"הארץ", שגם בו נחשפו פרטים על מעשיו הפסולים של ראש הממשלה לשעבר, הכותרת אינפורמטיבית: "שמונה חודשי מאסר לאולמרט בתיק טלנסקי". טור פרשנות מאת עידו באום עוסק בעונש, שהוא לדעת המחבר, וכפי שנקבע בכותרת, "עונש קל להכעיס".

כמו ב"ישראל היום", גם כתבת "הארץ" רויטל חובל מדגישה בדיווחה את המונח "דגל שחור", ומצטטת עבור הקוראים את קביעתם המפורטת של השופטים: "איש ציבור, שר בממשלה, המקבל כספים במזומן בדולרים, מחזיקם בקופה סודית, עושה בהם שימושים אישיים ואינו מדווח לאיש – חוטא בעצמו ומחטיא גם את השירות הציבורי וגורם לאיבוד האמון בו. חומרה מיוחדת יש ברום תפקידו ובהיקף הניכר של הכספים שהוחזקו במשך שנים בהסתר וללא דיווח. כפי שנאמר בפסיקה – דגל שחור מתנוסס מעל התנהלות כזו והיא מחייבת ענישה משמעותית ומאסר בפועל".

באום, בטור הפרשנות, מציין כי "חומרת השחיתות שמקבלת ביטוי ברטוריקה של בית-המשפט נעלמת כשהשופטים מגיעים לשורה התחתונה. [...] העונש קל להכעיס בהשוואה לענישה שנגזרה על אישי ציבור שעברו עבירות דומות באופיין ובסוגן. זהו עונש קל גם בהשוואה לרמת הענישה שהתווה בית-המשפט העליון בעבירות שחיתות מהסוג הזה".

שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לאחר הרשעתו של אהוד אולמרט בהפרת אמונים, 11.7.12

אל מול "הארץ" ו"ישראל היום", שבאופן מסורתי הפגינו קו ביקורתי כלפי אולמרט והסתבכויותיו עם החוק, בולט גם היום יחסם השונה של העיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". "מעריב", שמאז פרוץ משפטי אולמרט כבר הספיק להחליף כמה ידיים ואינספור עורכים וכתבים, מראה שיש דברים שכנראה אינם משתנים: שני מאמרים מספק הבוקר העיתון לקוראיו. האחד, מאת הכתב המשפטי אבירם זינו, מוקדש לסיכויי הערעור של אולמרט, ואילו האחר הוא מאמר פרשנות הגורס כי העונש שהוטל על ראש הממשלה לשעבר כבד מדי.

"אין ולו קמצוץ של חמלה בגזר הדין שגזר אתמול בית-המשפט בירושלים על אהוד אולמרט", טוען עו"ד יחיאל גוטמן במאמרו. גוטמן, המציין כי הוא מגדיר עצמו חבר של אולמרט, אינו שם חדש עבור קוראי "מעריב": בעלי הזיכרון החד מביניהם ייזכרו כי גם לפני כחודשיים, למחרת הרשעתו של אולמרט במשפט, תרם גוטמן מאמר לעיתון, וכי גם אז הוקדש המאמר ללימוד סניגוריה על העבריין המורשע.

הטור עצמו מופרך למדי. הוא נפתח בהודאתו של הכותב כי לא הצליח לפענח את החלטתם של השופטים, נמשך בהיתממות ("מדובר בכספים פרטיים ולא פוליטיים"), ומידרדר אף לכדי קביעה עקרונית שלפיה יש להוציא מספר החוקים הישראלי את עבירת הפרת האמונים, שהיא לדידו של הכותב "עבירה אמורפית, אמבית, חסרת צורה והגדרה, ולא בכדי מכנים אותה 'עבירת סל'". טענה זו מוגשת בתוספת הטחת ביקורת עמומה בחברי-הכנסת, שמסיבותיהם הלא מוסברות אינם מתגייסים לביטולה.

החלטתם של עורכי "מעריב" לפרסם את טורו של גוטמן ראויה להרמת גבה או שתיים, ועל אחת כמה וכמה לנוכח העדר טור פרשנות משפטי העוסק בגזר הדין ובמעשים שבגינם ניתן. הגם שברור מדוע חבר קרוב של אולמרט יאמץ תפיסה מהסוג המובע במאמרו של גוטמן, לא ברור מדוע עורכיו של עיתון יומי המיועד לקהל הרחב ידפיסו רשימה חוצנית מסוג זה בין עמודיהם המעטים.

ב"ידיעות אחרונות", שכמו "מעריב" לדורותיו סיקר גם הוא את משפטי אולמרט באופן שאינו משרת את טובת הקוראים, עושים הבוקר מלאכה נקייה יותר ומצליחים להסוות את ההטיה באופן יעיל יותר. בעיתון זה, שבעל השליטה בו מקורב לסביבתו של אולמרט וייחל לזיכויו, מדווחים על תבוסתו המתגלגלת בלקוניות יחסית, החורגת מקו ההגשה הצהוב שמאפיין את "ידיעות אחרונות" ביומיום.

"כלא, פעם שנייה", נכתב בכותרת בינונית הנדפסת בראש השער, שם מפנים את הקוראים לדיווח מאת תלם יהב התופס את כל הכפולה השלישית של העיתון. אף שכותרת הדיווח לקוחה מקביעתם החריפה של השופטים ("דגל שחור מתנוסס"), גם "ידיעות אחרונות" נמנע מלהגיש לקוראיו פרשנות משפטית בנוגע לגזר הדין, וחלק ניכר מהדיווח החדשותי – קרוב למחציתו – מוקדש לציטוט בקשת הרחמים של אולמרט בשלב הטיעונים לעונש ולטענותיהם העכשוויות של עורכי-דינו. ידיעה נפרדת מאת יהב נושאת כותרת כדלקמן: "השלב הבא: ערעורים בעליון".

כוחו של מידע

"הידע האנושי שייך לבני-האדם – ולא לממשלות", קובעת כותרתו של מאמר המתפרסם במדור הדעות של "דה-מרקר". על המאמר חתומים ג'ימי ויילס, מייסד "ויקיפדיה", ואורית קופל, מנכ"לית הקרן שהקים. "זרימתו החופשית של המידע היא אחת מאבני היסוד של דמוקרטיה מתפקדת", כותבים ויילס וקופל. "שיתוף מידע מחזק אותנו כחברה ומחליש את הדומיננטיות והשליטה של מוקדי הכוח המסורתיים. מסיבה זו, משטרים דכאניים רבים מקדישים מאמצים נרחבים בהצרת זרימתו החופשית.

"במשך מאות בשנים שימש צנזור כלי התקשורת המסורתיים ככלי אפל ואפקטיבי לחיזוק השלטון. התפתחות האינטרנט כחלק ממהפכת המידע סללה דרכים חדשות להיאבק בהגבלות בלתי מוצדקות על גישה למידע. העולם נהפך לכפר גלובלי קטן, שבו ניתן לתקשר אמיתות מוכחשות באופן אנונימי ולחשוף אותן גם מבעד למשטרים החזקים והאפלים ביותר. למרבה הצער, משטרים דכאניים משיבים מלחמה וממשיכים לאכוף שליטה על מידע גם בעידן האינטרנט".

ענייני תקשורת

מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוני בן-מנחם (צילום: פלאש 90)

בן-מנחם. "המלצה להעמדה לדין: מנכ"ל רשות השידור לשעבר הכפיש תחת השם 'גרון עמוק מאוד'", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". לפי טוקר, יחידת הסייבר של משטרת ישראל חושדת כי המנכ"ל לשעבר יוני בן-מנחם הוא זה ש"לכאורה שלח הודעה מכפישה נגד ההנהלה הנוכחית של הרשות בראשות יונה ויזנטל".

טוקר ו"דה-מרקר", כזכור, דיווחו על אותה הודעה באופן שהשתמע ממנו כי מחברה הוא דווקא משה נסטלבאום. "בעוד כתובת המייל היתה 'גרון עמוק מאוד', שם התצוגה היה 'משה נסטל', מה שהעלה את החשד כי משה נסטלבאום, לשעבר מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 ומתנגד חריף של ויזנטל, הוא זה שאחראי למייל", מציין הבוקר טוקר בהקשר זה. לפי דיווחו העדכני, ההאשמה הראשונית אינה בהכרח שגויה. "ברשות חושדים כי ההתנהלות של בן-מנחם, אם הוא אכן זה ששלח את המייל, היא חלק מניסיון של ההנהלה המודחת, שכללה את בן-מנחם, נסטלבאום וגורמים נוספים – לפגוע בהנהלה החדשה", הוא כותב. בן-מנחם מכחיש.

וינקלר. שי ניב מדווח ב"גלובס" כי הפלסטיקאי הנודע פרופ' אייל וינקלר חשוד בהדחת עד, ומציין כי זהותו נחשפה בעקבות בקשה שהוגשה מטעם "גלובס". גם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווחים על החשדות המיוחסים לרופא הבכיר, אם כי משמיטים מהדיווח עובדה שעשויה לעניין את קוראי העיתון: וינקלר הוא בעל טור קבוע במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות", המצורף לעיתון מדי יום ראשון.

תיקון. מתי טוכפלד, הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום", שב ומשתמש במונח "הפרטת בזק" לתיאור יוזמת החקיקה שעליה הכריז ארדן (שנגנזה כעת, עם כניסתו לממשלה). כידוע, חברת בזק כבר הופרטה מזמן.

הישרדות: בציפורני החיה הנאצית. אלדד בק, כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה, כותב בכפולת האמצע של העיתון על תוכנית ריאליטי שעלתה לאחרונה לשידור בצ'כיה. "ריאליטי הרייך השלישי", מגדירה אותה הכותרת. "התוכנית מלווה שלושה דורות של משפחה בת שבע נפשות, שהתבקשו לחיות בתנאים ששררו תחת הכיבוש הנאצי: עוני קשה, הקצבות מזון וחשש מתמיד מפני פשיטות ומעצרים של הגסטאפו", כותב בק. לדבריו, מבקריה של התוכנית תוהים אם השלב הבא יהיה "האח הגדול באושוויץ". זה רעיון.