לעתים עובר במוחי הרהור קונספירטיבי, שטקסטים טלוויזיוניים מסוימים מופקים רק כדי להעסיק את מבקרי התקשורת. מחשבה זו ליוותה אותי בזמן הצפייה בתוכנית פתיחת העונה ה-17 של "עובדה" ביום חמישי האחרון, שהציגה בפנינו פריסה טיפוסית, כמעט אנציקלופדית, של שלושת הסלבריטאים החדשותיים בעידן הטלוויזיה 2010: הטוב, הרע והעיתונאי.

נראטיב "הסלב הטוב" של אילנה דיין מפגיש אותנו עם הגיבור הקלאסי, ההירואי והגדול מהחיים: קצין הביטחון של בית-אורן, הקיבוצניק הטוב של פעם, ובלשונה של דיין: "זה שמגיע לו צל"ש אבל לא יקבל אותו". הסצינות הנואשות של גיבור הנאבק על בתי חבריו ובידו דלי וצינור דולף אל מול האש האימתנית הן מסמך נדיר ומרגש, סוג של נחמה פורתא במבול הדיווחים על אוזלת ידו של הממסד במניעת אסון האש בכרמל.

מתוך הראיון של אילנה דיין עם יוסי הררי בתוכנית "עובדה"

אך בתרבות הטלוויזיונית הנוכחית, מול כל גיבור מהזן הישן מוצב לו הגיבור החדש. הפעם היה זה "סלב הפשע" התורן: יוסי הררי, שנודע כמנהיג כנופיית רמת-עמידר, קודם ככוכב האמיתי של התוכנית וזכה לזמן מסך ארוך ויקר. הררי, שעל-פי אבחנתה הפסיכולוגית של דיין "למד איך להפוך מבריון לסלבריטאי", מגייס ביודעין ובתחכום לא מבוטל את להיטותה שלה למעבר מהיר ממעמד של "סלב מקומי" ל"סלב-על".

הראיון החלול נראה כאילו נכתב בשיתוף עם היחצן של הררי ויכול להיכלל כחומר לימודים עיתונאי תחת הכותרת "חמש עצות לראיון עם פושע":

פזר לצופים הבטחות לסקופים לא נורמליים ("כללי המשחק היו ברורים לשנינו: אני שואלת חופשי, הוא מדבר פתוח"), ואל תחשוש מכך שבסופו של דבר לא תחדש להם דבר; נסה לסחוט מהמרואיין כמה שיותר הודאות על פשעים ("אז כן היית מעורב בחיסול!"), ואל תחשוש שגם מכאן תצא בידיים ריקות ("מה את רוצה שאני אגיד לך?"); תפוס את עמדת הפסיכולוג ("הוא משתגע מזה שנולד נמוך"); אזכר סמלי סטטוס כמו כסף ("מאיפה המרצדס? מאיפה הדודג'-דארט? מאיפה הווילה?"), קשרים עם ידוענים (ארנון צדוק) ואם אפשר – גם כדורגלנים (אבי נימני). לקינוח ספק לצופים רפרנס מעולמה של הטלוויזיה והשווה בין המרואיין ובין כוכב סדרת הפשע התורנית. אם לא הסופרנוס, לפחות משהו לוקאלי ("הבורר של העולם התחתון").

"יש סיפורים מאוד לא סקסיים שהיה לנו חשוב לשדר אותם", אמר בראיון עיתונאי כתב התוכנית רוני קובן. סיפורו של הררי הוא מהזן ההפוך: סקסי מאוד ולא חשוב בכלל. ללא שום חידוש, זווית מקורית או הצדקה ממשית להענקת במה שכזו לעבריין מורשע. דקות שידור יקרות, הניתנות לבריון השכונתי כדי שיצהיר "אל תתעסקו איתי. אם מישהו יבוא לפגוע בי, אני יערוף לו ת'ראש".

אבל הדרמה היותר גדולה הגיעה דווקא בכתבה על קני המחבלים של אל-קעידה בקניה ובסומליה. בכתבה עמוסת מתח, מרדפים וראיונות מקוטעים, נראים דיין וגלעד טוקטלי כשהם משוטטים בשכונות עוני אפריקאיות, ניצלים פעם אחר פעם מהמון זועם ומשוטרים קשוחים. נראטיב עיתונאי זה, המכונה על-ידי תמר ליבס וזוהר קמפף "המרדף אחרי הטרוריסט" (או בניסוח ציני יותר: "העיתונאי כסלב"), מציג את העיתונאי כמרכז הסיפור ואת השגת התצלום הנדיר של פניו המוסוות של הטרוריסט כהישג אישי.

בכתבה ששודרה בשבוע שעבר ניתן היה לראות את מחיר הז'אנר: ההתרכזות המוגזמת בפן האישי, בפחדים וברגעי הכמעט-לינץ' הפכה כתבה עם פוטנציאל חדשותי אדיר ליומן מסע מעניין אך אישי ונטול הקשר. האמירות הפסבדו-עובדתיות ("הכל קורה כאן מתחת לפני השטח", "אחד מכל עשרה סומלים שאתם רואים קשור לארגון טרור") נראו כתפאורה לסיפור האמיתי: "כיצד נחלצנו מסומליה בשלום ובידינו החומר לכתבת התחקיר הבאה".

עידוד או המלצה

ועוד הערה: בכתבה אחרת ששודרה בתוכנית, בשם "כל האמת על עבודות הסמינר", הציג בן זהבי מאתר nrg את התופעה של קניית עבודות אקדמיות על-ידי סטודנטים. ההתייחסות לנושא זה חשובה, גם אם לא הובאה כל תגובה של נציג המערכת וגם אם הצגת עמדתם המצטדקת של כותבי העבודות האנונימיים תפסה את רוב הכתבה.

אלא שהעיתונאי בחר לסיים את הכתבה בהערה מיתממת: "מיותר לציין כי אין בכתבה זו שום עידוד או המלצה לסכן את התואר שלכם, אך במידה ואכן תבחרו לשלם עבור העבודה, מוטב שתעשו זאת נכון", שלאחריה צרור עצות ממי כדאי לקנות עבודות מועתקות וכיצד לא להיתפס. האם ייתכן שכותב הכתבה בעצמו קנה את עבודת הגמר בקורס לאתיקה עיתונאית?

חננאל רוזנברג הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית במחלקה לתקשורת ומלמד במכללת הרצוג להכשרת מורים