בסוף השבוע פירסם המרכז לניהול מדיה (MMC) באוניברסיטת נורתווסטרן מחקר שאת תוצאותיו ניתן לקרוא כאן (זהירות, קובץ PDF), שעניינו יחסם של עיתונאים מ-79 ארגוני חדשות לפעילות המקוונת של אמצעי התקשורת שבהם הם פועלים. לשם כך ביקש המרכז לשמוע את דעתם של יותר מ-3,800 עיתונאים, עורכים, גרפיקאים, מנהלים ושאר פועלים בשרשרת הייצור של אמצעי התקשורת. אלה נשאלו, בין השאר, לדעתם על התחרות שמתנהלת בין עולם המדיה המסורתית לעולם המדיה המקוונת. את האנשים שענו על השאלות חילקו עורכי המחקר לכמה טיפוסים.

טיפוס אחד מכונה בשם "דיגיטליים" ("Digitals"), המהווים כ-12% מכלל האנשים שענו על השאלון. אנשים אלה משקיעים יותר ממחצית זמן עבודתם בעבודה ברשת. מדובר בקבוצה צעירה של עובדים שגילם הממוצע 38 ושבעיני 59% מהם, אמצעי התקשורת שבו הם עובדים מתעכב יתר על המידה במעבר לעולם הדיגיטלי.

הקבוצה הנמנית עם הטיפוס השני, "שינוי משמעותי" ("Major Shift"), היא כ-11% מכלל האנשים, ובאופן כללי היא אינה מרוצה מהמצב. הטיפוס הזה מגלה פסימיות מדאיגה באשר לאפשרות שיוכל להמשיך להחזיק במשרתו לאורך זמן, והוא סבור שנדרש שינוי מהיר בדפוסי העבודה של אמצעי התקשורת שבו הוא מועסק. רוב הקבוצה הזו מונה אנשים העובדים למעלה מ-15 שנה במקצוע, ובכל זאת הם מבקשים להשקיע פי חמישה(!) בהתכווננות לעולם המקוון. אנשים אלה מבלים באינטרנט חלק גדול מזמנם החופשי, והם אינם מסוגלים להבין מדוע מקום עבודתם אינו משקיע יותר ברשת.

גם אלו הנמנים עם הקבוצה הגדולה ביותר, "מעט יותר" ("Moderately More"), המהווה כ-50% מכלל הנשאלים, היו שמחים אם מקום העבודה שלהם היה משקיע מחצית מהזמן בפעילות אינטרנטית.
בקצה השני של הספקטרום נמצאת קבוצת ה"סטטוס-קוו", שמהווה כ-14% מכלל העובדים באמצעי התקשורת. קבוצה זו משקיעה לא יותר מ-30% מזמנה ברשת, ובעיניה זה די והותר. "קבוצה זו", כותבים עורכי המחקר, "זקוקה לקריאת השכמה".

תוצאות המחקר מאפיינות כמה טיפוסים נוספים ומציגות נתונים מעניינים (77% מהמרואיינים מרוצים ממקום העבודה שלהם, אך 41% מהם כלל אינם בטוחים שימשיכו לעבוד באותו כלי תקשורת בעוד שנתיים), אבל התובנה המרכזית העולה ממנו היא שהיחס של העיתונאים למדיה הדיגיטלית, לאינטרנט, וכן, גם לבלוגים, אינו קשור לגיל העיתונאי, אלא לשני משתנים אחרים.

המשתנה הראשון הוא שימוש באינטרנט מחוץ לשעות העבודה. מי שמשתמש באינטרנט גם בחייו האישיים, מי שמעלה תמונות לפליקר, צופה בסרטונים ביוטיוב, קורא בלוגים ואולי אפילו מטייל ברשתות חברתיות, מפתח תיאבון כלפי פעילות מקוונת. הוא מגיע למקום עבודתו ומתרגז כאשר הוא נחשף להיצמדות הקנאית לשיטות עבודה ארכאיות ונדהם בשל הטינה של מקום העבודה שלו, ולעתים של עמיתיו, לכל מה שנודף ממנו ריח של אינטרנט.

המשתנה השני הוא היכרות עם הקהל המקוון ועם העדפותיו. שני המשתנים קשורים זה בזה, שהרי מי שאינו משתמש באינטרנט בזמנו הפרטי יתקשה להכיר את הקהל שלו ברשת (הגם שזה אפשרי), ובכל זאת הם הופרדו כיוון שמי שלומד להכיר את הקהל שלו ברשת לומד על חשיבות הפעילות ברשת, הן של אמצעי התקשורת שבו הוא עובד והן שלו עצמו.

העיתונאי הנמנה עם קבוצת "הסטטוס-קוו" (למשל נחום ברנע, שיחסו לבלוגרים עורר פולמוס סוער ברשת ומחוצה לה) מסתובב בדרכים עם פנקס, ולא עם מחשב נייד המצויד במודם סלולרי. אלא שה"שטח", זירת הציד של העיתונאי, הוא היום גם המרחב האינטרנטי, ועיתונאי "הסטטוס-קוו" לא רק שאינם פוקדים אותו במידה מספקת, אלא גם מפתחים כלפיו טינה.

הטינה כלפי האינטרנט היא טינה כלפי הקהל שנמצא באינטרנט, והקהל שנמצא באינטרנט הוא פעמים רבות אותו קהל שקונה עיתונים. במקום להכיר את הקהל המקוון על גווניו השונים ולהתחבר אליו, הגישה של עיתונאי "הסטטוס-קוו" צובעת אותו בגוון חד-ממדי ופשטני ומתייחסת אליו בהתאם.

איבה, טינה, כעס וזלזול הם בסיס רעוע למערכת יחסים. על עיתונים ועיתונאים תאבי חיים, שמעוניינים בקהל הקיים כמו גם בקהל חדש, יהיה להתגבר על המחסום הפסיכולוגי הזה, אחרת הם יגלו, באיחור ניכר, שהם הולכים בדרכו של הדודו.