גזענות

"לאחר מכן החל מופע של גזענות מצחינה, בחסות של בידור 'אותנטי', שחשף לא פחות - ואפשר שהרבה יותר מאשר אותו סרטון של שוטר שמפוצץ במכות את החייל דמאס פיקדה - עד כמה עמוקה ומושרשת היא הגזענות בישראל כלפי בני העדה האתיופית; כזאת שהפריים טיים של ערוץ 2 משמש לה במה להציג את ערוותה מהמקפצה לעיני כול", כותב רון שוורץ בפתח מוסף G של "גלובס" על שידור חוזר של פרק בתוכנית ריאליטי ששזורות בו התבטאויות גזעניות. "עצורי הפגנת העדה האתיופית מספרים שהאפליה נמשכת גם בתוך הניידת", נכתב בכותרת כתבה של עפרה אידלמן בשער "הארץ". שתי דוגמאות מטורים, כתבות וראיונות רבים שהעיתונים ומוספיהם מציעים היום בנושא ביחס המפלה ממנו סובלים יוצאי אתיופיה בישראל.

ב"ישראל היום" בלט השבוע היחס הדואלי לטענות המוחים מקרב היהודים יוצאי אתיופיה, והיום מצטרף אליו גם "מקור ראשון". חגי סגל ואורלי גולדקלנג, החתומים על טורי הפרשנות המרכזיים של העיתון, מקדישים שניהם מקום למחאה ואף כותבים על היחס המפלה כלפי יוצאי אתיופיה, אולם לא בלי התפתלויות רטוריות. "יש בעיה קשה גם עם אופן הסיקור האוהד ומאמצי ההכלה של המחאה האתיופית האלימה", כותב סגל ומוסיף כי לכל העליות "היה קשה כאן בהתחלה". ואילו גולדקלנג מראיינת את שכנתה יוצאת אתיופיה שאומרת לה כי המוחים "הגזימו לגמרי". בכותרת המשנה לטור קבוע אחר, של אמנון לורד, לשעבר עורכו הראשי של העיתון, נכתב "ברקע ההפגנות השבוע עמד ניסיון לצייר את ישראל כחברה לבנה מדכאת ולהוביל לבדלנות של האתיופים, כמו בפרגוסון ובבולטימור. הציבור לא קונה את זה". רק אראל סג"ל, בטור הסוגר את "יומן", כותב כי "אנחנו", הלבנים, "לא מרגישים את הסבל".

גם ב"בשבע", הנציג הדתי יותר של העיתונות המגזרית, לא קונים את זה. "לא הצלחתי לגבש עמדה בסיפור הזה שנראה לי קצת מורכב וגם, סליחה על משחק המילים, לא שחור-לבן. ואז זה קרה - דפדפתי קלות באחד העיתונים, ראיתי כמה דקות מאחת המהדורות, והבנתי באחת מה דעתי. אני נגד. חד משמעית. אם התקשורת כל כך מחבקת את ההפגנות, תומכת, מעודדת, משלהבת - אז תודה רבה, הבנתי באיזה צד צריך להיות". ב"מקור ראשון", והיום גם ב"ישראל היום", מתפרסמות לצד הטורים האמביוולנטים כתבות המנסות לספק תיאור עובדתי של המחאה והרקע לה ולדובב חלק מהמשתתפים בה. ב"בשבע" היחס מונוליטי: הכתבה היחידה המוקדשת למחאה מוכתרת בכותרת "כן למחאה, לא לאלימות", אולם המסר העולה ממנה קרוב יותר להיות "לא למחאה". כך גם בטור המשפטי, תחת הכותרת "ההיפך מקיפוח".

"חשבתי על כל הדינוזאורים והכוכבים האלה גם השבוע, כשפרצה מחאתם של יוצאי אתיופיה ובפרצופנו התפוצצו כל הדברים שחשבנו שאנחנו יודעים ושהתברר שאנחנו לא; שכל מה שידענו היה רק מושג קלוש", כותב דרור פויר בסופו של אותו מוסף אחרי שהוא מתאר תגליות בתחום הפריהיסטוריה, "במקרה הזה, להבדיל, בגלל שלא רצינו לדעת. העדפנו להסיט את המבט, להתבצר בכל מה שחשבנו לנכון. האולפנים, גלי הרדיו והעיתונים התמלאו מיד בדעות נחרצות על למה קרה מה שקרה ואיך אפשר לתקן את מה שמקולקל. כולם דיברו וכתבו כאילו הם יודעים הכל במקום לומר: לא יודעים. לא יודעים מה בדיוק מקולקל ואין לנו מושג איך לתקן, אבל באמת היינו רוצים לדעת".

"כמחצית מיוצאי אתיופיה חשים כי יחס המשטרה אליהם שונה לרעה", מתמצתת כותרת ב"מקור ראשון" מחקר שנערך בנושא. "מן המחקר עלה מכנה משותף של תחושת שיטור יתר המופנה כלפי אוכלוסיות בשל חולשתן", כותב איציק וולף (בין היתר - ערבים וחרדים), "על פי המחקר, היחס לעדה האתיופית נובע מהיותה מגזר חלש ולאו דווקא, או לא רק, בשל צבע עורם של בניה".

נתניהו

בסיומו של המשא ומתן הקואליציוני, כותב יוסי ורטר בטורו ב"הארץ", "נותרו סיעת הליכוד ומנהיגה, ה"מנצח הגדול" של בחירות 2015, מוכים ומרוטים ומרוקנים, עם שלל מיניסטריאלי דומה למה שהיה בידיהם בקדנציה הקודמת כשהיו להם 18–20 מנדטים. דומה מספרית ואיכותית. המחיר שנתניהו נדרש לשלם עבור ממשלה צרה הוא זהה למה שהיה עליו לשלם עבור ממשלת אחדות, עם 85 ח"כים. לכך באמת צריך כישרון־על". "ניצחון מוחץ בבחירות הפך לפארסה מהדהדת, והכל בגלל דבר אחד: חטא היוהרה", קובעת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות".

"במאי 1996 ניצח לראשונה ונבחר לראש הממשלה - מאז הוא נופל בכל פעם לאותו בור שהוא כורה לעצמו", כותבת ב"גלובס" סטלה קורין ליבר על בנימין נתניהו, "נותן לשנאות ולפחדים לשלוט לו על שיקול הדעת. את זה הוא שונא, את ההוא מתעב, השלישי מאיים עליו, הרביעי מנצל אותו, לחמישי הוא לא מאמין ולשישי הוא כבר יראה מי יותר חזק ממי. 20 שנה ונתניהו רק מחריף את אי יכולתו לזהות ולהשתמש ברגשות באופן מושכל וענייני. את התוצאה ראינו אתמול (ד') קצת לפני חצות. המנצח הגדול זחל לנשיא אחרי שגירד בקושי קואליציה אנורקטית של 61". "אין לה אופק, אין לה עתיד", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על הממשלה ה-34.

"עם קואליציה דחוקה של 61 ח"כים, ראש הממשלה ייאלץ להתמודד עם הסחטנות של שותפיו ושל שרי הליכוד", מסכמת כותרת המשנה לטור של שלום ירושלמי ב"מקור ראשון" את הקונצנזוס בקרב הפרשנים הפוליטיים שמחוץ ל"ישראל היום". "זו תהיה ממשלת הסיוט של נתניהו" הוא קובע. "הממשלה לא תחזיק מעמד יותר משנה", מסתכן עוד ירושלמי בתחזית - לעומתו חוזה עמית סגל בעמוד העוקב: "השאלה של הרחבת הממשלה היא לא של אם אלא של מתי". לפי סגל, צירוף המחנה הציוני לא עומד על הפרק, אלא ניסיון לפרק ולצרף חלקים מישראל ביתנו ויש עתיד. גם נחום ברנע כותב כי נתניהו אינו מוכן כעת לצירוף המחנה הציוני. "בינתיים המפרק הרשמי נתן אשל ימשיך לחפש עריקים ביש עתיד ובישראל ביתנו", כותבת גם לילך ויסמן ב"גלובס" אבל מוסיפה: "גם זה נועד לכישלון".

כותרתו הראשית של "הארץ" היא "צרת נתניהו". "מלכוד 61" היא הכותרת של "מעריב". "ח"כ איוב קרא: 'אסכל את הקמת הממשלה אם לא אתמנה לשר'", נכתב בכותרת המשנה לראשית בשער "יתד נאמן". האיום של הח"כ הדרוזי מוזכר גם בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות", המכריזה כי "קרב התיקים בליכוד מתחיל". ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "מתח שיא בליכוד לקראת חלוקת התיקים בממשלה" - אבל כותרות המשנה והגג מרגיעות: "מקורבים לרה"מ: 'איומי סרק'" ו"הערכה: 'למרות האיומים, אף אחד לא ייתן יד להפלת הממשלה'". דעתו הבלתי משוחדת של הפרשן הפוליטי של העיתון, מתי טוכפלד, מתומצתת בכותרת טורו בכפולה הפותחת: "הח"כים המאיימים לא יעברו את הגבול". מנגדו, לפרשן הבכיר דן מרגלית יש דעה הפוכה ב-360 מעלות: "המרירות בליכוד לא תידרדר למרד".

ליברמן

"בריאיון לערוץ 2 ביום שני ערב לעג אביגדור ליברמן למונח העיתונאי 'חידת ליברמן'. שר החוץ הפורש טוען שאין בכלל חידה, ושהוא איש עקרונות", כותב חגי סגל בטורו הפותח את מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", "אם החידה היא עיקרון, הצדק איתו. ליברמן לא סיפק הסבר עקרוני אחד למהלך ההתנתקות המדהים שלו מקואליציית נתניהו הרביעית. טיעוניו בראיון הנ"ל ובשאר הראיונות היו נחרצים וקלושים". "הנושאים" החשובים אליהם התייחס ליברמן, כותב סגל, "צצו אצלו רק עכשיו כטענת אליבי להצדקת הפרישה" בעוד שבמהלך הקדנציה האחרונה התעלם מהם.

"שר החוץ לשעבר (כמה שזה נשמע טוב) המיט חרפה על ארצו", כותב יואב קרני על ליברמן בטורו במוסף G של "גלובס", "הוא הביא את הקרובים שבידידיה ואת הסלחנים שבמבקריה עד ייאוש. סגנונו הבריוני המתחכם הרחיק את ישראל מן העולם, וחזר ופצע את הדיפלומטיה שלה. רק שר החוץ של טייוואן היה רצוי פחות בערי בירה זרות משר החוץ הקודם של ישראל, וזה רק מפני שהקהילה הבינלאומית אינה מכירה בטייוואן. [...] הטרגדיה גדולה במיוחד, מפני שהוולגריות והחספוס הסיחו את הדעת, תמיד הסיחו את הדעת, ממה שהיה לו להגיד. לא פעם דווקא היה לו מה להגיד, ודעת הקהל היתה יוצאת נשכרת מהאזנה ומוויכוח".

"כבה מאורנו, ליברמן בממשלה איננו, גדול שברנו כים", לועגת כותרת החלק בטורו של גיא רולניק ב"דה מרקר" המוקדש לליברמן. "לתומי חשבתי שליברמן הוא פוליטיקאי ציני, מושחת ואופורטוניסט, שלא בחל בשום שיטה, כולל התססה גזענית, כדי לקבל כותרות ולפלס דרכו לשלטון. אבל אולי עמדותיי הפוליטיות וגישתי הליברלית המוטה מונעות ממני לראות את גדולתו של המצביא הזה", נכתב במילים המודגשות המקדימות ציטוטים נרחבים מתוך החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק השחיתות נגד ליברמן - תוך שהיא מתארת מסכת שחיתות של הפוליטיקאי הוותיק.

להורדת הקובץ (PDF, 3.14MB)

שקד

"הניסיונות של נתניהו למנות קואליציה התואמת את הגחמות של שרה הסתיימו בכישלון מחפיר פעם נוספת. בבחירות הקודמות זה נגמר בברית האחים לפיד-בנט, והפעם בשדרוגה המדהים של איילת שקד", כותבת לילך ויסמן ב"גלובס".

"מספרים ששערי הגיהינום נפתחו וחושך ירד על הארץ כשראשת הלשכה הצעירה העזה לומר לשרה את המלה האסורה: 'לא'. שהיא לא עובדת אצלה, אלא אצל בעלה. שהיא לא מתכוונת למלא שליחויות עבורה, לשתף אותה בסודות הלשכה, לכרכר סביבה, להחמיא לה תדיר על לבושה ולשמש כזרועה הארוכה", כותב ורטר על שורשי האיבה שרוחשת, לדבריו, שרה נתניהו לאילת שקד.

"במובן מסוים", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון", "ישראל כולה סובלת עד היום מנזקי הסכסוך המסתורי בין נתניהו למנהלת לשכתו וראש מטהו בדימוס. הרי אלמלא חסם אותם בליכוד לא היו מצטרפים לבית היהודי, ולולא הצטרפו לא היה נתניהו מחרים אותם, ולולא החרים אותם לא היו כורתים ברית עם לפיד, ולולא כרתו ברית היתה לנתניהו ממשלה יציבה, שלא היתה מתפרקת תוך שנתיים".

"מי שמצפה לשורת רפורמות במערכת המשפט, בהרכב הוועדה למינוי שופטים או ביחסי כנסת-בית משפט עליון, שידע שזה לא הולך לקרות", כותב זאב קם, כתב הכנסת של "מקור ראשון", שמסביר: "כאשר הקואליציה שהוקמה נשענת על רוב מינימלי של 61 אצבעות, וכאשר עשר אצבעות מתוכן (חברי מפלגתו של כחלון) קיבלו חופש הצבעה בנושאים האלו, אין שום דרך פוליטית לאשר בכנסת כל חקיקה סביב הנושא. לתשומת ליבם של הצוהלים". כותרתו הראשית של "מקור ראשון" היא "נתניהו למקורביו: לא יהיו מהפכות במערכת המשפט".

"דרכה של שקד לשינוי מערכת המשפט תהיה זרועה מהמורות פוליטיות, שאותן כבר רוקח ראש הממשלה", כותב עקיבא נוביק בטורו החדש במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". לפי נוביק נתניהו אומר כי "כל ממשלה צריכה שכפ"ץ שמאלני" - אך לא מצא כזה ונאלץ למנות את שקד.

עוד ממליץ נוביק לבכירי הפרקליטות "להקדים ולעשות מנוי לעיתון החרד"לי 'בשבע' ולעלוני בתי הכנסת. כל צעד מעניין או בלון ניסוי של שקד, עשוי להתבשל שם קודם. בתנאי כמובן שהיא תשרוד יותר מכמה חודשים, שלא תוקם ממשלת אחדות ובעיקר שיחסיהם של בנט ונתניהו לא יתפוצצו שוב". "זכתה במשפט" היא היום הכותרת הראשית של "בשבע", לצד ההפניה "פיצוי מתבקש" לטורו של העורך עמנואל שילה. בכותרת המשנה לטור עצמו כותב שילה: "איילת שקד היא בחירה טובה, ולו משום שיהיה קשה לתפור לה תיק פלילי".

שחיתות

"רחמנים בני רחמנים ביקשו השבוע לחוס עליו. אולמרט כבר לא ילד, מזכירים לנו אוהדיו. הוא כבר בן שבעים, ואת העונש שלו כבר קיבל. מעמדו נפגע ולדבריו הפך לשק חבטות לאומי. ובכלל לא מגיע למדינת ישראל לראות את הראש שלה לשעבר מאחורי סורג ובריח. מתנצלת, אבל לא השתכנעתי [...] כשזה מגיע לראש ממשלה נבחר שבגד באמון הציבורי, הלב שלי נוטה להתאבן", כותבת אורלי גולדקלנג בטורה הפותח את מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". לדבריה, "אם אולמרט לא ישב בכלא, אותו ח"כ צעיר או כוכב עולה בשמי הפוליטיקה שלמד את תורת המעטפות יכניס לעצמו לראש שזה אפשרי. אתה יכול לנצח את המערכת, לחיות טוב ולצאת מזה איכשהו, גם אם בשן ובעין".

רפורמות

"כחלון נכנס לאוצר ברגל שמאל", נכתב בכותרת טורו של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", העיתון הממצב את עצמו כחזית לעומתית להצהרות הרפורמה של שר האוצר המיועד משה כחלון. ציפורי קובע נגד כוונותיו של כחלון להתערב בשוק הדיור ובמערכת הבנקאות. בין השאר יוצא ציפורי נגד "שטרום ולהקת העיתונאים שלו" ש"מדברים גבוהה גבוהה על ריכוזיות ומונופולים וקרטלים". לפי ציפורי, במקום להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים יש להפוך את בנק הדואר לבנק מן המניין.

באחד הטורים הפותחים את מוסף G של "גלובס", "פואנטה" של שלומית לן, מודגשת בכותרת המשנה הביקורת שיש למרואיין, קבלן בשם יוסי אברהמי, על כוונתו המוצהרת של שר האוצר משה כחלון להעלאת מס הרכישה ("מסוכנת", תביא ל"קיפאון"). "ההצהרות הללו רק פוגעות באזרחים שרוצים לקנות דירה", נכתב ליד צילום של כחלון. "לך לשיחה דחופה אצל אמא, שתחזיר אותך לקרקע" היא העצה הבוטה של סטלה קורין-ליבר לכחלון בעמודים הפותחים של "גלובס". נראה שבעיתון הכלכלי לא יחסכו מאמצים כדי ליישם את ההמלצה.

שוברים שתיקה

ב"מקור ראשון" מדגימים שוב את ההבדל בד.נ.א שלהם מזה של "ישראל היום" שרכש אותם. בעוד בחינמון בעל המטרה החד-מימדית (לשמר את שלטונו של בנימין נתניהו) העדיפו להתעלם מדו"ח ארגון "שוברים שתיקה" על מבצע "צוק איתן" שתפס כותרות בכל העיתונים האחרים מיד עם פרסומו, ב"מקור ראשון" הימני-אידיאולוגי מתפרסם היום ראיון שער עם מחבריו.

"הדין הבינלאומי לא מעסיק אותם, והם גם לא מתעניינים יותר מדי בהשוואה למקובל בצבאות זרים; את ראשי 'שוברים שתיקה' מעניין רק המוסר היהודי", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "צדק", "פגשנו אותם בעקבות הדו"ח הקשה שפרסמו נגד פעילות צה"ל ב'צוק איתן', וגילינו אנשים שרוצים לעשות טוב אבל עיוורים לנזקים החמורים שהם גורמים בדרך". אגב, יהודה יפרח, המנהל את הראיון המעניין, מקדיש בסופו פרק לסוגיית המימון הזר של הארגון ומונה בחריצות את המקורות הזרים השונים. ההתמקדות הזו טעונה לא מעט אירוניה כשהיא נדפסת בעיתון ששייך כולו לאזרח זר שהציל אותו מפשיטת רגל.

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" כותב אריאל שנבל על תופעת השחתת העתיקות בידי אנשי הארגון המוסלמי דאע"ש. "הרס עתיקות בשעת מלחמה אכן היה מקובל בעולם, אך רק עד העידן המודרני", אומר לו פרופ' אהרן מאיר, "לנו, כבני אדם מודרנים, אין יכולת להתמודד עם אנשים שמתנהגים כמו בימי הביניים. לכן גם קשה לנצח את דאעש. הם חושבים כמו בעבר, ובעבר מישהו מפסיד רק כשאחרון חייליו הומת בקרב".

"הררי מערער על האנושיות של בני האדם בין השאר כדי לטפח רגישות כלפי בעלי החיים", כותב מיכה גודמן בביקורת במוסף "ספרים" של "הארץ" על ספרו של יובל נח הררי "ההיסטוריה של המחר" ("מתקפה יעילה על ההומניזם", הוא מכונה בכותרת הביקורת), "הבעיה היא שאם אנחנו רק בעלי חיים הנמצאים בתוך המאבק האבולוציוני הבלתי נגמר, אזי כל תפקידנו הוא לטרוף בעלי חיים אחרים כדי לשרוד".

נתניהו והתקשורת

"כל אחת מהמפלגות שנכנסו לקואליציית נתניהו באה למו"מ עם סדר יום ברור, עם אג'נדה, מטרות ויעדים", כותב ורטר ב"הארץ", מפרט ואז שואל, "אך מהי הבשורה של סיעת הליכוד, מפלגת השלטון ב–6 השנים האחרונות ובשנים, לא ברור כמה, הבאות? מהו החזון שלה? לאן מועדות פניה? במלה אחת: הישרדות. הישרדותו של העומד בראשה. שימורו בתפקיד ראש הממשלה לעוד קדנציה, וביצור שלטונו, ככל הניתן. מכאן מכירת החיסול במו"מ והכניעה לדרישות המוגזמות והמופרכות של השותפות. מכאן הסעיף החשוב ביותר לנתניהו, סעיף התקשורת, שאותו הוא מתעתד להפוך לקרדום שישמש לאותה מלאכת ביצור: החלשת התקשורת החופשית, החושפת, החוקרת והמבקרת מחד, וחיזוק התקשורת המתרפסת, המשרתת, התוקעת בחצוצרה כאותו ליצן חצר המדדה לצדו של המלך, מאידך".

"שוב הוכח עד כמה מלחמות העיתונים מעצבות את הפוליטיקה בישראל", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון", "עם נטישתו של ליברמן, המנוע העיקרי מאחורי חוק ישראל היום, נחשף קו השבר האמיתי של הכנסת: בקרב 61 חברי הקואליציה אין אחד (!) שהצביע בעד החוק. בקרב 59 הח"כים של האופוזיציה, למעט מרצ האידיאולוגית, אין אחד שהצביע נגדו".

ב"ישראל היום" כותב חיים שיין שהציבור חכם ומבין להיזהר מ"ערבוב בין מידע לדעה".

פרשת פישר

"עו"ד רונאל פישר היה הציר המרכזי, אבל הוא לא היה לבד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה על פרשת פישר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" (אתי אברמוב, שחר גינוסר, ירון דורון ושוש מולא), "לפי החשד, שניים מבכירי מערכת החוק היו שותפים במפעל השוחד שניהל: רות דוד, מנהלת פרקליטות מחוז תל אביב לשעבר, ורפ"ק ערן מלכה, ראש צוות חקירות ב'להב 433'. 'רות לא בנאדם מושחת, היא פשוט נפלה בשטויות של רונאל', אומר עורך דין המכיר את השניים היטב. 'הכסף מעוור עיני צדיקים. עכשיו ערן בבור והוא לא ייצא משם כל כך מהר', אומר חבר הבקיא בפרשה. ואביה של ע', העוזרת הצמודה שהפכה לעדת מדינה, הסביר בפשטות לבנו ההמום של פישר: 'לא היתה לה ברירה. היא היתה צריכה לשמור על העור שלה'".

"במחלקה לחקירות שוטרים חושדים כי רות דוד, האישיות הבכירה ביותר שנקשרה בפרשה עד כה, היתה שותפה במעשיו של פישר, שהציע ללקוחותיו מידע על חקירות של המשטרה תמורת תשלום, ואף שלשלה לכיסה חלק מכספי השוחד. עוד חשודה דוד כי לאחר חשיפת הפרשה שימשה שליחה של פישר, שעליו נאסר ליצור קשר עם שאר המעורבים, וניסתה לשבש את החקירה באמצעות תיאום עדויות. במח"ש בודקים אם דוד ביצעה עבירות גם בעת עבודתה בשירות המדינה", כותבים יניב קובוביץ ורויטל חובל ב"הארץ".

"נמרודי ופישר הם כנראה סוג של חבורה שעבדה יחד ומעולם לא השתנתה", נכתב בכותרת כתבה קצרה של נתי טוקר בפתח גיליון "דה מרקר". "הפרשה ההיא, במסגרת הקרב בין 'ידיעות אחרונות' ל'מעריב'", כותב טוקר על פרשת האזנות הסתר, "היתה שיאה של מלחמה מכוערת ופלילית בין בכירים בעיתונות הישראלית, שחשפה את השחיתות שפשתה בתוך כלי התקשורת הגדולים בישראל: 230 איש, בהם פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים בכירים, גילו כי מישהו הניח ציתות על קו הטלפון שלהם. נמרודי היה הדמות הבכירה ביותר שנשלחה בפרשה למאסר של שמונה חודשים, במסגרת עסקת טיעון. מאוחר יותר, ב-1999, נמרודי הורשע בפרשה נוספת בשיבוש הליכי משפט.

"הפעם הפרשה קרויה על שמו של ידידו הקרוב של נמרודי, שעבד תחתיו ב'מעריב' - עו"ד רונאל פישר. נמרודי חשוד במתן שוחד ושיבוש הליכי משפט במסגרת חקירה אחרת שבה עלה שמו. 'הפרשה שנחשפה השבוע מגלה עד כמה השניים האלה, נמרודי ופישר, היו בעצם בקשרים הדוקים כל הזמן הזה', אמר אתמול עיתונאי בכיר שהיה מקורב לפרשת האזנות הסתר בשנות ה-90. אותו עיתונאי מתכוון בעיקר להאשמות הקשות שהופנו כלפי פישר בעת שהיה תחקירן ב'מעריב' תחת נמרודי, שעלו בכתבה של בירנית גורן ברשת 'כל הזמן' [זו כמובן טעות סופר אירונית - 'כל הזמן' היתה דווקא רשת המקומונים של 'מעריב'; ש.ט] של רשת שוקן. הטענות היו שנמרודי הפעיל את פישר כדי ללקט מידע על מפרסמים פוטנציאלים, במטרה לכפות עליהם לפרסם ב'מעריב' תוך איום בפרסום המידע.

"[...] לפני כמה חודשים ניסה נמרודי לנקות את תדמיתו הציבורית. הוא העניק ראיון קצר למגזין 'ליברל', ובו צוטט כאומר למקורביו 'כי אם הייתי יכול, הייתי מחזיר את הגלגל לאחור ולא הייתי עושה את מה שעשיתי... אפשר להגיע להישגים גם בלי לעבור על החוק'. נמרודי גם העיד על עצמו בראיון כי 'די בצמד המלים 'חוקר פרטי' כדי להעביר בי צמרמורת'. אלא שהצמרמורת היחידה היא זו שחש כעת הציבור - לא בגלל חשיפת השחיתות לכאורה של הצמד נמרודי ופישר, אלא בגלל כל אותם מעשים שבהם נכנסים לקדירה אחת אנשי עסקים, עורכי דין, מו"לים, עיתונאים בכירים, פוליטיקאים ומאכערים, ויחד הם מקדיחים תבשיל שאותו כולנו נאלצים לאכול".

"אחרי שפרקליטת המחוז יושבת במעצר, האם גם שופטים ייחקרו בפרשת רונאל פישר?", שואלת כותרת על שער "ישראל השבוע" של "ישראל היום", המפנה לטורם של מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת.

ענייני תקשורת

אדלסון (שחיתות). אבנר הופשטיין כותב במדור הדעות של "הארץ" על המשפט שמתנהל כעת בנוואדה: מנהל עסקיו של שלדון אדלסון במקאו, משם מגיעים עיקר רווחיו של איל התיירות וההימורים, תבע את אדלסון בשל פיטורים שהיו לטענתו שלא כדין. למשפט, כותב אדלסון, עשויות להיות "השלכות על עסקיו חובקי העולם של אדלסון. ואולי אף עשויות להיות לה השלכות על מערכת הבחירות בארצות הברית, שאדלסון מתכוון להשפיע עליה ישירות, על ידי הזרמת עשרות ואולי מאות מיליוני דולרים לטובת המועמד הרפובליקאי שבניצחונו יחפוץ (לעת עתה הוא מכוון לעבר מרקו רוביו)", וזאת משום שהמנהל, סטיב ג'ייקובס, טוען כי אדלסון דרש ממנו לעבור על החוק בצורות שונות כדי לקדם את עסקיו. אדלסון מכחיש.

"בארה"ב מעריכים כי פסיקת בית המשפט באשר לטענותיו של ג'ייקובס, עשויות לגרור בחינה מחדש של הרגולטורים בלאס וגאס באשר לרשיון ההימורים של אדלסון בעיר. זאת, בגלל חוקים אמריקאיים נוקשים בנוגע למתן שוחד לממשלות זרות, ודרישה של מועצת ההימורים בנוואדה לשקיפות בעסקים גם מחוץ למדינה", כותב הופשטיין, ומשער ש"בישראל נראה שאין לאדלסון סיבה לדאגה. לגורמי הרגולציה כאן אין כל כוונה (או יכולת) להתעמק בעסקים השנויים במחלוקת באסיה של האיש שמשפיע על השיח הציבורי כאן אולי יותר מכל טייקון אחר בתולדות המדינה. גם אם יישלל או יוגבל אי פעם רשיון כזה או אחר של אדלסון בווגאס או במקאו, וגם אם יתברר שחלק ממעשיו מעבר לים אינם עומדים בחוקי הכשרות — הוא יכול להיות רגוע: נראה שיוכל להמשיך ללחוש באין מפריע על אוזנו של בנימין נתניהו".

אדלסון (פילנתרופיה). ב"ישראל היום", הנוהג לדווח באופן תדיר על מפעלות ארגון "תגלית", המטיס לישראל צעירים יהודים (בעיקר מצפון אמריקה) לביקור חינמי, מתפרסמת היום ידיעה על כך שהפרויקט "חוגג 15 שנה עם שיא חדש". "מרשים", מתמוגגת כותרת המשנה, "כחצי מיליון צעירים יהודים מרחבי תבל ביקרו בישראל מאז תחילת הפרויקט". הפעם לא נלווה לידיעה גילוי נאות לפיו המממנים העיקריים של "תגלית", הזוג מרים ושלדון אדלסון, הם גם בעליו של החינמון.

עוד נעדרים מ"ישראל היום" הגילויים של נעמי דרום בכתבה הפותחת את מוסף "הארץ", ולפיהם השפעות הפרויקט (שנוסד במקור על ידי אנשי שמאל) אינן דווקא אלו שב"ישראל היום" מכוונים אליהם. "עד היום היה ברור שהתיירים היהודים הצעירים המגיעים לישראל במסגרת ארגון תגלית או בארגוני הסברה אחרים חוזרים הביתה כדי להפוך לציונים נלהבים. אלא שמתברר ששטיפת המוח עובדת גם לצד השני: צעירים רבים חוזרים הביתה ומעוניינים להבין את הסכסוך מצידו השני, ולעתים הופכים למבקריה החמורים ביותר של ישראל ומדיניותה".

כותרת המשנה מסתיימת בסלוגן "סיפור שמתחיל ביד ושם ומסתיים ב-BDS". מוזיאון יד-ושם הוא פרויקט הפילנתרופיה המרכזי הנוסף של אדלסון בישראל, לצד "תגלית" ו"ישראל היום".

אדלסון (בובנאות). ב"שישבת" של "ישראל היום" מקדישים מספר עמודים לקטעים מתורגמים מספר שיצא לאחרונה בארה"ב ובו טענות נגד המועמדת לנשיאות ארה"ב הילארי קלינטון.

תגיד, נחום ברנע, אתה פשוט לא מסוגל לכתוב על שלי יחימוביץ׳ בלי הערה שובניסטית? @Syechimovich @talschneider pic.twitter.com/uXXSgA7b3v

— ygurvitz (@ygurvitz) May 8, 2015

אגב. "עד אחרית ימיו שימש כיועץ סתרים של נתניהו ושל שועי ארץ נוספים", כותב כבדרך אגב חגי סגל, העורך הראשי של "מקור ראשון", על העורך הקודם של העיתון. מעניין מה חגי סגל היה כותב אם ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות" היה מתפרסם טור של הפובליציסט הבכיר של העיתון ובו הודאה כבדרך אגב שהעורך הראשי הקודם היה יועץ סתרים של ראש ממשלה מן השמאל.

מקצוע יחסי הציבור לבנקים. הנה כך מתאר הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר את יעקב לוינסון, מהסמלים הבולטים של ההיסטוריה של השחיתות בישראל, מבכירי תנועת העבודה שהתאבד בירייה אחרי שנפתחה נגדו חקירה משטרתית: "גאון שהקדים את זמנו בעשרות שנים ויחד עם זאת היה בעל אישיות מסובכת, רדוף פחדים וצללים, נחוש להקים אימפריה כלכלית גלובלית לטובתה ולשירותה של חברת העובדים ההסתדרותית בכלל ומפא"י בפרט - יהיו הדרכים המובילות לכך אשר יהיו". והנה כך מתאר באותה הזדמנות פלוצקר את עצמו, באותו טור ב"ממון": "העיתונאי היחיד שבגלל הגיל (71 שנה) והוותק (51 שנה) נכח בפתיחת הנציגות הראשונה של בנק הפועלים על אדמת אמריקה - והוא עדיין במקצוע העיתונות, ובמקצוע העיתונות בלבד. לא בפוליטיקה, לא בעסקים, אכן חולשה רצינית מצידי". העילה לפרסום הנוסטלגי: דיווח של פלוצקר ממשימה עיתונאית חשובה לתועלת הציבור - טיסה לכנס יחסי הציבור של בנק הפועלים בניו יורק.

אילוסטרציה. עידו קינן מצביע בבלוג שלו על כך שבקמפיין הפרסום של "ידיעות אחרונות" מככבים אנשים שלא קוראים "ידיעות אחרונות".

טוראים. במוסף "הארץ" מחליף טור חדש של ניר גונטז' ("על הקו עם") את טורו של עידו קינן.