נהמת הגיחוך

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות להשבעת ממשלת ישראל החדשה, שאושרה אמש בכנסת בשעה מאוחרת, לאחר "דיון סוער, מביך ורחוק מתחושת חג", "ביזיון" שהתנהל "בלי הוד ובלי הדר", "בצל מאבקי כוח", והגיע לסיומו "בתום יום סוער" שהחל ב"תחושה חמוצה" (ואלה רק התיאורים מהכותרות המרכזיות בשערי העיתונים, כולל "ישראל היום").

כותרת המשנה לראשית ב"ידיעות אחרונות" והידיעות בכפולה הפותחת של העיתון מסכמות את עיקרי הפארסה: גלעד ארדן, שהגיע למקום הראשון בבחירות המקדימות, נותר מחוץ לממשלה; צחי הנגבי גילה שהתמנה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון ויו"ר הקואליציה כששמע את נתניהו מכריז על כך מעל בימת הכנסת, ומיהר להבהיר כי המינוי לא על דעתו; גם בני בגין הופתע כששמע את נתניהו מכריז באותה הזדמנות שהוא שר; אופיר אקוניס הוכרז כשר במשרד התקשורת, שבראשו יעמוד נתניהו, אך בעקבות הערת היועץ המשפטי לממשלה, שונה מעמדו ובסופו של דבר הושבע כשר בלי תיק; גילה גמליאל הפכה לשרה עם התואר הארוך ביותר אי-פעם ("השרה לאזרחים ותיקים, לשוויון מגדרי, לשוויון המיעוטים ולקידום צעירים בישראל"). והעיקר – עד הרגע האחרון לא היה ברור אם לקואליציה יהיה רוב לאישור הרכב הממשלה, בשל ריבוי הנעלבים והמאוכזבים בקרב חברי-הכנסת של הליכוד.

בשער "ישראל היום" מודפסים דיוקנותיהם של כל חברי הממשלה החדשה. דיוקנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו גדול במיוחד ושווה בשטחו לגודלם של ארבעה דיוקנות שריו, אולי משום שנוסף להיותו ראש לממשלה הוא מכהן גם כשר החוץ, שר הבריאות ושר התקשורת. "גוליבר במדינת הגמדים", מכנה אותו בן כספית ב"מעריב", ומתכוון לבקר את נטייתו של נתניהו למנוע אפשרות של כל יריב פוליטי לצמוח במפלגת הליכוד. ב"ישראל היום" ובלשכת ראש הממשלה בוודאי יראו בתואר זה מחמאה.

לזכות "ישראל היום" ייאמר כי הוא אינו מעלים משערו את הביקורת שמותח פרשנו הבכיר, דן מרגלית, על נתניהו והליכי הרכבת ממשלתו. בשולי השער, מתחת להפניה למאמר מאת עורך חדשות החוץ בעיתון בועז ביסמוט, המוקדש ליו"ר האופוזיציה (כנראה שכל מה שלא בתוך הממשלה נחשב לענייני חוץ), מופיעה הפניה למאמר מאת מרגלית בזו הלשון: "רגעים מביכים בדרך לממשלה".

מרגלית, שהחל להביע ביקורת פומבית עקבית על נתניהו בשבועות שלפני הבחירות האחרונות, צייץ אתמול עוד אחד מציוציו הביקורתיים.

כה עצוב לי לראות את נתניהו כה עלוב כשצחי הנגבי מודיע רשמית שאמר בשמו דברים בלתי נכונים; ושכך נראית ממשלת ישראל, אבל כה מגיע לו.

— דן מרגלית (@Danmargalit) May 14, 2015

הציוץ הוליד מאמר. בעבר, כשהגיש לפרסום טקסט ביקורתי על ראש הממשלה בנימין נתניהו, התעורר מרגלית בבוקר ולמד כי טורו נעדר מהשער והודפס בעמ' 37. הבוקר מאמרו של מרגלית מתפרסם בתחתית עמ' 5, תחת כותרת חריפה למדי, כמו זו שהופיעה בשער: "רגעים מביכים בדרך לממשלה". המאמר עצמו כולל ביקורת כלפי ראש הממשלה שכמותה נדיר למצוא בין דפי "ישראל היום", ביקורת שבוודאי תעורר הבוקר זעם בקרב קוראי העיתון האוהדים את נתניהו, כמו עמיתו לעיתון חיים שיין.

"מה היה אמש מביך מכל?", שואל מרגלית. "שלבני בגין נודע תוך כדי דיון שישמש בתפקיד שר (וזו בשורה למגיני שלטון החוק)? או שצחי הנגבי הנאמן והמסור פירסם הודעה חסרת תקדים שבנימין נתניהו מסר בשמו הודעה בלתי נכונה? [...] כל אדם יודע עתה כי ההישג הגדול בבחירות – הרשום רובו ככולו על שמו של נתניהו – הפך לנצחון פירוס. [...] נתניהו יכול היה לנהל את המשא-ומתן בלשון ובמהות אחרות, ונושא באחריות העיקרית למחזה המצמרר שנחשף בכנסת".

לעיתונאים בעיתון הנוסף שבבעלות שלדון אדלסון, "מקור ראשון", חופש כתיבה גדול יותר. העורך הראשי חגי סגל מנצל אותו הבוקר כדי להביע ביקורת חריפה אף יותר על בנימין נתניהו. "בשלב מסוים איבדו הליכודניקים את הבושה", הוא כותב בשער "מקור ראשון". "[סיעת הליכוד] המיטה על עצמה את נהמת הגיחוך בתקשורת, נהמה שהלכה והתעצמה ככל שנקפו השעות והממשלה בוששה לקום. הנזק שגרמה לעצמה הפעם גדול פי כמה מכל נזקי הפרשנות. [...] ששון הניצחון של הימין בבחירות התחלף בביזיון. נתניהו קנה אותו ביושר. אחרי הכל, הוא המנהיג, ראשון בין שווים. סדרת מהלכים פוליטיים תמוהים שלו הובילה לפיצוץ בישורת האחרונה".

הטור מאת הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, נפתח בראש שער העיתון במשפט הבא: "מה שהתחיל לפני כחודשיים כניצחון מפתיע, גורף ומתוק, נגד כל הסיכויים, והתפתח לסאגה מייגעת בדמות מו"מ ממושך, סחטני וכוחני, הסתיים אמש כפארסה מביכה עד כדי ביזיון וקצף". נתניהו, טוען ורטר, הפך "ממלך לאסקופה נדרסת".

בשער "מעריב" מודפסות תמציות של שני מאמרים. קרולין גליק חושבת שבבחירות האחרונות "בחרנו בראש ממשלה אחראי ונבון, שמבין את הבעיות ומוכן להתמודד עימן". לדעתה, "אם המחזה של מלאכת הרכבת ממשלתו של בנימין נתניהו נראה כמו קומדיה של טעויות, מספיק לחשוב איך היה נראה סרט האימה של הרכבת ממשלה בראשות בוז'י הרצוג וציפי לבני. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

כספית, לעומתה, מתרכז בקיים ולא במדומיין. "אם היה שמץ של אמון ציבורי במוסדות השלטון ונבחריו, אתמול הוא התפוגג לגמרי", כותב פרשן "מעריב". "ההתרוצצות המיוזעת. המיניסטריונים המופרכים. השרים שמסרבים לקבל את תיקיהם. צחי הנגבי שצריך להתחלף עם אופיר אקוניס בעוד שמונה חודשים(!!!). וכן הלאה. אפילו לאוזן משופשפת כשלי היה קשה לשמוע את מלות התואר שמדביקים בכירי הליכוד וזוטריה למנהיגם". רחמים על אוזנו של כספית.

בשער "ידיעות אחרונות" מודפסות תמציות של שני מאמרים, מאת נחום ברנע וסימה קדמון. "כל אזרח, לא חשוב מאיזה מחנה, שראה את מה שהתחולל בכנסת רצה למות מבושה", כותבת קדמון. לדעתה, "אי-אפשר היה להקים ממשלה בצורה יותר רשלנית ופחות מכובדת מכפי שנעשה בממשלת נתניהו הרביעית".

ביברקופף הוא אדם היסטרי, לא כפייתי

"עיקרו של הספר הוא ההנחה שהאנטי-קונפורמיסטיות של פסבינדר התבססה על הבנה פוליטית של מושגים פסיכואנליטיים", נכתב במוסף "ספרים" של "הארץ", במסגרת ביקורת מאת טל שטרנגסט על ספרו של מנפרד הרמס, המוקדש ליצירתו המונומנטלית של ריינר ורנר פסבינדר "ברלין, אלכסנדרפלץ".

לפי שטרנגסט, "פסבינדר אהב דמויות היסטריות, ורוב הדמויות המרכזיות בסרטיו הן כאלה; רק באמצעות דמויות כאלה משהו עקרוני יכול לקרות. כזה הוא גם ביברקופף [גיבור 'ברלין, אלכסנדרפלץ']. הטיפוס ההיסטרי יכול לאהוב רק באמצעות דבר-מה ואינו יכול ואינו מעוניין לתפקד בהקשר חברתי נתון. לעומת טיפוסים סוטים או כפייתיים, ששואפים להתאים עצמם למציאות הבורגנית, לחוסר הרצון או היכולת של ההיסטרי לתפקד יש פוטנציאל חתרני לשיבוש ה'אמת' לא כ'ביקורת', אלא דרך הסבל".

שלח לחמך

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מצטטת שניים, את ראש הממשלה נתניהו ואת ראש האופוזיציה הרצוג. אולם שני התצלומים בשער העיתון מציגים צמד אחר: נתניהו-ארדן. כותרת המשנה לראשית מסתיימת במשפט: "גורמים בליכוד: לנתניהו כבר אין תירוץ לא לתת את החוץ לארדן". גם סימה קדמון ממליצה לנתניהו לעשות כן, והקטע הזה מרשימתה מתפרסם אף הוא בשער "ידיעות אחרונות".

כל התוכן המערכתי בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות" מוקדש גם הוא לארדן, למען מינויו לשר החוץ. תצלום שלו בכנסת, כשמסביבו לפיד, הרצוג וחברי אופוזיציה אחרים, מתפרסם מעל הכותרת "שר החוצה". כותרת המשנה מספרת סיפור עצוב: "דווקא גלעד ארדן, האיש שהגיע ראשון בפריימריז ונשכב על הגדר בעבור רה"מ ורעייתו, לא קיבל תפקיד ראוי – והחליט להישאר מחוץ לממשלה. גורמים בליכוד: 'אחרי שהרצוג סירב בנאומו לתיק החוץ, למה נתניהו שומר אותו אצלו?'".

על פניו נראה כי העיתון מקדם את מינויו של ארדן לתפקיד שר החוץ. מדוע? רמז לכך אפשר למצוא בטור המתפרסם אף הוא בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות", מאת שמעון שיפר. פרשן "ידיעות אחרונות" מקדיש את טורו לחוסר היכולת של נתניהו לאפשר לבכירי מפלגתו להתקדם ולתפוס מעמד מנהיגות לצדו. תצלום קודמו של ארדן בתפקיד הבכיר המקופח, גדעון סער, משובץ בתחתית הטור. שיפר, שנשבע בחתונת סער "נשמיד את כולם", תוך שהוא מכוון לאויבי הבכיר דאז, קורא לנתניהו להכריז כי זו הקדנציה האחרונה שלו כראש ממשלה.

נראה כי ב"ידיעות אחרונות" זיהו פוטנציאל לאופוזיציה פנימית חזקה בליכוד, פוטנציאל למנהיג חדש למפלגה שאיתו אולי יהיה אפשר לעבוד, או למצער פוטנציאל לראש מפלגת לוויין נוספת. ארדן כבר קיבל בעבר יחס מחניף מהעיתון, והוא בוודאי יודע שבניגוד להאשמות של ראש הממשלה, "ידיעות אחרונות" אינו עיתון שמאלני, באותה מידה שאינו ימני, אלא פשוט עיתון מוזסי. מי שמוכן לשתף פעולה יקבל ממנו יחס טוב, ולא משנה אם שמו ליברמן, בנט, לבני, דרעי, לפיד, סער או הרצוג. הבוקר יקראו את עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מאות אלפי בני-אדם, אבל בעצם הם מוקדשים לאדם אחד בלבד.

כבישי אפרטהייד

בכפולה הפותחת של "מקור ראשון", לצד דיווח על פלסטיני שביצע פיגוע דריסה בצומת אלון-שבות ופצע ארבעה נערים, אחד מהם בינוני-קשה, מציע אלי קלוטשטיין להגביל את תנועת הפלסטינים בכבישים.

"איננו שונאים את האוכלוסייה האזרחית הפלשתינית, איננו רוצים להענישה", כותב קלוטשטיין, "אנו חפצים בחיים. עם זאת, זכותנו לחיות עולה על זכותם לנוע בחופשיות כרצונם. אם אין בנמצא אמצעי אחר, על המדינה לחסום את הצירים לתנועת פלשתינים ולא לאפשר להם להשתמש במכוניותיהם כמכשיר לרצח".

הפרשנים

יוסי ורטר מספר בטורו שב"הארץ" על מאבקי הכוחות בין ראש הממשלה לשרי הליכוד ארדן, שלום, רגב, אלקין וכץ. בסיום הוא כותב: "מה כל זה מסמל אם לא את אובדן הרספקט, את הזלזול והמיאוס שהם חשים כלפיו".

ב"מוסף לשבת" ובשער "ידיעות אחרונות" מתאר נחום ברנע את הכלל שלפיו נקבעה לכאורה חלוקת התיקים לחברי-הכנסת של הליכוד: "ממנים אותם לתפקיד שהם הכי פחות מתאימים לו, התפקיד שאותו הם ממש לא רוצים".

הנה כך מתאר זאת ברנע, בלשון סגי נהור: "יריב לוין היה מאושר להיות שר משפטים, ושמח להיות שר תקשורת. אשר על כן יכהן כשר התיירות. [...] מירי רגב משקפת יותר מכל פוליטיקאי אחר את הנורמות התרבותיות בחברה הישראלית. לכן היא תהיה שרת התרבות. [...] דני דנון, שפוטר מתפקיד סגן שר, קודם לשר. [...] הוא קיבל את המשרד למדע, לטכנולוגיה ולחלל, שלושה תחומים שבהם ישחה כדג במים. ודווקא ציפי חוטובלי, שבקדנציה הקודמת התמחתה בתחבורה, תהיה סגנית שר במשרד החוץ. בהנחה שלא יתמנה שר חוץ מעליה, היא תנהל את קרב הבלימה המורכב של ישראל מול איראן, מול האופנסיבה הפלסטינית, מול ממשל אובמה. גילה גמליאל הצעירה תחזור למשרד הגמלאים, ואופיר אקוניס יהיה שר במשרד התקשורת אבל לא שר התקשורת: את התואר הזה החליט נתניהו לשמור לעצמו, עד כדי כך התקשורת קרובה ללבו".

עמיתתו למוסף, סימה קדמון, מקדישה גם היא חלק מטורה לשיבוץ שרי הליכוד. "התקשרתי ביום רביעי בלילה לגדעון סער", היא כותבת, ומסבירה שרצתה לשמוע איך ההרגשה בימים אלה מחוץ לליכוד, אולם התברר לה כי הוא ורעייתו צופים בחצי גמר ליגת האלופות (הפרשנית לא ידעה על הנסיעה המתוקשרת?). "התקשרתי לכחלון", ממשיכה קדמון, כדי לדעת איך הרגשתו להיות פטור מההשפלה שמעביר נתניהו את כל בכירי מפלגתו. "משה ישן, אמרו לי".

ניר גונטז', לעומתה, תפס השבוע את כחלון בטלפון ומביא את תמליל השיחה במוסף "הארץ". "ברמה האישית, אתה מחבב את ראש הממשלה?", שאל את שר האוצר. "עזוב, ניר, תשאל שאלות נורמליות", השיב כחלון.

לעומת כל זאת, הנה כותרות הביניים המסכמות את טורו הפוליטי של כתב "ישראל היום", מתי טוכפלד: "העליבות של האופוזיציה", "הנקמנות של ליברמן", "הנזק של לבני".

חשבון ישן

במרץ 2009 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר דעה של נחום ברנע שנפתח במלים הבאות:

"ציפי חוטובלי, 30, הושבעה באחרונה כחברת-כנסת מטעם סיעת הליכוד. כשפגשתי בה במקום עבודתה החדש ביקשתי ללחוץ את ידה. היא הסיגה את ידה בזריזות והותירה את ידי באוויר. האמת, הופתעתי. ידעתי שהיא דתייה, אבל לא ידעתי עד כמה. שמירת נגיעה היא איסור שנוי במחלוקת במגזר הדתי-לאומי. יש רבנים שפוסקים כך ויש רבנים שפוסקים אחרת. יש נשים דתיות שנוהגות כך ויש נשים דתיות שנוהגות אחרת. לכאורה, האיסור הזה נועד להגן על הנשים. למעשה, הוא מדגיש את היחס המתנשא של הגברים כלפיהן".

המאמר עורר סערה זוטא וגרר שובל של תגובות ביקורתיות, מצד חוטובלי עצמה ועיתונאים אחרים. הבוקר בא העיתון חשבון עם חברת-הכנסת, המיועדת לכהן כסגנית שר החוץ.

בראש עמ' 2 של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "הדיפלומטיה גוברת על שמירת הנגיעה", מדווח איתמר אייכנר כי במסגרת תפקידה כסגנית שר החוץ, "חוטובלי תצטרך לארח ראשי מדינות ומבקרים מחו"ל, ומן הסתם גם תידרש ללחוץ ידיים רבות". אייכנר מוסיף וכותב כי "גברים שנפגשו איתה בעבר והושיטו לה יד ללחיצה לא נענו בלחיצה מצדה", אך אינו מציין כי הפרשן הבכיר בעיתון, ברנע, היה אחד מהם.

כעת, מכל מקום, נראה שחוטובלי תיאלץ לשבור את מנהגה. "בלשכת חוטובלי הבהירו כי כל שגריר, קונסול או כל בעל תפקיד אחר שתידרש לפגוש במסגרת תפקידה ויושיט לה יד ללחיצה – ייענה בלחיצה מצדה", מדווח אייכנר ומסיים בציטוט, שמקורו ככל הנראה בלשכת חוטובלי: "היא מתכוונת לנהוג על-פי ההלכה שקובעת שאם גבר מגיש לאשה את ידו – מקובל ללחוץ אותה כדי לא להלבין את פניו".

ומה אם הגבר אינו שגריר או קונסול, אלא עיתונאי בשם נחום ברנע? פניו אולי יולבנו, אך הוא יכתוב על כך מאמר והעיתון שלו יזכור את הסירוב של חוטובלי וימתין להזדמנות המתאימה כדי להגיש את הנקמה, קרה כמו כף יד המושטת קדימה במשכן הכנסת ונותרת ריקה.

דעתו האובייקטיבית

טורו של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", המתפרסם כמדי גליון סוף-שבוע בכפולה הפותחת של העיתון, מוקדש הבוקר בחלקו למונופול הגז. ציפורי מהמר כי בעתיד תתפרסם הכותרת הבאה: "דלק ונובל-אנרג'י מכרו לשורת גופים מוסדיים 42% ממניות מאגר תמר תמורת כ-20 מיליארד שקל", ומציע "לאכול את הכובע אם הכותרת הזאת לא תתממש". במצב כזה, מוסיף ציפורי, "כל הסיסמאות הנהדרות על פירוק המונופול ייקברו במעמקי הים".

עוד קודם לכן מזכיר ציפורי לקוראיו כי כבר לפני כשלושה חודשים תיאר את המתווה שהתגבש לפירוק המונופול כ"בלוף". כמו אז, גם הבוקר, ציפורי כותב על הרגולטורים רודפי פרסום, מבקר את "חברות הטהרנים, הקשקשנים והצדקנים שאוהבים להציג את עצמם כמגיני הציבור ומפריחים אין-סוף סיסמאות ושקרים בתקשורת", ומתעלם מהסיקור של "גלובס" את המאבק על מונופול הגז, סיקור שהעניק בולטות עקבית לעמדת חברות הגז.

בטורו שבפתח "ממון" מזהיר סבר פלוצקר את שר האוצר החדש משה כחלון מפני התפתות לרפורמות שוליות, שלא יביאו תועלת למשק וקרוב לוודאי יגרמו נזק, כמו רפורמת העבר שהפרידה את קופות הגמל מהבנקים, או זו שהעבירה את חוק הריכוזיות. כעת, מתריע פלוצקר, על השר כחלון להימנע מלקדם את הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים ולהתרכז ברפורמה חשובה לאין ערוך, "הרפורמה בה"א הידיעה לה זקוק המשק הישראלי" – העלאת שיעור התעסוקה של החרדים והערבים ופריון העבודה של כלל העובדים.

בהמשך המוסף "ממון", שבתחילתו מתריע פלוצקר מפני רפורמה שעלולה לפגוע בהכנסות הבנקים, מוקדשים כשלושה עמודים ל"משפחה בצמיחה", מיזם מסחרי משותף ל"ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים.

"עדיין לא ברור אילו מבין הפנטזיות של משה כחלון לבלימת מחירי הדיור יתגשמו", כותב ב"מעריב" יהודה שרוני. "[...] חיפשתי מומחה נדל"ן מתחום הבנקאות שיחווה את דעתו האובייקטיבית ככל שניתן על השוק. אלא שהבנקאים הנמצאים תחת מתקפה גורפת חוששים לצאת מהבונקר".

בכפולת העמודים שאחר הכפולה שבה מתפרסם טורו של שרוני על הבנקאים המותקפים, משיקה דנה סומברג "פרויקט משותף של 'מעריב-סופהשבוע' ובנק הפועלים".

המיזם, "הוותיקים החדשים", מוקדש לבני 60 ומעלה. מתחת לידיעה קצרה ויחצנית מאת סומברג מתפרסם טור מאת אריק פינטו, משנה למנכ"ל בנק הפועלים. גם תצלום נאה שלו רואה אור. המשנה למנכ"ל הבנק מעודד את "הוותיקים החדשים" לפנות לסניפי בנק הפועלים, להתרשם ממערכת הייעוץ פורצת הדרך שפותחה בבנק כדי לענות על צורכיהם, להצטרף למועדון החדש שמוקם בימים אלה במיוחד עבורם ולקבל את השירות המגיע להם.

בשנת 2012, כש"מעריב" היה עדיין בשליטת נוחי דנקנר, פנה יועצו של דנקנר ובהמשך עורך העיתון ניר חפץ ליו"ר דירקטוריון "מעריב" דני יעקבי וכתב לו: "אהלן דני. דוברת בנק הפועלים, שהיתה אצלי, סיפרה לי שיש הרבה מאוד משאבים בשת"פ המערכתי-מסחרי המשולב שעושה הבנק עם 'ידיעות אחרונות'. פניתי לציון קינן והוא אישר לעשות אותו הדבר איתנו. כעת הכדור במגרש של מושיק תאומים, שמנהל זאת מטעם הבנק". שלוש שנים אחרי, כש"מעריב" כבר תחת שליטת אלי עזור, ה"שת"פ המערכתי-מסחרי המשולב" מתממש.

שאלה לעצמנו

"בשביל תוכניות איכותיות כאלה יש טלוויזיה", כותב הבוקר נחום ברנע בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על הסרט שהכין רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה ושודר בימים האחרונים בערוץ 10, במסגרת "המקור". המחמאה אינה מובנת מאליה, לנוכח תולדות היחסים בין שני העיתונאים הבכירים. ובכל זאת, ברנע מחמיא:

"הכתב, רביב דרוקר, קיים ראיונות מקיפים עם אהוד אולמרט, עמיר פרץ וחלוץ, שלושת מקבלי ההחלטות הבכירים במלחמה. ההחלטות המקצועיות שקיבל היו נכונות: להתמקד בשלושה ורק בהם; להציג את השאלות בדרך עניינית; להניח למרואייניו לדבר; לוותר על מעמדו של המראיין כשופט עליון. הפעם הצופה היה השופט. השלושה נחשפו לפניו לא רק במעשיהם ובמחדליהם ב-2006, אלא גם במראה פניהם, בהתנהגותם, ב-2015. הטלוויזיה טובה מאוד בסוג החשיפה הזה".

לדעת ברנע, אולמרט ופרץ הרוויחו מנכונותם להתראיין, ואילו "חלוץ יכול רק להתחרט על שהסכים להתראיין. הוא עורר מחדש את הספקות לגבי עצם מינויו לרמטכ"ל".

גם דן מרגלית, בעל המדור הפותח את המוסף הפוליטי של "ישראל היום", מקדיש כמה מלים הבוקר לסרטו של דרוקר. באתר "נענע 10" פורסם קטע מחומרי הגלם בראיון שקיים דרוקר עם אולמרט. לטענת מרגלית, אולמרט מתבלבל ושוגה. הפרשן מספק לקוראיו את גרסתו לאותו האירוע ומסיים בשאלה: "מתי אולמרט איש-הקלטות יחדל להפיץ אי-אמת?".

"שאלה לי לעצמנו", כותב משה בודק, תושב חיפה, במכתב למערכת "בשבע", המוקדש אף הוא לסרט שהכין דרוקר על מלחמת לבנון השנייה. "מדוע להעלות נושא זה, כאשר פצעי אותה מלחמה עדיין לא הגלידו? האם שידור זה מסייע במשהו למשפחות השכולות? ואם אמנם ניתן להפיק לקח מאותה מלחמה, מדוע לעשות זאת בפרהסיה? הרי גם האויב מאזין וצופה ויכול להפיק מכך תועלת. [...] האין מבוגר אחראי במחוזותינו, שירסן קמעה את אמצעי התקשורת המחפשים רק סקופים?".

"השיח הוא פתוח, אבל יש גם גבולות לשיח", מצוטטת ב"הארץ" שרת התרבות החדשה מירי רגב, מתוך ראיון שהעניקה אמש לחדשות ערוץ 2. "[...] אם צריך לצנזר, אני אצנזר".

שוברים שתיקה, 1967–2015

"עיתונות שמוכנה לקבל בקלות כזו משוברים-שתיקה אגדות שמספרות על צה"ל הרע, ההורג והמתעלל, כשהן נשענות על דברי חיילים שאנחנו לא יודעים איך קוראים להם, איפה הם משרתים ואם הם קיימים בכלל, היא העיתונות במרעה", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב", בעקבות דו"ח שוברים-שתיקה על מבצע "צוק איתן".

"לא הייתי בקרבות ב'צוק איתן' וגם לא באף מבצע צבאי אחר, ובכל זאת אני משוכנעת שפשעי מלחמה לא היו שם", כותבת אורלי גולדקלנג בפתח מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "זה לא אומר שלא נעשו טעויות, אבל טעויות הן לא פשע – לא כשאתה עושה כמיטב יכולתך להימנע מהן, ואפילו לא כשאתה עושה מאמץ חלקי להימנע מהן. [...] ביום שבו שוברים-שתיקה יתחילו לדבר באמת, עם שמות ופרטים על קרבות ומקרי פשע שאפשר לחקור ולפענח, נוכל להתווכח. [...] כל עוד העדויות המגויסות מטושטשות במספר קטלוגי במקום מספר אישי, ומציגות משוואה עם מאה אחוז נעלמים, אפשר להסתפק בבוז עמוק".

"ארגון שוברים-שתיקה הוא גוף נתעב במיוחד", כותב אמנון לורד במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "[...] כל אחד מבין שתעמולת הזוועה של הארגונים הללו נועדה לייצר עוד שכבה של מגן אנושי לטובת הטרור. [...] מה גורם לנו לראות בשוברים-שתיקה ארגון בזוי ונתעב במיוחד? בגלל ההירתמות לאותה מערכה בינלאומית שיסודה באנטישמיות ובאנטי-ציונות".

בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מצטט נחום ברנע מעדויות קוליות של חיילים שחזרו מקרבות 1967 בירושלים, כפי שהם מובאים בסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", המוצג בימים אלה בפסטיבל "דוק אביב". "צפיתי השבוע בסרט. לא פיענחתי את הקולות, לבד מקולו של עמוס עוז, לכן אביא ציטוטים מהסרט ללא שמות", כותב ברנע, ומצטט. הנה כמה מהעדויות שברנע מביא בטורו:

היו מסתובבים על הגגות אנשים, לא חשבתי בכלל אזרחים, לא אזרחים, אם צריך או לא צריך להרוג. כל מי שרואים, הורגים".

"לא פעם ולא פעמיים תפסנו חבר'ה, הצמדנו אותם ופשוט חיסלנו אותם. כשאתה מסתכל על זה עכשיו, אנחנו כאילו רצחנו אותם. מעשית זו מלחמה, כל אזרח וכל אדם הוא האויב שלך".

"ככל שראיתי זוועות, וראיתי מה עושים להם, כל הזמן חשבתי – טוב שזה לא הפוך. מה אם זה היה הפוך? הרי הם לא בני-אדם. אתה ראית לפי איך שהם מתחנפים, שאם זה היה הפוך, אז הם היו חיות".

"לא נאמר לנו בפירוש לא להשאיר אף אחד חי, אבל נאמר לנו 'לא לרחם'. זאת היתה הפקודה של המח"ט – לא לרחם, להרוג מה שיותר".

הדעה הבריאה והנורמלית

כתבת השער במוסף "שישבת" של "ישראל היום", מאת רן רזניק, מוקדשת להתבטאויות הומופוביות של רופא בכיר, חבר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, ולתגובת הנגד שעוררה (גילוי נאות: אחת המרואיינות בכתבה היא רופאת המשפחה של החתום לעיל).

בפורום מקוון כתב ד"ר סודי נמיר, רופא משפחה, כך: "סוטה זה סוטה זה סוטה, אתה יכול לקרוא לו איך שאתה רוצה, זה סוטה. בדור המבול היתה כזו נורמה, במצרים הקדומה התבייש מי שלא היה כזה. אנחנו לא התקדמנו, הלכנו אחורה, הרבה אחורה. [...] דעו לכם שאין כל מעצור לתהליך הזה, שאין לו גבולות. זה לא ייגמר כאן. [...] אני אגיד לכם למה זה מוביל, לדבר פשוט: פדופיליה מגעילה אפילו את כל הסוטים, חוץ מאותם סוטים. [...] לא פותרים בעיה על-ידי שקובעים שהיא לא קיימת. קוראים לזה פסיכוזה".

לפי רזניק, בתוך ימים הגישו 14 רופאים בכירים תלונה למשרד הבריאות בדרישה להדיח את ד"ר נמיר מהלשכה לאתיקה. יו"ר ההסתדרות רפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, מצוטט בכתבה כאומר: "צריך להפריד בין הזכות של כל אחד להתבטא לבין רופא שמחזיק בעמדות שאינן נכונות רפואית ואבד עליהן הכלח. זכותו לא לדעת שהרפואה התקדמה, אבל הוא לא יכול להציג זאת בתור רופא כמידע אמין ומבוסס".

ד"ר נמיר מתראיין לרזניק ומסביר, בין היתר, כך: "אני מנסה לנהל את חיי לפי התורה, ולפי התורה, אדם צריך לשלוט בדחפים שלו, בניגוד למה שקורה בחברה הדוניסטית. מה תגיד לפדופיל, שאומר שהוא לא יכול לשלוט ביצר שלו? מי החליט שזה לא על אותה הסקאלה? התורה קיימת אלפי שנים, והטרנד האנושי השתנה בתוך שנים מעטות".

רזניק ו"ישראל היום" מתהדרים ב"חשיפה", אך הסיפור של ד"ר נמיר והתלונה נגדו מתפרסם במקביל גם ב"בשבע", שם הוא מוצג מהזווית ההפוכה. "מה שהחל כשיח בפורום פנימי סגור של רופאים הפך למסע השמצה ורדיפה נגד ד"ר סודי נמיר, על רקע אידיאולוגי", כותב אבינדב ויתקון בפתח כתבה המוקדשת למקרה.

ד"ר נמיר מספר לוויתקון כי התייעץ עם הרב יצחק זילברשטיין מבני-ברק, וזה אמר לו: "לא רק שאתה מחויב בכל אמצעי לשקף את דעת התורה, אם אתה לא מנצל הזדמנות כזו, אתה תיתבע על זה בשמים. הדעה הבריאה והנורמלית לא נשמעת, ומי שמתלבט או נמצא על סף הצטרפות לקהילת הלהט"ב חייב לדעת שיש דרך אחרת, שאפשר לקבל טיפול ושאסור ללכת בדרך הזאת, כי היא לא מוסרית וסופה שהיא מאמללת את ההולכים אחריה".

עוד מדווח ויתקון כי בהסתדרות הרפואית הבהירו שבאותה המידה תיבדק תלונה שתוגש נגד רופאים "המשתמשים בהכשרתם הרפואית כדי לעודד הומוסקסואליות".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי המיליארדר הבריטי לן בלווטניק עזב את המדינה בלי לחתום על הסכם לרכישת ערוץ 10, זאת לאחר שהתקבל מכתב מטעם ועד עיתונאי הערוץ ובו דרישה לקבל מניות בחברה. בטור נלווה כותב אברבך (שמשום מה שמו בעיתון, שבו הוא עובד כבר שנים, מאוית הפעם "אורבך") כי "אם מימן יצליח למכור את הערוץ היום, זה רק בזכות תרומתם של העובדים לו. על כך הוא חייב להם יותר מתודה חייכנית בטקס הרמת כוסית, על כך הוא צריך לשלם להם". אברבך קורא למימן לוותר על חלק מהתמורה שיקבל עבור מכירת מניותיו ולהעניק אותה לעובדי הערוץ.

שלום ירושלמי משיב במוסף "יומן" של "מקור ראשון" לביקורת נגדו בעקבות עדות האופי שמסר לטובת הרב יאשיהו פינטו. "יש לי תחושה שאם הייתי נותן עדות אופי לטובת סא"ל בצנחנים שאנס חיילת, הפידבקים היו שונים", הוא כותב. בהמשך מדגיש ירושלמי כי הוא "מגנה את ההתנפלות של חסידי הרב על נציגי התקשורת שבאו לעשות את עבודתם בבית-המשפט. אילו הייתי שם, הייתי דוחף אותם לאחור, ולא נותן להם להתקרב לצלמים. למי ששכח, הרב תמיד קרא לסובלנות ולאיפוק".

במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם ראיון שערכה נירית אנדרמן עם דבורית שרגל. רובו מוקדש לסרטה התיעודי של שרגל, אך מבקרת התקשורת לשעבר מדברת גם על הבלוג שסגרה לאחרונה. "אולי לא השפעתי על התקשורת באופן ישיר, אבל לפחות השפעתי על אנשים שהם צרכני תקשורת ועל האופן שבו הם צורכים אותה", היא אומרת.

טורו של גיא רולניק ב"דה-מרקר" נפתח בהערה על ההשפעה המשחיתה של העובדה כי דורות רבים של עיתונאים במדינת ישראל יוצאים מבית-הגידול של גלי-צה"ל.

אבנר כהן, המומחה לגרעין הישראלי, מבקר במדור הדעות של "הארץ" את סרטה של אורנה בן-דור "הסוד האפל של הכור בדימונה".

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" כותבת שירה קדרי-עובדיה על עיתונאי הילדים של ראשית שנות המדינה, לרגל צאת ספר בנושא מאת ד"ר רימה שיכמנטר.

במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת הפניה לפוסט מאת צאלה קוטלר, המזכירה כי התקשורת מדווחת על זיהום אוויר במפרץ חיפה זה עשרות שנים.

יואב שורק כותב במוסף "יומן" של "מקור ראשון" על ערב שנערך לזכרו של אורי אליצור, במלאות שנה למותו. "האודיטוריום בעפרה היה מלא מפה לפה", כותב שורק. "עין לא נותרה יבשה, אבל לא מבכי של אבלות כמו מכוח יכולתו של אורי לרגש את האנשים בדבריו".