טרור

רק "הארץ" מדווח על המשך סדרת מעשי הטרור הפלסטיני בירושלים. "גל הפיגועים באזור ירושלים: שני צעירים נדקרו ונפצעו קל ובינוני", נכתב בכותרת שמתחת לכותרת הראשית, לידיעה מאת ניר חסון. "בעוד כחודש תמלא שנה לתחילת גל האלימות במזרח ירושלים – שהחל לאחר רצח הנער מוחמד אבו-חדיר משועפאט בידי קיצונים יהודים, ב-1 ביולי. בחודשי החורף נראה היה כי המצב בעיר מתייצב וחלה ירידה במספר אירועי האלימות, אולם הפיגועים בשבועות האחרונים מצביעים על כך שייתכן והאופטימיות היתה מוקדמת", כותב חסון. ב"ישראל היום", המציג עצמו תדיר כעיתונו של הימין הישראלי, הידיעה על הפיגוע מופיעה בעמ' 13 וכוללת כמאה מלים בלבד. בידיעה עצמה, של אפרת פורשר, לא ניתן הקשר כלשהו למעשים או מצוין כי יש (או אין) גל פיגועים בבירה. ב"ידיעות אחרונות" הדיווח בעניין כולל מספר מלים דומה ומופיע בעמ' 31, ליד מודעות האבל.

שיימינג

"בכיר ברשות האוכלוסין התאבד לאחר שהואשם בסטטוס בפייסבוק בגזענות", נכתב בכותרת בחלקו התחתון של שער "הארץ". "אריאל רוניס, בכיר ברשות האוכלוסין של משרד הפנים, התאבד שלשום, זמן קצר לאחר שפירסם פוסט בפייסבוק שבו הביע קושי להתמודד עם האשמות שנהג בגזענות כלפי אשה שחורה. את הטענות כלפי רוניס פירסמה אותה אשה, גם כן באמצעות הפייסבוק", כותבים יניב קובוביץ ועפרה אידלמן. השניים מוסיפים כי רוניס הכחיש את הבסיס העובדתי של ההאשמה בגזענות, שנגעה לסדרי עדיפות בתור לפקידה בלשכה. "הוא כתב כי קיבל עשרות פניות מהתקשורת שניסו להציגו כגזען, ושהוא מתקשה להתמודד עם ההאשמות", נכתב בהמשך הידיעה בעמ' 7.

בעיתוני הטבלואיד מגישים היום לקוראים תצוגת תכלית של המכבש התקשורתי שדרס את רוניס. דמותו של המנוח, כפי שנלקחה (ברשות?) מדף הפייסבוק שלו, מופיעה לאורך ולרוחב השערים, והכותרת בעניינו תופסת את רובם. מנוסחת באופן סנסציוני, דרמטי: "6,000 חצים מחודדים ננעצו בבשרי. אני? גזען? היו שלום!!" ("מעריב"); "נעלב עד מוות" ("ידיעות אחרונות"); "חיים ומוות בפייסבוק" ("ישראל היום"). הכותרות והמאמרים עורכים חשבון נפש – חשבון נפשם של "הגולשים", "הרשת", "פייסבוק". העיתונות יוצאת נקייה.

בטיפול העיתונאי בפרשה החדשה אין כל חדש או חריגה מהמקובל והנהוג בפרקטיקה העיתונאית. כפי שכתב כאן אתמול רועי פלד, לא היתה שום חריגה מהפרקטיקה המקובלת גם בטיפול של חדשות ערוץ 10 ("5 עם רפי רשף") בתלונה של האשה, שאיתה ערכו ראיון יום לאחר שפירסמה את הפוסט המאשים בפייסבוק. זו היתה עיתונות "היא אמרה, הוא אמר" קלאסית, כזו שמקיימת את הדרישות הפורמליות של העבודה העיתונאית – אולם ממסמסת את מהותה. עיתונות מתווכת במקום עיתונות מבררת. גם הטיפול המסיבי, הבומבסטי, של הטבלואידים בפרשת ההתאבדות אינו שונה מהמקובל או מפר כל חוק. הוא רק מדגים את המסד העיתונאי הנוסף שעליו בנויות טרגדיות כמו זו – חוסר הפרופורציה, העדר קור רוח, הימצאות במצב תמידי של צעקה.

התגובה של רוניס להאשמות נגדו היתה יוצאת דופן, אך היא מטילה צל עכור על השגרה העיתונאית היומיומית, המקובלת והלגיטימית. הנה למשל היום נמנעים העיתונים מלציין את שמה של האשה שכתבה את הפוסט המאשים. "האשה", היא נקראת ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים מתוך דף הפייסבוק שלה ומטשטשים את שמה ותמונתה. ב"ישראל היום" היא "אשה ממוצא אפרו-אמריקני". כעת, לאחר ההתאבדות של המואשם, חוששים אולי בעיתונים שהסיקור יגרור התאבדות של המאשימה. בוודאי חוששים גם מהאיומים המשפטיים שיכולים להיות כרוכים בכך. הנה מכללא עוד דוגמה לאופן שבו פועלת השגרה העיתונאית: רק איום (בפגיעה עצמית או בתביעה) מביא להפעלת שיקול דעת בסיקור מקרה ששיקול דעת דומה היה יכול אולי למנוע אותו מלכתחילה.

נכון, רוב בני-האדם אינם נוטלים את חייהם במקרים דומים לזה שאליו נקלע אריאל רוניס. ודאי שאין מי שפוגע בעצמו באופן ישיר ובמודע בשל החשיפה היומיומית לאופן ההתנהלות הבריוני וחסר האחריות של התקשורת המרכזית כשהוא אינו עומד במרכזו. אולם מה בכל זאת אנחנו מאבדים?

פייסבוק

"מאבק של השלטון נגד פרסומים בפייסבוק והתנגדות הלכתית לשירת נשים יוצרים מכנה משותף שיכול לחבר בין ישראל לאיראן", נכתב בכותרת המשנה למאמר של צבי בראל ב"הארץ".

גרעין

"הישג לישראל: סוכלה ועידת פירוז המזה"ת מנשק גרעיני", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום". "הישג דיפלומטי ומדיני חשוב לישראל", נכתב בפתח הידיעה הקצרה, של שלמה צזנה, יורי ילון ויוני הרש. רק בהמשך מתברר כי לא ישראל היא שסיכלה את הוועידה, אלא ארה"ב – וביתר דיוק, הנשיא ברק אובמה ושר החוץ ג'ון קרי, דמויות שנואות ומושמצות תדיר ב"ישראל היום". אובמה, או "אובאמה" כפי שהוא מכונה ב"ישראל היום", זוכה בכל זאת לטפיחה על השכם מעיתונו של שלדון אדלסון, ששילם סכומי עתק כדי לנסות להביסו בבחירות האחרונות. תמונתו של הנשיא מופיעה בתחתית אותו עמוד, בידיעת כיתוב תמונה לקונית על ביקורו בבית-כנסת בוושינגטון. הכותרת האנמית וחסרת המשמעות היא "נשיא עם כיפה".

"גם אם חלקם [של היהודים בארה"ב] מסתייגים ממדיניותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה כלפי איראן או ישראל, הוא עדיין מגלם את ערכי היסוד המדריכים את רובם. אלה הם נימי הנפש עליהם ניגן השבוע אובמה, תחילה בראיון שהעניק לעיתונאי ג'פרי גולדברג ובסוף-השבוע בדרשה שנשא בבית-הכנסת עדת-ישראל בוושינגטון", כותב חמי שלו בטור פרשנות ב"הארץ". "הנאום של אובמה בוושינגטון אמנם נקשר ל'חודש המורשת היהודית' ול'שבת של סולידריות' – שנועדה להפנות זרקור לאנטישמיות העולמית – אך ייעודו הברור הוא לגייס תמיכה ציבורית לקראת המאבק הצפוי על אשרור הסכם הגרעין עם איראן.

"הקהל, במובן הזה, היה ביתי למדי", מוסיף שלו, "דבריו של אובמה בזכות פתרון של שתי מדינות זכו למחיאות כפיים סוערות פי כמה וכמה מאלה שהיה מקבל אילו הופיע בכנסת ישראל, ולא רק באגפה הימני. [...] אובמה קשר בין תמיכתו בפלסטינים לבין המורשת הליברלית שאיחדה בינו לבין יהודים ליברלים בהיסטוריה האמריקאית. הוא העלה שוב על נס את בולטותם הבלתי מוכחשת של יהודים רבים במאבקי האפריקאים-אמריקאים לשוויון זכויות. הוא חזר על מקורות ההשראה שהובילו אותו לתמוך בישראל: קיבוצים, גולדה מאיר, משה דיין. זהו עולמו התרבותי של אובמה, זהו עולמם התרבותי של היהודים שתמכו בו בתחילת דרכו כפעיל שכונתי בשיקגו, זה עולמה התרבותי של רוב יהדות ארה"ב. ישראלים בני זמננו, ובעיקר אלה המרכיבים את ממשלתה החדשה של המדינה, חיים בפלנטה אחרת לגמרי".

עוד כותרת ראשית

"אזרחי אירלנד אישרו במשאל-עם נישואים חד-מיניים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אירלנד הקתולית היא המדינה הראשונה בעולם שמאשרת הכרה כזאת באמצעות משאל-עם. 62% מהאזרחים תמכו במהלך", נכתב בכותרת המשנה.

מס שפתיים

בשבוע שעבר ציין כאן אורן פרסיקו את עמדתו העקבית של סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי בעד הטלת מס ירושה – עמדה הבאה מן הסתם בניגוד לזו של בעליו של העיתון, מעשירי הארץ, כמו גם בניגוד לעמדת החוג החברתי שלו ובניגוד למה שניתן לשער שהיא עמדתו של לפחות חלק מקהל היעד המיידי של העיתון – אנשי עסקים בעלי אמצעים שיהיו גם קהל היעד של המס. ב"ידיעות אחרונות" מוצגת היום תמונת המראה: העיתון, הפונה להמונים דלי האמצעים (באופן יחסי לפחות), מבליט במרכז שער מוסף הכלכלה שלו את ההתנגדות למהלך.

"מסתמן: לא יהיה מס ירושה", נכתב בכותרת הראשית של "ממון". כותרת המשנה מצטטת "בכיר באוצר" ולפיו "כחלון עצמו השתכנע שאין להטיל מס ירושה. ההכנסות ממנו יהיו נמוכות והוא דורש השקעה עצומה". באופן מעניין, על אף שבדיווח עצמו, של גד ליאור, נטען כי "שתי תוכניות כלכליות מרכזיות שהיו אמורות לצאת לפועל עם הקמתה של הממשלה החדשה – צפויות להיגנז", בעיתון בוחרים להדגיש דווקא את זו שנוגעת לעשירי הארץ (גם כותרת הידיעה עצמה היא "התוכנית להטלת מס ירושה בדרך לגניזה") במקום את זו שהיתה אמורה להיטיב עם המוני בית ישראל ("גם התוכנית להטלת מע"מ אפס על מוצרי מזון בפיקוח צפויה להתבטל").

נתניהו

"על ההסתה: 1995, 2015" היא כותרת מאמר של יואל אסתרון, הדמות הבכירה ב"כלכליסט", שמופיעה על שער העיתון. אסתרון תוקף את נתניהו בתגובה לפוסט שבו התקיף ראש הממשלה את "ידיעות אחרונות" והמו"ל נוני מוזס והאשים אותם בכך שהם רודפים אותו, בין היתר בשל פרסום ב"כלכליסט" על קורות חייו של שלמה פילבר, מקורב לנתניהו שיועד להיות מנכ"ל משרד התקשורת.

"הכתבה המזדמנת ב'כלכליסט', שצוטטה ברוב העיתונים וכלי התקשורת, וידיעה נוספת של נחום ברנע על עורכי-הדין של נתניהו העלו את חמתו של ראש הממשלה. נתניהו לא מאמין בצירופי מקרים או בסקרנות בריאה. בשעת ערב מאוחרת ביום חמישי הוא פירסם פוסט בפייסבוק שבו הסית בגלוי את הציבור נגד מאות העיתונאים בקבוצת 'ידיעות אחרונות' והעומד בראשה. התגובות לא איחרו לבוא. כשיש מסית ויש הסתה – יש מוסתים. המשטרה כנראה עסוקה בנושאים אחרים", כותב אסתרון (ומכוון כנראה לתיעוד התגובות לפוסט של נתניהו, שהובא כאן).

יואל אסתרון (צילום: "העין השביעית")

"לפני הבחירות בחר נתניהו בהסתה משתלחת נגד התקשורת כדי להסיט את תשומת הלב מדו"ח חמור של מבקר המדינה על ההוצאות המופרזות בבית ראש הממשלה. הפעם קשה להבין מה הסעיר את נפשו, אולי הגידול בהוצאות על מעונו בקיסריה, אבל התבנית החוזרת של התפרצויותיו נגד חופש הדיבור חייבת להדאיג כל אזרח", כותב עוד אסתרון ומוסיף: "ישראלים רבים סבורים שהביקורת על נתניהו בתקשורת מוגזמת. זו טענה שראוי להתמודד איתה. חופש הדיבור כולל את הזכות לטעות. ולתקן בעת הצורך. אבל אין סימטריה בין התקשורת והשלטון. [...] כלי התקשורת בישראל מצויים בתחרות חריפה ביניהם. לעתים התחרות הזו בריאה, לא פעם גולשת לטעם רע. הקטטות המוכרות מחווירות מול המתקפה הקשה ביותר על חופש הדיבור מאז קום המדינה".

את דבריו חותם אסתרון בקריאה: "הגיע הזמן להילחם בנחישות, כל עיתון וכל תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה כמיטב יכולתו, נגד מסע ההפחדה וההשתקה של ראש הממשלה. להמשיך בעבודה העיתונאית – לדווח במקצועיות ובענייניות, לחשוף מחדלים ועוולות, לפרסם ביקורת נוקבת בעת הצורך, והעיקר לא לפחד כלל". כדי לאשש את הדברים, מצורפת לכותרת על השער הפניה לכפולת העמודים 4–5, שם מנתח כתב המדיה אופיר דור את מסעו של נתניהו "לשבור את התקשורת החופשית" ומאמר של נעמה סיקולר המגן על הפרסום על עברו של פילבר.

כל זה טוב ויפה, וכנראה אף נכון ברובו – אולם רק צרכן תקשורת עיוור, חירש ואילם יכול לקבל את הטענות כפשוטן, ועוד בעיתון השייך לקבוצת "ידיעות אחרונות". "ידיעות אחרונות" אינו עיתון חופשי, והעיתונות שהוא מציע לקוראיו אינה עיתונות חופשית. לא צריך לקרוא את התגובות למאמרו של אסתרון בדף הפייסבוק של "כלכליסט" (אם כי מומלץ לאסתרון לעשות כן) כדי לדעת שלשנאה העזה שיש לחלקים בציבור הישראלי לתקשורת לא אחראי נתניהו. למעשה, מה שאיפשר מלכתחילה לראש הממשלה לצאת בהתקפה הפומבית שלו על התקשורת, שממנה הוא נוהג בדרך כלל להתעלם כליל, היא העיתונות הקלוקלת והמסואבת של "ידיעות אחרונות" – זו ששימשה מודל לחיקוי עבור עיתונו של נתניהו, "ישראל היום".

"אנשי הימין מרבים לקנטר את התקשורת ומזכירים לה את הפער שבין החשיבות שהיא מייחסת לעצמה לבין דלות השפעתה", כותב ירון לונדון במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", "אם כך, ואמנם כך הוא, למה הם מתרעמים עליה, למה תחושת הרדיפה, למה לעקר את התקשורת החלשלושה אם היא מסורסת ממילא? הסיבה נעוצה אך ורק בחששו של החשקן הכריזמטי מפני הסרת האיפור. הפגנתו של החשש מעידה על חוסר ביטחון, וייתכן כי אנשים נבונים האוהדים אותו ילחשו באוזניו כי מאמץ מופרז שתכליתו לשמר את הדימוי דווקא הוא סודק את הדימוי".

אולמרט

אהוד אולמרט, היום בבית-המשפט (צילום: דוד ועקנין)

כל העיתונים, אפילו "ידיעות אחרונות", מדווחים בשעריהם כי היום ייגזר דינו של אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי, שבה הורשע במשפט חוזר. אתרי האינטרנט מדווחים כי על ראש הממשלה לשעבר הוטלו 8 חודשי מאסר.

התיקונים

חשבון הטוויטר של "פרספקטיבה" מצייץ כי חזי שטרנליכט מבלבל ב"ישראל היום" בין האיחוד-האירופי לגוש היורו (קישור לידיעה המקורית ב"גרדיאן").

"ישראל היום", היום