למה התכוון היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כשדיבר לאחרונה בפורום סגור על הסוגיה העקרונית של "הגנה על חופש העיתונות ככלי מרכזי להבטחת הדמוקרטיה וחופש הביטוי בעידן של אינטרסים כלכליים וזיקות אחרות, והצורך להבטיח כי השימוש בזכויות היתר והחסינויות הניתנות לעיתונות על-ידי החברה לא ינוצלו לרעה", כלשון הודעת דובר משרד המשפטים? הדובר דחה בתוקף כל קשר בין הדיונים הללו לעמדת העיתונות בפרשת היוזמה השנויה במחלוקת לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אבל די בעצם האזכור של דיונים כאלה כדי להעביר צמרמורת בגוום של עיתונאים רבים.
המחשבה על כך שרשויות המדינה ינסו באמצעות חקיקה לשלוח ידיים למערכות העיתונים, לבחוש במערכות היחסים בין המו"ל, העורך והכתב ולהשפיע על תוכן המידע המתפרסם בעיתונים מתפרשת בדרך כלל כפגיעה גסה באחד העקרונות המקודשים של הדמוקרטיה – חופש העיתונות. לפני שנה וחצי ביטא חנוך מרמרי בעמודים אלה דאגה מהצעת חוק העיתונות שעברה בכנסת את משוכת הקריאה הראשונה במרץ 2008. מרמרי הביא דוגמה מתימן והזכיר אגב כך מדינות כסינגפור וניגריה, נפאל ובלארוסיה כהמחשות לסכנות הטמונות ב"חוקי עיתונות", גם כאשר מדובר בחוק מתון שהביא לכנסת אדם הגון כשר דאז מאיר שטרית.
מני מזוז (צילום: פלאש 90)
אבל למרות החרדה המובנת, צריך לזכור שבמדינות רבות, לא רק בתימן ובניגריה, מתנהל כבר שנים שיח אקדמי ופוליטי ער על היבטים שונים של התערבות חקיקתית בתחום התקשורת. ברקע כמה מהדיונים הללו עומדת שאלה מהותית: מהו, בעצם, חופש הביטוי, ויותר מכך – למי הוא שייך. האם על חירות הביטוי, וביטויה המובהק ביותר, חופש העיתונות, להיות מופקדת בהכרח רק בידיהם של מו"לים ועורכים, או שגם לגורמים אחרים בציבור יש מניית יסוד בעיקרון הדמוקרטי הזה? מה קורה כאשר חופש הביטוי מתנגש בחירויות יסוד אחרות? והאם למדינה יש סמכות להתערב כאשר נדמה שהתקשורת אינה ממלאה את תפקידה החברתי כראוי?
בארצות-הברית, שעיגנה את חופש העיתונות בתיקון הראשון לחוקה, אך גם עיצבה את הקשר ההדוק בין הון לתקשורת, דנים בכך כבר עשורים רבים. קחו, למשל, את התנהלות העיתונות במערכת הבחירות לנשיאות בנובמבר 1940, שבה התמודד (בפעם השלישית) פרנקלין דלנו רוזבלט נגד המועמד הרפובליקאי ונדל וילקי, תעשיין ואיש וול-סטריט. העיתונות האמריקאית נקטה עמדה כמעט אחידה בעד וילקי, כפי שתיאר זאת ביומנו דוד בן-גוריון, ששהה אז באמריקה: "יום-יום קראו מיליוני הבוחרים – ואין כמעט איש באמריקה שאינו קורא עיתון – דברי שטנה והשמצה בלי סוף על רוזבלט – ותהילות ותשבחות לגואל החדש בדמות וילקי [...] כמעט כל העיתונים (מלבד 20%) הקפיטליסטיים (והם כל עיתוני אמריקה), כל אמצעי הפרסום, הריקלמה והתעמולה, אלפי ורבבות של נאומים שכירים, הרדיו".
רוזבלט גבר על וילקי, אבל העמדה האחידה כמעט של העיתונות, וטענות אחרות על השימוש שעושים בעלי ההון בעיתוניהם, הביאו שנים אחדות אחר-כך להקמת ועדה ציבורית שהתבקשה לבחון את תפקוד העיתונות. עורך שבועון החדשות "טיים", הנרי לוס, שיזם את הקמת הוועדה, העמיד בראשה את נגיד אוניברסיטת שיקגו, רוברט הצ'ינס. במסקנותיה, שפורסמו ב-1947, לא המליצה הוועדה אמנם על חקיקה, אבל ניסחה את עקרונות האחריות החברתית של העיתונות והציגה מימד נוסף למשמעות חופש העיתונות. הוועדה קבעה, בין היתר, כי חירות זו נועדה להבטיח שהעיתונות האחראית תוכל "לספק דיווח מלא, אמיתי, מקיף ומשכיל על ענייני היום, בהקשר שיעניק להם משמעות", לשמש במה לביטוי עמדותיו של הציבור ואף להעניק ייצוג לחלקים שונים בחברה ולהציג את "המטרות והערכים של החברה".
ונדל וילקי על שער המגזין "טיים" מה-21 באוקטובר 1940
"העיקרון של חופש העיתונות מגלם בתוכו את החופש של הציבור לקבל עיתונות חופשית", הדגיש אחד מחברי ועדת הצ'ינס. ומה יקרה אם העיתונות לא תבטיח את החופש הזה? חוקר התקשורת דניס מקוויל כתב כי באותה תקופה כבר היו באמריקה מי שהכירו בכך שהבעלות על אמצעי תקשורת אינה עסק פרטי בלבד, כמקובל בחברה קפיטליסטית עם ערכים ליברליים, אלא פיקדון של הציבור. אחרים אף טענו כי המדינה רשאית להתערב למען חופש הביטוי, באותם מקרים שבהם אמצעי התקשורת מנצלים את כוחם למנוע את מימוש חירות בסיסית זו מגורמים מסוימים בחברה.
לצד יחסי הון ותקשורת, היבט נוסף של חירות הביטוי הוא נגישות לתקשורת בכלל ו"זכות התגובה" בפרט. האם חופש הביטוי אינו מחייב להעניק לכל אדם או ארגון אשר הוכפשו בידיעה או במאמר בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה, וגם באינטרנט, במה באותו גוף תקשורת כדי להגיב על הפגיעה? ומה באשר להצגת דעה שונה, כדי שהציבור ייחשף למגוון עמדות? והאם כפיית פרסום התגובה על-ידי החוק אינה מכרסמת בחופש העיתונות?
למערכת המשפט בארצות-הברית יש גישה נחרצת בעניין זה, כמו לכל התערבות של המדינה בתחום העיתונות. "למדנו, ואנחנו ממשיכים ללמוד, מן הניסיון הבלתי מלבב של ארצות אחרות שבהן הותר למדינה להתערב בעניינים המערכתיים הפנימיים של עיתונים", קבע בית-המשפט העליון האמריקאי ב-1974. אבל חוקרי משפט כבר חלקו גם אז על גישה זו, לפחות בכל הקשור לזכות התגובה, שאותה הגדיר פרופ' ג'רום ברון כ"תנאי שאין לו תחליף לדיון מלא, הוגן וחופשי" בסוגיות השעה.
כך סבורים גם בצרפת, שעיגנה את "זכות התגובה" בספר החוקים שלה כבר בשנת 1822. אז נקבעה החובה להעניק מקום בולט לתגובה לא רק לממשלה, אלא גם לאנשים פשוטים. ב-1881 קבע שוב חוק עיתונות צרפתי כי עיתון חייב להעניק לאזרח זכות תגובה תוך זמן קצר, לא רק כדי לתקן עובדות שגויות שפורסמו עליו, אלא גם להציג עמדה אחרת מזו שפירסם העיתון. נקבע גם היקף התגובה: כגודל הפרסום המקורי – אך לא יותר מ-200 מלה. בתקופת בחירות, שבה יש לפרסום השפעה קריטית על האינטרס הציבורי, חובה לפרסם את התגובה בתוך יממה, ובלבד שהחומר יגיע למערכת לפחות שש שעות לפני סגירת העיתון.
גרמניה הדמוקרטית שלאחר מלחמת העולם השנייה בחרה גם היא לשלב ב"חוק העיתונות של המבורג" משנת 1965 את זכות התגובה, בכל הקשור לתיקון עובדות. איננו כופים בכך על עיתון על מה לכתוב, הסבירו מומחי חוק גרמנים, כיוון שמדובר בהתייחסות ספציפית לידיעה מקורית שכבר ראתה אור. גם דנמרק הלכה בדרך זו, והיא מחייבת אמצעי תקשורת להעניק במת תגובה לכל מי שנגרם לו נזק כלכלי או אחר מפרסום ידיעה. בהונגריה מתנהל דיון בשאלה זו, ושופטי בית-המשפט פסלו אמנם הצעת חוק שהועלתה בפרלמנט, אבל קבעו כי בזכות התגובה "יש איזון בין חופש העיתונות ובין הגנת שמו הטוב של האזרח".
במאמר מקיף על סוגיה זו הציג פרופ' קיו הו יואם בכתב-העת "The George Washington Law Review" את התמונה הבינלאומית וניתח את הזיקה בין חופש העיתונות לזכות התגובה, המעוגנת בחוק, או לעתים אפילו בחוקה, כפי שעשו ונצואלה וטורקיה. על-פי פרופ' יואם, באירופה הולכת ומתחזקת התפיסה המתירה למדינה להתערב כדי להבטיח שתחת מטריית חופש העיתונות לא ייפגעו אזרחים שאין להם גישה למוקדי הכוח התקשורתיים, ההולכים ומתעצמים עם השנים.
מועצת האיחוד-האירופי אף הרחיקה לכת כאשר המליצה ב-2004 שגם נאשמים בעבירות פליליות יקבלו זכות חוקית לקבל במה מיידית להגיב על פרסומים משמיצים שראו אור נגדם. זו, מן הסתם, תגובת נגד מובנת לעליהום הסנסציוני על חשודים ונאשמים, המאפיין בעיקר טבלואידים. תעשיית התקשורת הבריטית אינה מתלהבת, כצפוי, מכל יוזמה כזו, ובעשורים האחרונים טורפדו בלונדון כמה הצעות חוק כאלה. הבריטים עדיין דבקים בעיקרון שעל-פיו העיתונות חייבת להיות כלב השמירה גם של עצמה.
ב-1993, כאשר הועלתה בבריטניה אחת ההצעות לחוק עיתונות, בחר היומון "אינדיפנדנט" להביא כמה דוגמאות שממחישות את הסכנה בחקיקה שתחייב זכות תגובה. העיתון ציטט עורך ב"לה-מונד" הצרפתי, שסיפר כי עיתונו הפסיק לפרסם ידיעות על מכחישי שואה משום שכל ידיעה כזו גררה בעקבותיה תביעות לפרסום תגובות-נגד מצד המכחישים, והעיתון חייב היה לתת להם במה. בבלגיה הביא חוק כזה לכך שהמגזין "קנאק" נתבע לדין לאחר שפירסם רק כמה מתגובות אזרחים על כתבה על מנהיג מפלגת ימין קיצונית.
ההצעה שחוקים כאלה יוחלו באירופה גם על האינטרנט מסעירה את הבלוגוספירה. באוגוסט האחרון הכריזו בלוגרים באיטליה על שביתה בת יממה ויצאו להפגנה, במחאה על יוזמת חקיקה שתחייב בחוק את זכות התגובה – לא רק על עובדה אלא גם על דעה – לא רק בעיתונים, אלא גם באינטרנט. החקיקה התפרשה אמנם כצעד נוסף במתקפתו של סילביו ברלוסקוני על אותו חלק של התקשורת שאיננו בשליטתו, אך מדובר כאמור ביוזמה שגם באיחוד-האירופי תומכים בה.
הליכי החקיקה באיטליה, כמו במדינות אחרות, טרם הסתיימו, והוויכוח העקרוני רחוק מסיומו. בעולם, כמו גם בישראל, נותרה פתוחה השאלה אם במקרים מסוימים זכאי הציבור לסיוע ממשלתי כדי להבטיח שהתקשורת תמלא את תפקידה החברתי, תהיה פתוחה לכל חלקי החברה ולא תרמוס את האזרח הקטן, את פרטיותו ואת שמו הטוב. או בלשונו של פרופ' יואם: האם ראוי להתייחס תמיד לשלטון כגורם שרק מגביל את חופש העיתונות ופוגע בחירות הביטוי, או שהוא יכול לשמש גם גורם שיעצים חירות זו, והאם אין המדינה צריכה לפעמים להגן על התקשורת מפני עצמה.
הנטייה הטבעית, החשדנית, של אנשי תקשורת היא לדחות מיד כל חקיקה בתחום העיתונות ולהזהיר מפני המדרון החלקלק שהדמוקרטיה עלולה להידרדר בו בשל כל התערבות שלטונית בחופש העיתונות. אבל נראה שדבריו של מזוז מרמזים שבקרוב נידרש לפתוח דיון ציבורי מקיף ומעמיק יותר בשאלות הללו.