בשבת קרירה, באמצע חודש דצמבר, נמצאה מדריכת הטיולים קיי וילסון דקורה וכפותה בידיה ליד המושב מטע בהרי ירושלים. חברתה, התיירת קריסטין לוגן, שטיילה איתה, נעלמה, והחיפושים אחריה נמשכו משעות אחר הצהריים אל תוך הלילה.
התעלומה היתה כבדה: מי דקר את גברת וילסון ולאן נעלמה חברתה. גם הגרסה שסיפרה וילסון היתה עמומה ומעוררת תהיות. מדריכת הטיולים סיפרה שהיא וחברתה הותקפו על-ידי שני בני מיעוטים חמושים בסכינים. התוקפים דקרו את השתיים, ווילסון ניצלה רק משום שהעמידה פני מתה.
מציאת גופתה של קריסטין לוגן בהרי ירושלים. 19.12.10 (צילום: יואב ארי דודקביץ)
מדוע כפתו התוקפים את המדריכה? מדוע לא נמצאה גופתה של החברה במקום שעליו הצביעה חברתה? על כל השאלות הללו נוסף עוד צו איסור פרסום שהטילה המשטרה על כל פרטי האירוע. המעט שהיה ברור נאסר גם הוא לפרסום.
למחרת, ביום ראשון בבוקר, נמצאה גופתה של לוגן, אבל התעלומה לא נפתרה גם אז; מדוע נרצחה ובידי מי? רוב כלי התקשורת הסתפקו במסירת פרטי האירוע וציטטו את חוקרי המשטרה, שמסרו כי כל כיווני החקירה נבדקים: האפשרות שהרצח נעשה מטעמים לאומניים וגם האפשרות שהרקע למעשה פלילי.
"ידיעות אחרונות" לא הסתפק בניסוח הסתום הזה ובחר לחלק עם קוראיו את החשדות המפורטים. בכותרת הראשית ובעמודי הפנים דיווח העיתון: "כיווני החקירה: חטיפה לאומנית או ריב בין השתיים", כלומר: בעוד קיי וילסון מתבוססת בדמה, נאבקת על חייה, בחר העיתון להטיל בה חשד שאולי היא זאת שדקרה את חברתה. לא קורבן – רוצחת.
ייאמר מיד: תפקידם של חוקרי המשטרה הוא לבדוק כל אפשרות, גם ההזויה וגם החמורה ביותר. תפקידם הוא להפוך כל אבן עד שתימצא המטיילת הנעדרת ולבדוק כל אפשרות שבגינה נרצחה. אבל האם נכון והאם מוסרי לחלוק את החשדות האלה עם הציבור? האם נכון לעורר ספקות בציבור בנוגע לחפותה של אשה שלא נעצרה ולא הואשמה בשום אשמה? האם מה שחייבים החוקרים לעשות בחדרי החקירות, להטיל ספק בטוהר כפיו גם של הצדיק ביותר, רשאים הכתבים לעשות בפומבי בלי שום בסיס של ממש? התשובה, לדעתי, לא, לא ולא.
חוקרי המשטרה רשאים, ואולי אף חייבים, לבדוק אם תינוק שנמצא מת נרצח על-ידי הוריו, אבל פרסום החשד הזה בעיתונות הוא לא פחות ממעשה נבלה. תלונה של נאנסת תיבדק כדי לוודא שאינה בדויה או עלילה, אבל מתן פומבי לבדיקה הזאת בכותרת העיתון תהפוך את ההליך המשטרתי לעלילת כזב. הטלת חשד בכשרים, כידוע, נפסלה זה מכבר. על אחת כמה וכמה פסולה הטלת חשד במי שבעצמו היה קורבן לפשע.
חיים זיסוביץ הוא בעל משרד ליעוץ תקשורת ויחסי-ציבור נאור-תקשורת