אכן, כפי שכתב כאן שלשום עוזי בנזימן, בתחילה נראה שבהשוואה לאירועי טרור אחרים, התקשורת מרסנת את עצמה. אולם לא היה זה אלא פתיח למיצג אימים, שהלך והידרדר.
ראשונים היו אלה ערוצי הטלוויזיה ועיתוני סוף-השבוע, שלא חסכו בתיאורים: "הסוהרים שנשרפו חיים", "החלה העברת שרידי הגופות", "יושבי האוטובוס שנשרפו ונחנקו בעודם חיים", "הגופות היו חרוכות והיה קשה מאוד לזהות במי מדובר", "האוטובוס נלכד ללא יכולת להסתובב, והאש במהירות של מאות מטרים בדקה הקיפה אותו כמו בטאבון", ועוד ועוד, כיד הדמיון.
"כמעט נעלם" (צילום: צ'פנדרה, רשיון cc)
אולם מסתבר שהתיאורים המילוליים אינם אלא מבשרי המתקפה האמיתית. צרור התמונות שפורסמו באתר "הארץ", שערכם החדשותי מוטל בספק אולם ערכם הפורנוגרפי רב, פתחו את החזית הוויזואלית של נקרופיליית השריפה בהציגם את האוטובוס הלכוד בזרועות האש.
ובעוד תצלומים אלה פרשו בפני הגולש את "רגעי האימה שלפני", היו אלה אתר "מגזין המושבות", אתר רוטר, ועלו על כולם אתר המגזין "לייף" ואתר ה-BBC, שסיפקו את מנת סחי הנקרופיליה הגדושה ביותר, בפרסום תמונות של גופות ההרוגים ושל אנשי זק"א בעבודתם, כולל תמונות קלוז-אפ מצמררות.
נראה שמצפונו של יואב איתיאל מ"מגזין המושבות", הכתבה הביקורתית נגדו ב-ynet ותגובותיהם הנזעמות של הגולשים הביאו אותו להוריד את התמונות מהאתר, לאחר שעות חשיפה ארוכות. אלא שציידי גופות חובבנים הקדימו והעלו תמונות אלה גם לפייסבוק, ותלונות על התופעה הגיעו לטיפולה של המשטרה, שעיכבה לחקירה את אחד העיתונאים ב"מגזין המושבות". בתגובתו למחאות, טען איתיאל:
"האירוע קשה, הצילומים קשים, וצילומים קשים מאוד לא הועלו. אין בפרסום צילומים קשים מעין זה משום חידוש. צילומים קשים מאלה נראו באירועי מוות בעבר, בארץ ובחו"ל. באמצעותם מבין יותר אולי הציבור את גודל האסון וגודל המחדל, וגודל אסון ומחדל האוטובוס [...] המלחמה באש ביערות הכרמל היא לא רק להבות בצבעי כתום-טכניקולור, לא רק מטוסים צהובים שלאחריהם שובל כתום, לא רק רכבי כיבוי באדום בוהק, ולא רק מסיבות עיתונאים. בשעות הקרובות נקיים הערכת מצב ונחליט לגבי אופן פרסום הצילומים בהמשך".
ואכן, צודק איתיאל שהוא אינו הראשון. התלונות צריכות להיות מופנות כלפי רוב אמצעי התקשורת בישראל, שאינם מסוגלים להתאפק ופעם אחרי פעם מתירים את הרסן. כך למשל בפרסום בינואר האחרון של תמונות הקלוז-אפ של אימת הלכודים בשטפונות נחל הערבה ותמונת גופתה (המטושטשת, יש לציין) של שרה פוגל המנוחה באחד הטבלואידים, או ראיון הבוקר (08:00!) הפלסטי של ניב רסקין בגלי-צה"ל (19.10.09) לאחר רצח משפחת אושרנקו עם קצין משטרה על אסטרטגיות עריפת ראשים ("מאכלת? סכין?") וטכניקות להעלמתם ("צ'ימידן? שטיח מגולגל?").
לא אסתכן בטענה ששיא הפורנוגרפיה לפי שעה הושג ברגעי השפל של רשתות הטלוויזיה, כששידרו שוב ושוב את רגעיו האחרונים של עלא אגברייה בן ה-23, בנסיון החילוץ הכושל של יחידת 669, ללא ויתור חלילה על רגע התרסקותו אל הקרקע. אגב, קטע זה עדיין מופיע ברשת, גם בערוץ מאקו של זכיינית ערוץ 2 קשת וגם בסרטוני יו-טיוב רבים.
איתיאל מתייחס בדבריו לאסתטיקה יוצאת הדופן של השריפה, שאכן לעתים יצרה אצל עורכי אתרים מסוימים רגע של בלבול: האם הם עדים לאסון כבד או למחזה מלא הוד והדר של הטבע. כך קרה למשל ב"תחרות הצילום המרהיב" שעליה הכריזו באתר nrg, בבקשם מהגולשים לשלוח תמונות ממראות השריפה, כאילו מדובר בנדידת ציפורי הסתיו או פריחת הכלניות בקיבוץ עלומים.
יש להודות על האמת: חוויית המציצנות טמונה ביסוד המדיום הקולנועי, העיתונאי והטלוויזיוני. המציצנות הנקרופילית, התמונות החיות והממשיות של רגעי האימה, של שניות חייו האחרונות של הקורבן ואף של גופתו רגע אחרי האסון מספקות יצר קמאי, עמוק ויש שיאמרו סוטה. מעטים יוכלו לעמוד בפיתוי ההצצה.
אולם פוטנציאל הרייטינג המבטיח הוא נקודת מבחן. זהו אולי קו הגבול שבין תוכניות בדיון מצליחות (כמו הסדרה המצליחה "דקסטר"), המספקות באופן לגיטימי-למחצה יצר זה, ובין שידור חדשותי, הכפוף לנורמות של הזכות לפרטיות. ואם אימת החוק – שהפך מזמן לאות מתה – אינה מרחפת מעל ראשיהם של עורכי החדשות, אולי יהיו אלה עיניהן של משפחות הקורבנות, שייאלצו לחיות בידיעה שהתמונות הפורנוגרפיות של יקיריהן מתרוצצות ברשת, להנאתם ולסיפוקם של המציצנים.
חננאל רוזנברג הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית במחלקה לתקשורת ומלמד במכללת הרצוג להכשרת מורים