עיתונאי "הארץ" גידי וייץ בערב העיון "נאמן למקור", 21.3.12 (צילום: "העין השביעית")
חשיפתן של ליאורה גלט-ברקוביץ' וענת קם כמקורות של שניים מעיתונאי "הארץ" עמדה במרכזו של ערב עיון על יחסי עיתונאים ומקורותיהם, שערך בשבוע שעבר ארגון העיתונאים בישראל. תחקירן "הארץ" גידי וייץ, שנשא דברים באירוע, טען כי אין זה מקרה שחשיפת קם כמקור של העיתונאי אורי בלאו וחשיפת גלט-ברקוביץ' כמקור של העיתונאי ברוך קרא הפכו לדוגמאות המוכרות ביותר מהשנים האחרונות לגילוי מקורות. לדברי וייץ, בשני המקרים החשיפה באה בעקבות "מפגשים אד-הוק, מקריים מאוד ואקראיים מאוד, בין מקור לעיתונאי, שבהם הועבר חומר נפץ שלא על סמך היכרות מוקדמת.
"יש נטייה שצריך לזהות אצל מקורות מסוימים שמתלבטים עם עצמם בין הרצון להישאר מקור חסוי לבין הרצון להיחשף", אמר וייץ. לדבריו, תפקידו של העיתונאי במקרה כזה להבהיר למקור את מקומו – מחולל הסיפור, אבל גיבור שחייב להישאר בצללים. "היו לי כמה כאלה שממש סיכנו את עצמם והייתי צריך לנזוף בהם", ציין. בתשובה לשאלה של עיתונאית מהקהל אמר וייץ: "מקור זה לא מקצוע, לא לומדים את זה באוניברסיטה. את צריכה להיות מאוד זהירה, גם בשבילם".
וייץ סיפר לקהל הנוכחים, עיתונאים ועורכים ממגוון כלי תקשורת, על השיטות שבהן הוא פועל כדי לשמור על חסיון מקורותיו. לדבריו, האמצעים שהוא נוקט פוגעים לעתים במידת האמינות שהקורא מייחס לכתבותיו. בין היתר הזכיר וייץ כי הוא נמנע במקרים רבים לפרסם מסמכים שהיו ברשותו, שהיו יכולים לתרום למהימנות הכתבה. "בטח לא נתתי ויז'ואל", הדגיש, "שזה סכנת נפשות". אם מגיע לידיו פרוטוקול של ישיבה, אמר וייץ, יעדיף לתאר את שאירע בה "כאילו זבוב על הקיר מסר לי את המידע [...] אני אלחם עם העורכים שלי", הוסיף, "כי הם תמיד רוצים לתת ויז'ואל, או במינימום לכתוב שהפרוטוקול נמצא בידי 'הארץ', כי הם רוצים להרשים את הקוראים או בעיקר את חבריהם לברנז'ה".
אמצעי נוסף שהזכיר וייץ הוא שהות מכוונת בין פרסומים הנסמכים על מידע מאותו המקור. "אתה יכול לקבל פקוטה של סיפורים ממקור", אמר וייץ, "לפעמים הוא לא מבין מה הוא נתן לך וזו אחריות שלך לא להשתולל עם זה". וייץ קרא לעיתונאים שהאזינו לו להרחיב טווחים, עד כדי חצי שנה בין פרסום לפרסום, כדי להגן על מקורות רגישים. כמו כן עודד וייץ את העיתונאים לבצע עבודת "הלבנה" של מסמכים שקיבלו ממקורות. לדבריו, פעולה כזו לא רק תגן על זהות המקורות, אלא גם תשפר את הסיפור העיתונאי, תהפוך את הכתבה לעשירה יותר ותסייע לעיתונאי להגיע למקורות נוספים.
מתי חוקרים עיתונאי
באירוע השתתפה גם גלט-ברקוביץ' עצמה, שפתחה את דבריה בגילוי הנאות כי בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתה נגד "הארץ" ועיתונאיו. גלט-ברקוביץ' טענה בתביעתה כי רשלנותם הביאה לחשיפתה. בית-המשפט דן ארוכות בתביעתה, בחן לעומק את גרסתה מול גרסת "הארץ", ולבסוף פסק כי גרסת "הארץ" היא המהימנה. למרות זאת, גלט-ברקוביץ' דבקה בגרסתה בשבוע שעבר, כך גם בערעור שהגישה לבית-המשפט העליון.
"אני מצטערת שלא הדלפתי את הסיפור לגידי וייץ", אמרה גלט-ברקוביץ'. לטענתה, וייץ הציג בפני הנוכחים באירוע תמונת מצב שונה בכל הנוגע לנהלי השמירה של עיתונאי "הארץ" על מקורותיהם מזו שתיאר בבית-המשפט ברוך קרא, שלו הדליפה בפועל מסמכים מחקירת אריאל שרון וסיריל קרן. קרא, שלא נכח באירוע, מסר בתגובה לפניית "העין השביעית": "נראה כי אחרי שבית-המשפט אמר את דברו וקבע באופן חד-משמעי כי עיתון 'הארץ' ואני פעלנו להגן על מקורותינו וכי האחראית היחידה לחשיפתה היתה גברת גלט-ברקוביץ', היא עדיין מנסה לחפש במות כדי לטעון את מה שבית-המשפט כבר קבע שהוא איננו אמת. לעצם העניין – וייץ, כמוני וכמו כל עיתונאי שעוסק בפרשות רגישות – נוהג בכל מקרה אחרת ולפי מה שמתבקש מבחינת הנסיבות וזהות המקור. כל ניסיון ליצור השוואה בין מקרה אחד לאחר חוטא לאמת".
וייץ הדגיש את השוני בין יחסיו עם מקורות ובין המקרה של גלט-ברקוביץ' וקרא. "המקרה שלך הוא שונה", אמר לה, "כי המקרה שלך עם ברוך זה פלירט. לא היה ביניכם דיאלוג של שנים שבו נרקמת הבנה עם עיתונאי מה מותר ומה אסור. לי זה עוד לא קרה". בהמשך הדיון העיר וייץ לגלט-ברקוביץ': "את התנהגת כמו המקור הכי חובבני שפגשתי. אי-אפשר להפיל את התיק רק על ברוך קרא. את באמת אדם מבוגר, שפוגש עיתונאי פעם ראשונה בחיים שלו ונותן לו מסמכים סופר-רגישים. נותן לו אותם!".
בניגוד לרוב ערבי העיון בנושאי תקשורת, שמתמצים בהקראת הרצאות מוכנות מראש ושמיעת הערות לא רלבנטיות מקהל הנוכחים, באירוע שהוקדש לעיתונאים ומקורותיהם התפתח דיון ער בין הדוברים על הבמה לנוכחים בקהל, כולם עיתונאים פעילים או מומחים לנושא, על אודות מחויבותו של העיתונאי לשמירה על מקורותיו.
עיתונאי אחד העיר, בעקבות דבריו של וייץ, כי אין בנמצא בית-ספר למקורות שמלמד מקורות בכוח כיצד לנהוג בעת הדלפה, ועל כן לא ניתן היה לצפות מגלט-ברקוביץ' לדעת כי המציאות שונה מזו שהכירה מצפייה בסרטי מתח. עיתונאית אחרת הדגישה כי גלט-ברקוביץ' פנתה בכוונה תחילה לכתב של עיתון הנחשב לבעל תודעה אתית ומקצועית מן המעלה הראשונה. יצוין כי טענות אלו, ואחרות, הועלו גם על-ידי באי-כוחה של גלט-ברקוביץ' בבית-המשפט, ונדחו כולן.
וייץ העריך כי ניתן היה להעביר את הסיפור לקרא בלי להיחשף ועוד ציין כי בסיטואציה אחרת, בתקופה של יועץ משפטי שונה (היועץ המשפטי לממשלה דאז היה אליקים רובינשטיין), אפשר היה אף לפרסם את הסיפור בעיתון "הארץ" כפי שהתפרסם בלי שתיפתח חקירה לחשיפת המדליף.
באופן עקרוני, אמר וייץ, ברגע שהמדינה מחליטה לחשוף מדליף, יש לה האמצעים לעשות זאת, לא משנה באילו אמצעי זהירות נקט העיתונאי. רונן ברגמן, שאף הוא השתתף באירוע, הסכים להערכה זו. "אני מראש מתנהג כאילו יש נגדי חקירה פוטנציאלית", אמר וייץ. "אני לא חושב שצריך להתנהג ככה, אבל ככה אני מתנהג". לדבריו, הוא נמנע דרך קבע מלהעביר למחשב האישי שלו חומרים רגישים, מחשש שיגיעו לידי האקרים. מנגד אמר כי הוא משתמש בטלפון הנייד האישי שלו לשיחות עם מקורותיו.
כשקיבל ברגמן את רשות הדיבור, הפנה עיתונאי "ידיעות אחרונות" את תשומת לב השומעים לכך שרשויות המדינה נטפלות לעיתונאים ופועלות באגרסיביות לחשיפת מקורותיהם "אך ורק באותם מקרים שבהם המקור הוא גורם מאוד זוטר ובמקרים שבהם ההדלפה גרמה למבוכה גדולה או חשיפת כישלון לגוף שמגיש את התלונה". ברגמן ציין כי איש לא זימן את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן אחרי שזה חשף ברבים מידע שקודם לכן נפסל על-ידי הצנזורה הצבאית לפרסום. לדברי ברגמן, בשנים האחרונות חל שינוי ביחס של גורמי חקירה לעיתונאים. אם בעבר נחקרו כעדים במטרה להגיע אל המקור המדליף, בשנים האחרונות גוברת מגמה של חקירת עיתונאים באזהרה, בניסיון להפחידם, תוך שימוש גובר בסעיפים 113 ו-117 בחוק העונשין.
פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר רות דוד (מימין) וממלאת-מקום נשיאת מועצת העיתונות ארנה לין, בכנס בשבוע שעבר (צילום: "העין השביעית")
פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, עו"ד רות דוד, השתתפה אף היא בדיון וביקשה לעמת את קהל העיתונאים עם מצבים שבהם גורמי החקירה מבקשים מעיתונאים לוותר על חסיון מקורותיהם ולסייע בקידום חקירות משטרה. דוד הדגישה כי היא חרדה לחשיפת מקורות, אך יש לאזן את המחויבות למקור עם עקרונות אחרים החשובים לקיומה של חברה דמוקרטית. כדוגמה הביאה מקרה שבו עבריין הודה בפני כתב שלקח על עצמו אשמה בעבירה פלילית, או מקרה שבו נרקמה קנוניה נגד אדם כדי להפלילו, ואחד הקושרים התוודה בפני עיתונאי על המעשה.
עו"ד דוד, שהיתה מעורבת בהעמדתה לדין של ענת קם, נשאלה אם לדעתה עונש של 4.5 שנות מאסר, כפי שנגזר על קם, הוא בבחינת משפט צדק. "אני חושבת שנעשה משפט צדק", השיבה דוד. "העבירה שהועמדה לדין בגינה היא עבירה של מאסר עולם. שינו את סעיף העבירה במסגרת ההסדר והמעיטו בענישה בעבירה שבה הודתה, שבה העונש הקבוע בחוק הוא 15 שנה". "את חושבת שהגיע לה מאסר עולם?", תהתה גלט-ברקוביץ'. דוד השיבה בשלילה.
חיסיון גם על מידע עיתונאי
עו"ד ארנה לין, ממלאת-מקום נשיאת מועצת העיתונות בישראל, קראה לעיתונאים שבקהל לשמור בכל מחיר על חסיון מקורותיהם, לא רק למען המקורות הספציפיים שהדליפו להם, אלא למען המשך ההדלפות של מקורות אחרים. עו"ד לין הדגישה בפני הנוכחים את ההבדל בין חסיון מקור לחסיון מידע עיתונאי, וציינה כי בתחילת אפריל יתקיים בבית-המשפט העליון דיון בערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לצלמת "מקור ראשון" מרים צחי. לפי עו"ד לין, תוצאות הערעור עשויות לקבוע הלכה חדשה בכל הנוגע לשמירה על חיסיון המידע העיתונאי.
החיסיון העיתונאי, הסבירה עו"ד לין, כולל שני מרכיבים: חיסיון על המקור, שעליו אין מחלוקת משפטית, וחיסיון על מידע עיתונאי. באשר לסוגיה האחרונה פסקו בתי-המשפט השלום והמחוזי לכאן ולכאן. מועצת העיתונות החליטה להצטרף לערעור בעניין הצלמת צחי כידידת בית-המשפט ולבקש משופטי העליון, חצי יובל לאחר פסק דין ציטרין, שהעמיד על כנו את החיסיון העיתונאי במשפט הישראלי, לקבוע כי לא רק המקור זכאי לחיסיון עיתונאי, אלא גם המידע העיתונאי.
"החיסיון העיתונאי צריך לחול כחיסיון יחסי גם על המידע", הקריאה עו"ד לין את עמדת מועצת העיתונות שהוגשה לבית-המשפט העליון, "לרבות צילומים, הקלטות וכל מדיה אחרת שמסר המקור לעיתונאי ועל מידע שעיתונאי השיג באמצעות המקור אף אם זה לא נמסר ישירות לעיתונאי בידי המקור, ועל כל מידע שהגיע לעיתונאי אף אם בידיעתו האישית והמקצועית בלבד, מבלי שנמסר לו על-ידי מקור כלשהו, ועל כל אנליזה של מידע כזה שנעשתה על-ידי העיתונאי. מועצת העיתונות סבורה שבלי להבטיח חיסיון עיתונאי רחב היקף וודאי כחלק משיטת המשפט הישראלית, תיפגע העיתונות החופשית במדינת ישראל פגיעה אנושה, ושהגיעה העת והדבר הכרחי לעגן ולבסס בפסיקת בית-המשפט הנכבד את החיסיון העיתונאי בצורה הרחבה שלו".
דוגמה חיה לחשיבות החיסיון על המידע העיתונאי סיפק הצלם מתי ברנע, שסיפר כי לאחרונה העיד בבית-משפט מטעם אדם שהפגין בעת פינוי ההתנחלות עמונה, וטען כי שוטרים התנהגו כלפיו באלימות. לדברי ברנע, הוא העביר לבית-המשפט את תיעוד השניות שבהן נחבל המפגין ובתמימותו חשף מעל דוכן העדים כי ברשותו תיעוד בן שעות מספר של כל ההפגנה. "באה המדינה, שהגנה על השוטרים, ואמרה 'אנחנו רוצים את כל החומר'", אמר ברנע. לדבריו, השופטת חייבה אותו להעביר את כל החומרים שברשותו, על אף שנציג המדינה הודיע בפירוש כי הוא מתכוון לעשות שימוש בחומרים לצורך חקירות אחרות, שאינן קשורות כלל למקרה הנדון.