אומרים שקשת פיצחה את השיטה. אומרים שהיא פיענחה את הגנום הישראלי. אומרים שהיא פתרה את הטלוויזיה. אותה קשת גם פיתחה את התוכנית "נדבר על זה בבית" בהנחיית עמנואל רוזן: פארודיה על עיתונות, פארודיה על דיון ציבורי, וגם פארודיה על טלוויזיה. תוכנית שנראית כמו התוצאה המנצחת במבחן גמר לסטודנטים שהתבקשו לקחת את כל הפגמים האפשריים בתוכניות דברת למיניהן, לרכז אותם בתוכנית אחת ולהקצין אותם עד לאבסורד.
כבר הגימיק שנתן לתוכנית את שמה – במקום לזמן את האורחים לאולפן הם מרואיינים מביתם – מחסל את האינטראקציה שלעתים מתפתחת באולפן, במפגש פנים אל פנים, ומחליף אותה בתיווך מנוכר על-ידי מצלמות ומסכי טלוויזיה שתלויים כמו תמונות על הקיר באולפן של רוזן. היתרון היחיד של הפורמט התמוה הזה הוא, אולי, חיסכון בתקציב המוניות.
האורחים, שאינם מתארחים, נדרשים להתמודד עם סוגיות אקטואליות שונות במסגרת זמן שמוקצבת להם מראש, כמו בערוץ תחרויות הכלבים הקרוב לביתכם (אגב, קונספט שרוזן כבר התנסה בו בעבר ב"שורה האחרונה", עוד יצירת מופת טלוויזיונית). ביום רביעי האחרון נדרשו מרב בטיטו, גבי גזית ודניאלה וייס לדבר על חוק הטוקבקיסטים שעבר הליך ראשון של חקיקה. כהקדמה לדיון שודר קטע קצר שהכין רוזן (העבירו לדקה ה-16).
באייטם מוצג טוקבקיסט. אילוסטרציה של טוקבקיסט. לבוש שחור, ברדס על ראשו, גבו אל המצלמה והוא מקליד במרץ. האייטם נפתח בהשוואה בין טוקבקיסטים לרעולי פנים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה (ברקע צילומי וידיאו של רעולי פנים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה). "בעולם האינטרנט אלו הם עברייני המקלדת שמיידים רפש מילולי", סיפק רוזן את הנמשל בשעה שהתמונה נחצית לשניים: בצד אחד טוקבקיסטים ובצד השני רעולי הפנים. עם קצת יותר דמיון היה יכול רוזן להשוות טוקבקיסטים לפדופילים: בצד האחד טוקבקיסט ובצד השני גבר בן 50 מבצע מעשה מגונה בילדה בת 4. פספוס.
לאחר מכן מזמין רוזן את הצופים לשחק ב"נדמה לי" ומציג שורה של טוקבקים מזעזעים שנכתבו נגד מציע החוק, שר המשפטים ונגד רוזן עצמו. ואז הוא מוסיף: "הטוקבקים האלו אולי עדיין לא נכתבו, אבל כנראה שזה רק עניין של זמן". כלומר, לא רק הטוקבקיסט הוא אילוסטרציה, גם הטוקבקים. טוב, קשה למצוא טוקבקים שבאמת נכתבו, מדובר במידע מסווג. בסוף האייטם חוזר הטוקבקיסט, זה עם הברדס השחור, כאשר הוא מפנה את פניו למצלמה: בידו האחת מסתיר את פניו ובשנייה הוא מכסה את עדשת המצלמה. כך נראית תוכנית טלוויזיה בישראל 2010, כך נראה מי שמנחה תוכנית טלוויזיה העוסקת בביקורת תקשורת, "תיק תקשורת".
כעת פונה רוזן אל "המתדיינים", אלו שיושבים בבית מדושני עונג. הם שלושה ולכן יש להם שלוש דקות שלמות לנמק, לנתח, להסביר ולבאר את דעתם על החוק. כפי שאפשר להבין, הדיון עמוק, רציני ומציג את הפנים השונות של הסוגיה. כלומר הוא לא. מדובר בתחרות נהימות, וכיוון שכל מה שהפורמט מאפשר הוא להתחרות בנהימות, התוכנית מושכת משתתפים שמתמחים בז'אנר הזה או שכה כמהים לחשיפה טלוויזיונית, שהם מוכנים לעשות הכול כדי להופיע בה – גם לנהום.
כך בטיטו נגד החוק כי אי-אפשר לעצור את הקדמה (היא מסבירה לרוזן שהיא מעדיפה "לא לטרחן על חופש הביטוי"). גזית בעד, אם כי הוא קצת נגד, כיוון שלדעתו החוק רך מדי; צריך לחוקק חוק שלא יפורסם טוקבק אלא אם הוא כולל את שמו המלא של המגיב וכתובת ה-IP שלו. גם וייס בעד. למה? כי זה לא יהודי לכתוב באופן אנונימי. כנראה שאת הפשקווילים שמרוחים על הקירות בירושלים ובבני-ברק כותבים מוסלמים.
רוזן הסביר שהחוק אולי לא ירתיע את "עלובי הנפש", אבל יאפשר לתבוע את אתרי האינטרנט ואולי יחייב את האתרים לשים מישהו שיסנן את הטוקבקים, וכך הצליח לדחוס למשך הזמן הקצר באופן פתטי של ה"דיון" כמות גדולה במיוחד של בורות: גם היום, ללא החוק, יכול כל אחד לתבוע אתר אינטרנט אם זה לא הסיר טוקבק דיבתי. גם כיום, ללא החוק, מעסיקים כל אתרי האינטרנט הגדולים בישראל, ללא יוצא מהכלל, אנשים שחלק מתפקידם הוא לקרוא מראש ואז לסנן טוקבקים.
לסיכום (ולא צריך אפילו שלוש דקות בשבילו), באופן אירוני ולא מודע לעצמו – אפשר לומר על "נדבר על זה בבית" הרבה דברים, מודעת לעצמה היא לא – התוכנית ממחישה את כל מה שדוחה בטוקבקים שנגדם היא יוצאת: היא רדודה ושטחית ומציגה לראווה בורות, דעות חשוכות ושימוש בסטריאוטיפים לא מבוססים.
ובכל זאת יש הבדל אחד. לא כל הטוקבקים הם כאלו. ישנם טוקבקים מנומקים, פרטניים, עמוקים, כאלו שמציגים פן נוסף של הסוגיה, כאלו שמתפלמסים, מבקשים לבקר, להאיר או פשוט להוסיף מידע. לעומתם, כל הדיונים שראיתי בתוכנית "נדבר על זה בבית" שטוחים כמו המכוערים שבטוקבקים. אם כבר צריך לחוקק חוק, הרי שזה חוק נגד תוכניות טלוויזיה כאלו. הן מסוכנות לשיח הציבורי יותר מכל הטוקבקים האנונימיים גם יחד.