הדיון הציבורי

לפני קרוב לשנה, עוד לפני שהוחלט לצאת למבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, התחוללה בין דפי העיתונים מערכה מעוררת עניין: במשרד הביטחון ובצה"ל ביקשו להגדיל את תקציב הביטחון, גדול התקציבים הממשלתיים, ולשם המחשה איווררו שורה של אזהרות בנוגע להשלכות שיהיו לאי-הגדלת התקציב.

בין התרעה מפני הפסקת האימונים והפצה של מידע מדאיג על התעצמותם של האויבים, דאגו נציגי מערכת הביטחון להשתיל בשיח אקסיומה: בעצם, הם טענו, אנחנו לא מבקשים שום תוספת; תקציב הביטחון עבר קיצוץ, וכעת – לכל הפחות – יש לשקמו כדי לאפשר לצבא להמשיך לפעול במתכונתו הרגילה.

הטענה העקרונית הזאת, שהציגה מצג הופכי למציאות, היתה יכולה להתקיים בשיח הציבורי בגלל מאפיין ייחודי של הדיון על תקציב הביטחון, וביטחון בכלל: מיעוט מטריד של נתוני אמת. עיתונאים שביקשו לדווח על הדו-שיח בין מערכת הביטחון למשרד האוצר ניפקו לא פעם מספרים סותרים בנוגע לגודלו של תקציב הביטחון, עירבבו אותם עם נתונים על "תקציב צה"ל" (שאינו תקציב הביטחון), בילבלו בין הסכומים שאושרו בספר התקציב לתקציב בפועל, הכולל תוספות שונות, והוסיפו או השמיטו מידע על תמיכות אמריקאיות במיליארדים, שאמורות להגיע לידי מערכת הביטחון בחלקן או במלואן ולהשפיע גם הן על גודלו של התקציב החמקמק.

בהעדר נתונים מוסכמים נוצר מצב שבו עיתונאים כעמוס הראל ב"הארץ" ושאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט", שניסו לפצח את הסוגיה, דיווחו לקוראיהם כי תקציב הביטחון הולך וצומח – ואילו נציגים רשמיים של צה"ל וכתבים בעיתונים אחרים, ובראשם "ידיעות אחרונות", חזרו על הקביעה שלפיה התקציב למעשה קוּצץ.

ההבדל בין שני הצדדים היה שבעוד שבעיתונות הכלכלית וב"הארץ" עמלו על איסוף, הצגה וביאור של נתונים מספריים על תקציב הביטחון, הצד שמנגד הקפיד לטשטש את הממצאים ולנפק בעיקר אמירות כלליות, שנוסחו בתמצות.

הבוקר מספק "דה-מרקר" נדבך חשוב לדיון על תקציב הביטחון, הממחיש כיצד העדרם של שקיפות ונתונים מוסכמים מאפשר למערכת ממשלתית עצומת מידות להתנהל ללא פיקוח אפקטיבי, על חשבון המגזר האזרחי ותוך פתיחת פתח למעשי שחיתות. הנדבך הזה מגיע היישר מפי הסוס: "בכיר לשעבר במערך התקציבים בצבא חושף איך מנפחים עלויות ומטעים את הציבור", נכתב בראש שער "הארץ", מעל תקצירה של כתבה מאת רותם שטרקמן.

"המאבק על המיליארדים שיזרמו למערכת הביטחון בשנתיים הקרובות יעלה בקרוב מדרגה, עם תחילת דיוני התקציב הראשון של ממשלת נתניהו הרביעית; ואולי עוד מדרגה או שתיים בהמשך, כשיפורסמו המלצות ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון. אבל ייתכן שהפעם זה יהיה דיון קצת שונה", כותב שטרקמן ב"דה-מרקר".

"במשך עשרות שנים התרגלנו לדיון ציבורי די עלוב בעניין תקציב הביטחון – כמעט בלי נתונים ועם הרבה הפחדות, כשברקע האקסיומה: 'אנחנו מספקים לכם ביטחון, ואתם משלמים. לא יהיה תקציב, לא יהיה ביטחון'. [...] הבעיה היא שכמעט בלתי אפשרי לדון בנתונים ולרדת לפרטים, כי הכל בשושו, והכל, כמובן, למען בטחון המדינה. כמעט אף פעם לא שומעים מצדה של מערכת הביטחון עמדות אחרות. למשל, דוברים שאומרים שחסרה שקיפות, שהתקציב מנופח, שצה"ל יכול לחסוך, שהמערכת אינה יעילה ואף לא אמינה ושהגיע הזמן לקצץ גם בפנסיה התקציבית".

שרי האוצר בדימוס יאיר לפיד, יובל שטייניץ וסילבן שלום. מליאת הכנסת, 31.7.13 (צילום: פלאש 90)

שטרקמן, שאינו חושף את הזהות של אותו "בכיר לשעבר במערך התקציבי של צה"ל" ששוחח עימו, משבח אותו ואת דומיו בגין מה שהוא מכנה "תרומה אדירה" לדיון הציבורי על תקציב הביטחון. "דבריו מוכיחים שוב כמה מזיקים ההסתרה וחוסר השקיפות שעליהם מקפידים במערכת הביטחון כמדיניות, ועד כמה בצבא נעשים גם דברים שאסור לעשות. הוא מסכים שכמעט אף אחד לא נוגע בסוגיית תקציב הביטחון באופן הנכון, והדיון נותר ברמה של סיסמאות, 'שכן לאוצר אין מספיק מידע והבנה לגבי מה שקורה במשרד הביטחון', לדבריו.

"והוא מפרט: 'ראשית, מבחינת כוח אדם, הרפרנטים של תקציב הביטחון באוצר פשוט אינם יכולים להכיל כל-כך הרבה מידע. ושנית, התקציב מנוהל במאות סעיפים תקציביים שונים ובהגדרות שונות בתוך הצבא פנימה, בהשוואה למסמכים שיוצאים למשרד האוצר. במצב כזה, גם אם באוצר קיבלו גישה למחשב הצה"לי, אחרי מאבק של שנים, והם מכירים את הסעיפים בשתי השיטות, אין להם כמעט יכולת מעקב על כל מאות הסעיפים השונים – והם מתקשים לעקוב אחרי מה שתוקצב לעומת מה שבוצע בפועל.

"[...] הבכיר לשעבר במערך התקציבי של צה"ל מוסיף כי הצבא מדווח דיווחים מנופחים רק כדי לזכות בעוד תקציב: 'מתמחרים פעילויות ב-30% יותר ממה שעולה בפועל, ולאוצר אין כמעט יכולת לאתגר את זה. הצבא מגיש פירוט של כל האמצעים שבהם השתמשו – ימי מילואים, שעות טיסה, שעות מנוע של טנקים, תחמושת וכדומה, ולאוצר אין כמעט דרך לוודא את הכמויות, גם אם הוא מנסה לצמצם את העלויות'. הבכיר הוסיף: 'במלחמת לבנון השנייה ניהלנו שני קובצי אקסל: אחד פנימי, שהראה כמה זה עולה לנו בפועל, והשני, שיועד להיות חיצוני, והראה כמה אנחנו מבקשים. כמובן שבקובץ החיצוני העלויות גבוהות יותר'.

"לדבריו, גם בהתנהלות השוטפת, הפעילות שהצבא עושה מול משרדי ממשלה מתומחרת גבוה יותר. כך למשל, ההטסות של ראש ממשלה ונשיא המדינה (בעבר, כשהוא היה טס עם חיל האוויר) היו מתומחרות גבוה יותר מעלותן במציאות, וכך גם משלחות סיוע שונות ותפקידים אחרים שמוטלים על הצבא – שלפעמים ממש מציל את המדינה (כמו למשל בשריפה הגדולה בכרמל או בסופה הכבדה שהכתה בירושלים). 'עושים את זה כל הזמן. כאילו אומרים למדינה, 'אתם רוצים שנסייע לכם? או.קיי, אבל אנחנו גם רוצים להרוויח מזה משהו'. נניח עכשיו, היו טיסות לנפאל – אז אני מניח שיתמחרו אותן גבוה כשיגישו את החשבון לאוצר'.

"'באותה שיטת תמחור היו משתמשים גם כשבנו בסיס חדש. היו מוציאים דרישות מטורפות, ואחרי שהיו מקבלים את התקציב, בפועל היו עושים הרבה פחות. למשל, חיל האוויר הסביר למה צריך לבנות עוד מגדל פיקוח בנבטים או עוד מסלול נחיתה, אבל אחרי שהכסף נכנס, התברר שכבר לא צריך כל-כך הרבה מגדלי פיקוח. אני משוכנע שקורה אותו הדבר כיום, עם פינוי צריפין. הצבא מסביר מה הוא צריך, ובפועל הוא משתמש בהרבה פחות אמצעים.

"'הבעיה היא שאף אחד לא יכול לפקח על מה שמבוצע. זכור לי שעלו על העניין פעם כשבחנו את פינוי בסיס חיל האוויר ליד שדה התעופה בן-גוריון, כי היה פער בין המצגות הפנימיות למצגות החיצוניות של חיל האוויר. הם גילו שהמספרים שונים: במצגת הפנימית הציגו עלות מסוימת, ואילו בחיצונית עלות גבוהה ב-100 מיליון שקל. והם שאלו איפה הכסף'".

"ולא חשבתם שנעשים דברים לא בסדר?", שואל אותו שטרקמן.

"אני יכול להגיד לך שברור שזה לא בסדר, אבל כשאתה נמצא בתוך גוף ואתה בסך-הכל לא גונב את הכסף הביתה, אתה נותן לעצמך הנחות", משיב המרואיין. "המטרה היא שיהיה עוד חימוש ועוד אמצעים לצבא, אז אתה מרגיש שאתה עושה כביכול משהו טוב למען המדינה.

"אתה לא רואה את החלופה של מיטות בבתי-חולים או טיפול בעוני, אתה פשוט ממקסם את התועלת של הגוף שבו אתה נמצא. [...] הרוח השלטת במסדרונות היא 'אנחנו יודעים מה לעשות עם הכסף'. זאת גם הסיבה שהצבא לא רוצה שקיפות, מהמקום של 'תנו לנו את הכסף ואנחנו נעשה הכי טוב שאפשר, רק אל תפריעו לנו'. אחת הבעיות היא שהגישה משתרשרת עד למטה: כלומר, לא רק בצבא כלפי משרד האוצר, אלא גם בגופי צה"ל השונים כלפי אגף התכנון בצה"ל וגם בין יחידות".

בתגובת דובר צה"ל הנמסרת בסוף הכתבה נכתב, בין היתר, כי "בשנים האחרונות צה"ל עבר תהליכי שקיפות". בדיווחים המתפרסמים הבוקר על רעידת אדמה נוספת שאירעה בנפאל בולטת הצהרה הנדפסת בשער "מעריב": "משלחת צה"ל שרק נחתה בישראל: 'מוכנים לשוב לשם מיד'".

הכותרות הראשיות

שניים מבין ארבעת העיתונים המרכזיים, "ישראל היום" ו"מעריב", מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לרעידת האדמה החזקה שאירעה אתמול בנפאל, פחות מחודש לאחר רעידת האדמה שגרמה לאלפי הרוגים ולהרס רב במדינה האסיאתית הנחשלת. האירוע זוכה לאזכור בולט גם בשערי "הארץ" והעיתונים החרדיים "המודיע", "המבשר" ו"הפלס". יוצא הדופן הוא "ידיעות אחרונות", שם לא נמצא כלל מקום בשער לרעש האדמה הקטלני.

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת למה שהעורכים ממתגים כ"גל הפיטורים בדרום", לקראת שביתה כללית שתתקיים בעיר דימונה במחאה על פיטורי עובדים המתוכננים בשלושה מפעלים דרומיים. כל כפולת העמודים הראשונה של העיתון מוקדשת לדיווח על השביתה, ובכלל זה תצלום של כמה ממובילי המחאה ושני טורים מאת דימונאים התומכים בה: ראש העיר ויו"ר ועד ההורים העירוני.

"ידיעות אחרונות", 22.2.15

מה גרם לעורכי "ידיעות אחרונות", אשפי האינטרסים הזרים והסיקור הממומן, להעניק בולטות שכזו למחאה המתוכננת בדימונה, שהיא חלק ממאבק חברתי מתמשך שבדרך כלל אינו מעפיל לכותרות הראשיות? ייתכן כמובן שמדובר בהעדפה התדירה של עורכי "ידיעות אחרונות" לסקר את בעיות המשק הישראלי מהזווית הפשטנית והלא מסוכנת של קשיים נקודתיים במפעלי תעשייה פריפריאליים, אלא ששביתה מסוג זה נערכה בעיר כבר לפני שלושה חודשים, וזכתה רק לדיווח קצרצר בשוליו של אחד העמודים האחוריים של העיתון.

האם מדובר בעוד דוגמה לניסיון להכתים את הרקורד של ראש הממשלה השנוא, בנימין נתניהו, באמצעות הבלטה של מצוקה חברתית – פרקטיקה של קבוצת התקשורת שבה הודה (בחצי פה) גם בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע? אם כן, הרי שהוא נעשה כאן באופן מתון במיוחד. מאז תום מערכת הבחירות, ולנוכח הביקורת החריפה שהוטחה בעיתון ובבכירי פרשניו בגין התגייסותם הבוטה מהרגיל לקמפיין להחלפת נתניהו, עורכי "ידיעות אחרונות" נזהרים שלא להגדיש את הסאה. גם הבוקר, חלק ניכר מדיווחו של מתי סיבר על מחאתם של תושבי דימונה מוקדש לטענות בדבר אחריותו של ראש הממשלה. עם זאת, כל הציטוטים בנושא מוצנעים.

"42% מתושבי דימונה הצביעו בבחירות האחרונות לליכוד, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח לנו שהוא יטפל בבעיה", אומר לסיבר עובד המזוהה בשם "ארז", בלי שדבריו יזכו להבלטה כלשהי בכותרותיה של הידיעה, בשער או בכיתובי התמונה. "אני קורא לנתניהו – טפל בבעיה הזאת בהקדם, כפי שהבטחת לפני הבחירות שתעשה", מצהיר יו"ר ועד עובדי מפעלי ים-המלח ארמונד לנקרי, וזוכה לטיפול עריכתי דומה.

אל מול ההחלטה המקצועית של עורכי "ידיעות אחרונות", המייצרת באופן לא שכיח מצג של הוגנות, בולטת החלטתם המקצועית של עורכי העיתון המתחרה, "ישראל היום". גם ב"ישראל היום" מדווחים היום על המחאה המתרקמת בעיר הדרומית. כפי שקורה לא פעם, עורכי וכתבי החינמון של שלדון אדלסון אינם מסתפקים בהצנעת הביקורת על ראש הממשלה, ופשוט מעלימים אותה כליל.

בידיעה בנושא, שנדפסת בעמ' 33, המלים "נתניהו" או "הליכוד" כלל אינן מוזכרות. ראש העיר בני ביטון, המצוטט בידיעה, אומר אמנם כי דיבר עם "ראש הממשלה" וכי מבחינתו האחריות מוטלת עליו ועל שר האוצר המיועד משה כחלון (שבניגוד לנתניהו מוזכר בשמו), אך בהמשך מובהר מפי גורם אנונימי כי "המדינה" צפויה לטפל במשבר ולהביא לפתרונו. ב"ישראל היום" יו"ר ועד העובדים לנקרי אינו קורא לנתניהו לממש הבטחות שהפריח לפני הבחירות, אלא מביע "שביעות רצון ואופטימיות", כהגדרתם של הכתבים, גדי גולן וחזי שטרנליכט.

אינטרסים

"בישראל, כמו בכל מדינה אחרת, קשה לבצע רפורמות או שינויים כלכליים מהותיים", כותב איתן אבריאל ב"דה-מרקר", במאמר הנושא את הכותרת "למה הפוליטיקאים, הרגולטורים ורבים מכלי התקשורת מתנגדים להורדת מחירי הדיור". "הסיבה, כפי שיסביר כל כלכלן שלמד וחקר את התחום, היא אינטרסים: בכל מצב נתון, ולא חשוב כרגע איך הוא נוצר, יש קבוצות ובעלי אינטרסים שנהנים מהמצב הקיים, המייצר בעבורם רווחים קלים ובטוחים – ואין להם עניין לשנות אותו".

האם הגורמים שנמנו לעיל עשויים להתעלות על האינטרסים הצרים שלהם ולפעול לטובת כלל הציבור? אבריאל פסימי. "אותם בעלי אינטרסים לעולם יילחמו נגד השינוי", הוא כותב, "ואם יש להם כוח פוליטי, ציבורי ותקשורתי – הם יצליחו למנוע אותו. בעבור מי שמרוויחים ממצב קיים, אפילו טענה שלפיה אולי הם יצליחו להתפרנס לא רע גם במצב האחר, החדש, אינה משכנעת. הרי מי שנהנה מרווחים עכשיו, לא יהיה מוכן להחליף רווח בטוח במציאות עתידית שבה אולי ירוויח – ואולי לא".

החלק במאמר המוקדש להתנהלותם של כלי התקשורת נראה כמכוון בעיקר לעיתון כלכלי מתחרה אחד, "גלובס", הנשלט על-ידי איל הנדל"ן אליעזר פישמן. כפי שצוין כאן בשבועות האחרונים, באחרונה בלטו ב"גלובס" דיווחים וניתוחים ביקורתיים כלפי כוונותיו המוצהרות של שר האוצר המיועד, משה כחלון, לקדם רפורמות שונות במשק.

"מול הסיכון הפוליטי והלחץ של בעלי האינטרסים שרוצים בהמשך עליית המחירים, רק לחץ ציבורי מסיבי יכול לגרום לפוליטיקאים לפעול – והלחץ הזה תלוי במה שהציבור יודע ושומע באמצעי התקשורת", כותב אבריאל. "וכאן מגיעה הפתעה גדולה – רבים מהעיתונים וכלי התקשורת בישראל מבליטים בשבועות האחרונים סיפורים וידיעות נגד התוכנית של כחלון להורדת מחירים.

"איך זה יכול להיות? הרי על-פי מה שהציבור חושב, העיתונות מייצגת אותו – את הקוראים – ולכן היתה צריכה לתמוך בכל מאבק להורדת מחירים. היא לא. יש עיתונים שעוסקים בחיפוש חורים ברפורמה של כחלון, מבליטים את הסיכונים, מתריעים על משברים, קשיים, פשיטות רגל, פיטורי עובדים. זה לא מוזר? האם חלק מכלי התקשורת משקפים, בפועל, את העמדה של קבוצות האינטרסים שמתנגדות לירידת המחירים – והם הצטרפו לקמפיין לטרפוד המאמצים של כחלון?

"מסקירת חלק מהעיתונים והתקשורת בשבועות האחרונים, אין ברירה אלא לקבוע – התשובה היא כן. עיתונים שמחוברים לטייקונים, ישירות או בעקיפין, פועלים כדי להקשות על כחלון, לעשות דה-לגיטימציה להצעות שלו ולהטיל ספקות בלב הפוליטיקאים. [...] על בסיס נסיון העבר ברפורמות כלכליות גדולות, הנה תחזית: בשבועות ובחודשים הקרובים תמשיכו לקרוא עוד ועוד ידיעות וסיפורים על הבעיות והסכנות בתוכנית הורדת מחירי הדיור של כחלון. אלה ידיעות שלא מיועדות לציבור הרחב, שממילא אינו משפיע: מטרתן היא להפחיד את הפוליטיקאים, כדי שיקברו או ימסמסו את הרפורמות".

אין תגובה

"בכיר המוסד לשעבר דוד מידן ומנכ"ל אירונאוטיקס לשעבר אבי לאומי הקימו חברה שמתווכת בעסקאות למכירת טכנולוגיות ישראליות לאחת ממדינות המפרץ", מדווח כתב "כלכליסט" שי אספריל. ב"כלכליסט" פנו לקבלת תגובתם של שני אנשי העסקים ונענו בסירוב להתייחס למידע. פנייה דומה למשרד הביטחון, המפקח על הייצוא הבטחוני מישראל, הניבה סירוב המגובה בנימוק: "המשרד איננו מגיב לעולם על ענייני ייצוא בטחוני".

אין תיקים

ב"דה-מרקר" כותבת רוני לינדר-גנץ על תקרית מעוררת תהיות שאירעה בבית-החולים אברבנאל. על-פי דיווחה, מבית-החולים נעלמו 80 תיקים רפואיים של חולות שלקחו חלק במחקר שבו נבדק כיצד משפיע על מצבן שימוש בקנביס. "החוקר הראשי במחקר הוא ד"ר יהודה ברוך, מי ששימש עד לסוף אותו החודש כמנהל המרכז הרפואי ופרש בהסכמה על רקע בעיות בתפקודו ובתפקוד בית-החולים", מציינת כתבת "דה-מרקר", ומוסיפה כי ד"ר ברוך סירב להשיב על שאלות בנושא.

"דבר היעלמותם של 80 תיקי המחקר שניהל ברוך נודע לעובדי בית-החולים במקביל לסיכום שאליו הגיע ברוך עם משרד הבריאות בנוגע לפרישתו מרצון. [...] במשרד הבריאות אישרו את הפרטים, אך לא ידעו לומר היכן נמצאים התיקים. לפי המשרד, בדיקה שנערכה העלתה כי התיקים 'כפי הנראה הועברו לגריסה'. כמו כן נודע ל'TheMarker' כי שום איש או גורם לא טרח ליידע את הנשים שהשתתפו במחקר על כך שהתיקים הרפואיים שלהן נעלמו". לקראת סוף הידיעה מציינת לינדר-גנץ כי ד"ר ברוך מועסק כעת בחברה מתעשיית הקנביס הרפואי.

יוג' אמייזינג

"מכאן לא גדול המרחק לתחנה הבאה באירוע, מה שסניידר כינה 'יוג' אמייזינג קייק'. מאחורי הנואמים ניצבה עוגה ביזארית בגודל שני מטר על מטר ועליה מודבקות יצירות אמנות וארכיאולוגיה שמוצגות במוזיאון. הנכבדים, ובראשם פרס, היו הראשונים שנגסו מהעוגה. סניידר שאל את פרס איזו יצירה הוא רוצה לאכול, ופרס החליט לכבד את מנשה קדישמן ואכל יצירה שלו.

"בין פרס והנכבדים לבין הקהל נמתח סרט ושומרים בדקו שההמונים לא יעברו. אבל לאט-לאט זרמו מקורבים ומתנדבי המוזיאון וטעמו ברעבתנות את העוגה. אני הייתי עם הקהל הקנאי מאחורי הגדר, שלא אכל עם המחוברים והרגיש סוג ב'. [...] במקביל, הרחבה התמלאה ברקדנים מחופשים לנינג'ות וספיידרמנים שעשו תנועות משונות" (רועי צ'יקי ארד, מתוך רפורטז'ה על אירוע היובל של מוזיאון ישראל בירושלים, "גלריה").

ענייני תקשורת

אלימות נגד עיתונאים. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על תקרית אלימה שאירעה אתמול בשולי הקראת גזר דינו של הרב יאשיהו פינטו, שנשלח לשנת מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות מתחום השחיתות. לפי דיווחו של יורם ירקוני, כמה מחסידיו של הרב שליוו אותו לבית-המשפט תקפו ופצעו את צלם העיתון שאול גולן ואת אורן ביין, איש סאונד בחדשות ערוץ 2. "ניסיתי לצלם את הרב, אבל בכל פעם שהרמתי את המצלמה מישהו מיד קפץ עלי, דחף אותי והיכה אותי", מצוטט גולן בידיעה.

הרב יאשיהו פינטו, אתמול בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (צילום: מגד גוזני)

בחישה. בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מתפרסמת ידיעה מאת גולן חזני על המירוץ לתפקיד המפקח על הבנקים. לפי דיווחו של חזני, דובר ש"ס לשעבר רועי לחמנוביץ "פנה לגורמים פוליטיים וממשלתיים" בניסיון לקדם את מועמדותו של צורי תמם, המכהן היום כסגנו של המפקח דודו זקן.

לטענת חזני, פעילותו של לחמנוביץ לא הסתכמה בשתדלנות חיובית בלבד. "גורמים בכירים במערכת הפוליטית והממשלתית שאיתם שוחח לחמנוביץ סיפרו כי בשיחות עימו הדגיש האחרון את חסרונותיה של [חדווה] בר, שנחשבת למועמדת מובילה לתפקיד, וטען כי יש לפסול את מועמדותה מחשש לניגוד עניינים, בשל העובדה שהיא מכהנת בתפקיד בכיר בבנק לאומי", הוא כותב. לחמנוביץ ותמם מכחישים.

הסתה. ניר חסון מדווח ב"הארץ" על גזר דינו של פעיל פת"ח בכיר מאזור ירושלים שהורשע בפרסום דברי הסתה ברשת החברתית פייסבוק. האיש, עומר שלבי, יישלח לתשעה חודשי מאסר בגין התבטאויותיו, שכללו תשבחות לרוצחים.

שער הצהובון הגרמני "בילד", 12.5.15

ללא פטמות. אתמול נכתב כאן על שער של הצהובון הגרמני "בילד", שקיים שיתוף פעולה עם "ידיעות אחרונות" הישראלי לרגל 50 שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה ועבר התאמה עבור הקהל המקומי: משער העיתון הגרמני שנדפס בעיתון הישראלי נחתכה החוצה תמונתה של הצעירה חשופת הפטמות שכיכבה בראשו.

הבוקר מגישים עורכי "ידיעות אחרונות" לקוראיהם תצלום רחב יריעה של הנשיא הישראלי ראובן ריבלין והנשיא הגרמני יואכים גאוק, המככבים יחד גם על השער המצונזר של "בילד". כל אחד מהם אוחז בידיו בשני עיתונים: גיליון של "ידיעות אחרונות" מאתמול, שעליו הודבק בגדול סמל שנת היובל ליחסים הדיפלומטיים, וגליון "בילד" שקוּפל בקפדנות כך שלא יישאר זכר להפניה הפורנוגרפית המעטרת אותו. ב"מעריב" דווקא נדפס היום שערו של העיתון הגרמני, כולל פטמות, אך בניכוי ראשה של המצולמת. כשירות לקוראי "העין השביעית", השער מובא כאן שוב בגרסתו המלאה.

ללא גיבוי עובדתי. במדור הדעות של "מעריב" מקדיש נדב העצני מאמר לסדרה "אומרים שהיה פה" של הטלוויזיה החינוכית. לטענת העצני, המנחה יהונתן גפן וחברת ההפקה, קסטינה, מגוללים את ההיסטוריה הישראלית כפי שהיא נראית "מנקודת המבט של השמאל הקיצוני". עוד טוען העצני כי "הליהוק ותוכן הסדרה סותרים במידה רבה את האמת ואת ההשקפות של מרבית הציבור", וזאת באופן המפר "שורה של חוקים". העצני אינו מגבה את טענותיו ולו בדוגמה רלבנטית אחת.