לפני שש שנים כבשה דמותו של סילבן שלום, שר החוץ באותה עת, את מרקעי הטלוויזיה בתפקיד הגיבור הלאומי. הוא צולם כשהוא מנצח על מבצע הצלתם של כמה עשרות ישראלים שנקלעו לבוליביה, ערב מהפכה שאו-טו-טו עמדה להתחולל בה. שר החוץ סיפר לאומה כיצד הצליח משרדו לחלץ את הישראלים מהמצור ולהוביל אותם לחוף מבטחים.
מה שהיה מאלף בסיפור לא היה עצם מבצע החילוץ – כולה ארגון של אוטובוס שהסיע 102 תרמילאים מודאגים ממלון בבירה לה-פאז לשדה תעופה סמוך, שם המתין להם מטוס חכור – אלא נכונות התקשורת לשתף פעולה עם מסע היחצנות השקוף של סילבן שלום. שלושת הערוצים, ואיתם שאר הכתבים שנכחו במסיבת העיתונאים המיוחדת שכינס שר החוץ, הביאו את דבריו במלואם ומילאו לחלוטין אחר ציפייתו לשוות למהלך לוגיסטי, שכל סוכנות נסיעות בינונית מסוגלת לארגן, אופי של פעולה הירואית שרק מבצע אנטבה מתחרה בו.
(צילום: just.Luc, רשיון cc-by-nc-sa)
השבוע סיפק שתי דוגמאות בוטות לאותה תופעה. התאבדותו של מוני פנאן, מנהלה הקודם של מכבי תל-אביב, חשפה עד כמה הרחיקו לכת ארגוני תקשורת בהתמסרותם לציפיות מושאי סיקורם. מותו הטרגי של פנאן הנביע פרץ של וידויים והכאות על חטא מצד כתבי ספורט ועורכיהם, שהאירו חור שחור של התנהלות עיתונאית מחפירה. מיותר לחזור כאן על הדברים (עשה זאת, באבחנות חריפות ובדעתנות אכפתית, שלמה מן בשני טורים שכתב השבוע – "המחדל" ו"מתחת לשטיח"), אבל יש טעם להזכיר את המצע שעליו צומחת התופעה, מתפשטת ומסתאבת.
היחסים בין העיתונאים למקורותיהם, שהם בדרך כלל גם מושאי סיקורם, הם רקמה אנושית מתעתעת ורבת מהמורות. מי שהוא היום מקור לידיעה עסיסית הופך מחר מושא לדיווח מביך. עיתונאים מתמודדים כל יום, כל היום, עם הקושי לנווט בין הרצון להביא סיפורים טובים, בלעדיים, לצורך לשמור על יחסים קרובים עם מי שברשותם המידע הנשאף. אין פתרונות קסם לסתירה הזו; הדרך הנכונה היא לעבוד קשה, להשכיל לקיים רשת מגוונת של מקורות, לשמור על חוט שדרה מוסרי, לסרב להתקרנף, לזכור כי בסופו של יום גם המקורות המנוולים ביותר מגלים יראת כבוד מפני עיתונאים בעלי מוניטין, ולהפנים שיושרה היא מרכיב מרכזי במוניטין שעיתונאים צוברים.
עיתונאים נדרשים לשלם מחירים כדי לשמור על קשרים עם מקורותיהם: הם מאדירים את שמם, הם מפרסמים אותם בהקשרים מחמיאים, הם משמשים להם צינורות להציג באור שלילי את יריביהם, הם מסתירים את זהותם בדיווחיהם, הם מוכנים לפעמים אפילו לעכב, או לנצור, מידע. זו ההתנהלות המקובלת, היומיומית, בעולם התקשורת, ואין עיתונאי צדיק שלא עושה מדי פעם פשרות עם מצפונו. במה דברים אמורים – בפשרות שאינן גורמות לעיתונאי לאבד את הצלם המקצועי, שאין בהן עצמן מעילה בשליחות הציבורית הגלומה בעיסוקו.
המסך שהחל להתרומם השבוע מעל התנהלות מדורי הספורט מול מכבי תל-אביב מעלה את החשש שמגזר עיתונאי שלם (כמעט) איבד את העשתונות במידה שבה התמסר למושאי סיקורו. ההווי המצטייר הוא של יחסים תועלתניים שהתקיימו במשך שנים בין ראשי הקבוצה לכתבים המסקרים אותה, ושעוצבו משיקולים של פחד וחשבון. במרקם היחסים הזה אין עקבות מספיקים לערכים עיתונאיים נורמטיביים, כמו חיפוש אחר האמת, חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת.
הדוגמה השנייה להתמסרות מוגזמת של עיתונאים למקורותיהם, אם כי בעוצמה שונה ובחומרה פחותה, היתה הכתבה ששודרה בערוץ 2 על מסעות יו"ר הכנסת רובי ריבלין ורעייתו לחו"ל. התגובות על הכתבה שפורסמו השבוע (למשל, אלו של שלום ירושלמי ורביב דרוקר) מחזקות את הרושם שהיא הותירה עם שידורה: ממה שהתיימר להיות תחקיר נדף ריח של קמפיין יחצנות לח"כ דליה איציק, יריבתו של ריבלין.
על עיתונאים לסרב להיות בובות על חוט שמקור מעוניין מרקיד אותם לפי צרכיו.