פוליטיקה

התרחשות פוליטית שאירעה אתמול דוחקת מכותרותיהם הראשיות של העיתונים את ההתמקדות במחאת בני העדה האתיופית, יממה וחצי לאחר שהגיעה לשיאה. על אף שכל העיתונים מקצים הבוקר שטח נרחב לסיקור המחאה והסוגיות שהעלתה אל סדר היום, את ראשו שב לתפוס נושא ותיק, שהעיתונים מתמסרים אליו במסורתיות ובשקיקה: תמרונים פוליטיים. האופן שבו מסוקרת ההתפתחות בשני העיתונים הנפוצים בישראל, כפי שהיה ניתן לצפות מהם, נראה בעצמו כמו תמרון פוליטי.

כמו כותרותיהם הראשיות של ארבעת היומונים הכלליים, גם הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת הבוקר להודעתו של אביגדור ליברמן, שהחליט שלא להצטרף לממשלת נתניהו. ב"ישראל היום", כמצופה משופר נאמן, מבליטים את קולותיהם של אלה החשים מורת רוח מהפגיעה המסתמנת ביציבותה של הממשלה שבראשה יעמוד יקיר העיתון. "הליכוד חתם עם ש"ס – וזועם על ליברמן", נכתב בכותרת הראשית. בתחתית ההפניה משובצות שלוש הפניות לטורים זועמים מאת מתי טוכפלד ("האיש שפגע במחנה הימין"), דן מרגלית ("סיפור של כעס, איבה ואגו") ודרור אידר ("נוני מוזס מרוצה מליברמן"). חיים שיין, במדור הדעות, קורא לליברמן לפרוש.

כותרת הגג של שער החינמון מופנית למפלגה המסומנת כאחרונת המצטרפות לקואליציה, שהודעתו של ליברמן הקנתה לה שדרוג אוטומטי. "לחץ על בנט: 'קיבל חבילה ענקית; שימלא את התחייבותו למצביעים – ויחתום'", נכתב בה. בשני המקרים הדובר הוא, ככל הנראה, אדם אמורפי המכונה "בכירים במפלגה".

"ליברמן האחרון שיכול להטיף מוסר. הוא אופורטוניסט, ניסה להפיל את רה"מ בפוטש ופעל בשירות גורמים זרים בארץ ובחו"ל", מצוטט אותו גורם בכותרת המשנה. הכותרת הראשית בכפולת העמודים הפותחת מחדדת את המסר: "ליברמן אופורטוניסט", נכתב בה בפשטות, באותיות ענק. הארומה הקונספירטיבית מועצמת בידיעה עצמה. ליברמן, טוען הגורם האנונימי באוזני הכתב מתי טוכפלד, "מנסה כעת לדרדר את המערכת הפוליטית לממשלת שמאל בראשות בוז'י הרצוג".

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן בישיבה משותפת של הליכוד וישראל-ביתנו, בעת ששתי הסיעות היו מאוחדות. הכנסת, 18.11.13 (צילום: פלאש 90)

ב"ידיעות אחרונות", העיתון שכתביו ועורכיו מקדמים דרך קבע ובאופן בלתי מוסבר את צרכיו התדמיתיים של ליברמן, מוגשת לקוראים תמונת מראה. כאן, האופורטוניסט מ"ישראל היום" הוא אדם ערכי ובעל עמוד שדרה, המאשים אחרים באופורטוניזם. "העדפנו עקרונות על כסאות", גורסת הכותרת הראשית של עיתון זה – ציטוט מפי ליברמן, כמובן, פוליטיקאי מושחת ונטול הישגים של ממש, שמי יודע מה הם עקרונותיו. "זאת לא ממשלה לאומית אלא התגלמות האופורטוניזם", מנמק ציטוט נוסף מפיו.

נחום ברנע, שרק אתמול כתב על תהליך ההתאהבות הכואב שלו בנתניהו, מכתיר היום את הממשלה המתרקמת כ"ממשלת אורן חזן", על שמו של חבר-הכנסת הטרי מהליכוד שעוד לפני שנשבע אמונים נעשה שם נרדף להתנהלות מעוררת מבוכה. "ממשלה שמתבססת על 61 חברי-כנסת איננה ממשלתו של בנימין נתניהו", הוא מנמק. "היא ממשלתו של חבר-הכנסת אורן חזן. ברצותו, יחזיק אותה מעל המים; ברצותו, יטביע אותה בכיור. תלוי באיזה מצב רוח יקום בבוקר, או מי יעצבן אותו בצהריים".

יובל קרני, החתום על הדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות", שמח לאידו של ראש הממשלה. "למרות ההישג בבחירות, גילה נתניהו יומיים לפני המועד האחרון להצגת ההסכמים הקואליציוניים שהוא בדרך להקמת ממשלה צרה, הכי צרה שיש", הוא כותב. "העובדה כי נתניהו ייאלץ להתחיל את הקדנציה הרביעית שלו עם תמיכה על חודו של קול אחד בלבד היא נקודת הפתיחה הרעה ביותר מבחינת נתניהו", הוא מוסיף בהמשך. "הממשלה והצרה", לועגת הכותרת.

בדיווח נוסף מאת קרני מוגש מה שנראה כמו ערכיו של ליברמן, לפחות על-פי הגדרתו האישית. "הדילמה שלנו היתה מאוד ברורה: עקרונות או כסאות. אנחנו בחרנו בעקרונות וויתרנו על הכסאות", נכתב שם שוב בציטוט מפיו של יו"ר ישראל-ביתנו. "אנחנו לא מסוגלים לקבל את הגזירות שראינו בהסכמים הקואליציוניים עם המפלגות האחרות. חוק הלאום, הפרדת הרשויות. גם אין כל כוונה למגר את שלטון חמאס", נכתב בציטוט אחר מפיו.

"ליברמן מתחיל את דרכו באופוזיציה בנקודה מצוינת: הוא נמצא שם מבחירה", טוען שמעון שיפר בטור נוסף, המשכפל שוב את מסר הערכים-במקום-כסאות של ליברמן ואף מייחס לו השפעה אלקטורלית חיובית. "נכון לאתמול, הוא היחיד מבין חברי האופוזיציה שקיבל הצעה לתיק בכיר ואמר לה – 'לא'", כותב שיפר. "בוחרים, גם אלה שלא מסכימים לצעד שלו, לא יכולים שלא להעריך זאת. אחרי הכל, לא כל יום מעדיף פוליטיקאי עקרונות על פני כסאות". הכותרת מהללת שוב את האיש: "בחירה ראויה להערכה".

"ליברמן שוב עשה את זה", כותבת סימה קדמון, מעודדת צמודה של ליברמן, המכנה אותו "מנוסה" ו"מתוחכם", ומשבחת אותו על שבחר ב"דרך הקשה" ו"ויתר על כל המנעמים שהתרגל אליהם". "בקור רוח, כשהוא בקושי מסתיר את ההנאה הכרוכה במהלך שיוצר סמטוחה גדולה בלשכת ראש הממשלה – הוא עשה את מה שאמרנו, כתבנו ופירשנו שהוא עשוי לעשות, אבל התקשינו להאמין שהוא אכן יעשה", היא מוסיפה בהמשך.

חרף התשבחות על כך שעמד על עקרונותיו, קדמון אינה מציינת עקרונות כלשהם של ליברמן, אלא רק כמה הסכמות קואליציוניות שלהן, לדבריו, לא היה יכול להסכין. בחלק אחר של הטור היא חוזרת על הטענה שלפיה ליברמן חתום על חלק ניכר מהשינויים שהובילה הממשלה הקודמת. בן כספית ב"מעריב", שכמו קדמון מפנה בשנים האחרונות אוזן קשובה במיוחד לצד של ליברמן, מחזיק בעמדה דומה.

טורו של כספית בנושא, המוקדש בעיקרו לסיבות שלדבריו הובילו את ליברמן להסיר ידיים מהממשלה המתרקמת, נפתח בתיאור ההשלכות על ה"מפסיד הגדול באמת (חוץ מנתניהו) מפיגוע ההתאבדות של ליברמן": משה כחלון. "בקואליציית 61, הסיכויים שלו להעביר רפורמות שואפים לאפס. בקואליציית 61 הסיכוי שלו להעביר תקציב נמוכים ביותר", הוא כותב.

נראה שכספית מדייק לפחות בנוגע להשפעה שהוא מייחס להודעת ליברמן על סיכוייו של כחלון להניע את הרפורמות שעליהן התחייב. "היום לצערי התבשרנו שכנראה נלך לממשלה בה חברים 61 ח"כים. אמרתי בעבר ואני אומר גם היום – ממשלת 61 היא ממשלה לא טובה, בטח מול המשימות שמחכות לנו", מצטט את כחלון גיא רולניק בפתחו של טור פרשנות המתפרסם ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "כחלון טועה: ממשלה בלי ליברמן היא ממשלה טובה יותר".

"כחלון טועה פעם ראשונה משום שהוא לא מבין שכשם שליברמן וישראל-ביתנו היו מעורבים בטרפוד הרפורמות לעצירת הרפואה הפרטית והכפפת קק"ל למשלם המסים הישראלי – כך רוב הסיכויים שליברמן היה חובר לכל קבוצות האינטרסים שכחלון אמור לצאת לקרב גדול נגדן בשנה הקרובה", מסביר רולניק. "פעם שנייה כחלון טועה משום שהוא עדיין לא מעריך את עוצמת ההתנגדות האדירה שצפויה לו כאשר הבנקאים והמחוברים יבינו שהוא אכן נחוש לפרק את הדואפול של פועלומי ולהוריד את מחירי הנדל"ן".

רולניק הוא הבוקר הפרשן היחיד המזכיר במפורש את הרקע הבעייתי של ליברמן בתחום יושר המידות – אם תרצו, האינדיקציה העיקרית עד כה בנוגע לערכיו האמיתיים של השר הפורש. "כל עוד ליברמן, האיש שעד היום לא הסביר את מיליוני הדולרים שצמחו בחשבונות הבנק של הבת שלו ושל הנהג שלו איגור בקפריסין – יושב בממשלה, היכולת של הממשלה הזאת לשלוח מסר שהיא דואגת לציבור הרחב ולא לעצמה או לקבוצות אינטרסים חזקות – נמוכה", הוא כותב.

מחאה

כל העיתונים למעט אחד מנצלים את ההפוגה שלאחר שתי הפגנות עדת יוצאי אתיופיה כדי להרחיב בנוגע למצוקות, לדרישות ולקולות השונים באותה עדה.

"המשפט האהוב על פוליטיקאים", כותב מתי גולן בטורו היומי ב"גלובס", "הוא 'אלימות לא תוביל לשום מקום'. בולשיט. ועוד איך תוביל. האמת היא שבמקרים רבים רק אלימות יכולה להביא ראשי ציבור להקשיב ואולי גם לפעול. האם היום היה יושב נשיא כהה עור בבית-הלבן לולא ההתקוממות האלימה של השחורים בארצות-הברית? מישהו הקשיב להם לפני שנקטו אלימות? האם היתה מהפכה צרפתית ללא אלימות? האם אמריקה היתה משתחררת משלטון הבריטים בלי המרד הכוחני?".

ב"גלובס" מקדישים לסוגיה את כתבת השער של מוסף "הערב", ראיון שערך לי-אור אברבך עם כתב חדשות ערוץ 2 ברהנו טגניה, בעצמו בן העדה, שחשף את סרטון האלימות המשטרתית שהצית את המחאה.

שי ניב, בעמודי החדשות של יומון הערב הכלכלי, כותב על פני עמוד שלם על מצוקות התעסוקה של עולי אתיופיה. "משטרת ישראל, אלימה ככל שתהיה, היא היחידה שמתמודדת – בדרכם המוזרה של שוטרים – עם בני העדה האתיופית. בדרך כלל היא עושה זאת ברחובות חשוכים, בגנים ציבוריים, הרחק מעיני התקשורת. היא לא פוגשת אותם בנקודת ההתחלה, בגני הילדים או בבתי-הספר, אלא בנקודת הסוף, בנקודת החיכוך, שנהפכה השבוע לנקודת הרתיחה", הוא כותב.

"התקציב לשילוב אתיופים קוצץ ב-90% והם נותרו עניים", מיידעת ביובש כותרתה של ידיעה מאת מיקי פלד ב"כלכליסט". ב"הארץ" מביא אור קשתי עדויות על אפליה ומצוקה מפי בעלי תפקידים בכירים בגופים ממשלתיים. "נציגי הממשלה מודים: 'נכשלנו'", מסכמת הכותרת. כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", מוקדשת לפרויקט רב-כותבים על יצירותיהם של ישראלים בני העדה האתיופית, תוך הדגשה כי הללו נוצרו לא בגלל אלא למרות "היחס המפלה" כלפיהם.

מפגינים בכיכר רבין, תל-אביב, 3.5.15 (צילום: בן קלמר)

בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסם ראיון שערך יובל בגנו עם ראובן רטה, "אחד מראשי המחאה שהסכים להיחשף לראשונה", ולצדו דברים מפיהם של שלושה מפגינים אחרים. לצדו נדפס קדימון לראיון שערכה שרה ליבוביץ-דר עם חבר-הכנסת לשעבר אדיסו מסאלה, ששב לאתיופיה, המדבר על קליטה כושלת ואפליה מתמשכת.

במוסף היומי של "מעריב", "המגזין", מקדישים לנושא שני טורי דעה התומכים במחאה (יצחק בן-נר, נורית קנטי), טור אישי מאת המפגינה אינלם מנגיסטו, כתבת "היום שאחרי בכיכר רבין" מאת אייל לוי, ואת כתבת השער – ראיון של אריק בנדר עם צגה מלקו, המדברת על "גזענות בסיסית כלפי עולי אתיופיה".

גם כתבת השער של "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", מוקדשת לסוגיה: הכתבים יהודה שוחט ויואב בירנברג שוחחו עם "שלוש תלמידות מוכשרות" בנות העדה, ש"גילו לאכזבתן שאין בבית-הספר שלהן מגמת חמש יחידות במתימטיקה". כתבה נוספת, מאת משה רונן, דנה בשאלה "האם בישראל מבינים רק כוח?".

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מוקדש לנושא טור מאת במבי שלג ("לא בעיה – תקווה") וטור מאת יועז הנדל ("להסתכל למפגינים בעיניים"). כפולת האמצע של מדור הספורט היא ראיון עם שלושה אתלטים ישראלים יוצאי אתיופיה, ש"נרגשים מהמאבק של אחיהם ומבקשים רק דבר אחד: שוויון". לצד הראיון נדפס טור מאת אלי דסה, שחקן כדורגל בן העדה. במוסף הכלכלי, "ממון", נדפסת כותרת הקובעת כי ישראלים ממוצא אתיופי "מופלים גם במקומות העבודה".

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" הקצו העורכים למחאה שלושה עמודים. מוגשים בהם, בין היתר, מידע על "פני האפליה" ("הנתונים מוכיחים: כך כשלה המדינה בשילוב בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית"), קולות של תשעה מבני העדה המעידים על קיפוח ("לא רוצים רחמים, רוצים צדק", נכתב בכותרת), וידיעה על ההפגנה הבאה.

ב"ישראל היום", שבימים האחרונים תיפקד כגרסה הטקסטואלית של זרנוק משטרתי, לא מתפרסמים היום טורים אישיים של מפגינים, ולא ראיון רחב היקף עם נציגים בולטים של בני העדה או מאמר הזדהות והכאה על חטא מאת אחד מכותבי המאמרים הפורים של החינמון.

בבטאון לשכת ראש הממשלה אפילו לא מתאמצים להסתיר כי כל הרעיון שמאחורי המחאה גורם לעורכים תחושה הנעה בין אי-נוחות לסלידה. בהמשך למגמה שהתווה "ישראל היום" בימים האחרונים, עיתונו של שלדון אדלסון ממשיך גם הבוקר לעסוק במחאה כפי שהיא נראית מהצד האוחז באלה: לצד כתבת מגזין המוקדשת ל"נזק" ול"הרס" בכיכר רבין (נזק והרס שכבר אתמול, פחות מיממה לאחר ההפגנה, כמעט שלא היה ניתן להבחין בקיומם), מפרסם החינמון טורים אישיים מאת כתב וצלם שנחבלו בעת סיקור ההפגנה.

הכתב יהודה שלזינגר, החתום על אחד מטורי ה"היינו שם", מדגמן לקוראיו הלך רוח המוכר בשפה העממית כתסמונת האשה המוכה. "הייתי שם, שאפתי את העשן הסמיך, נפלתי כשרימון ההלם התפוצץ לי על הרגל ובתוספת של זרם של מים וסבון מהמכת"זית נשלחתי לאמבולנס בדרך לתל-השומר. ולמרות זאת אין בי כעס על השוטרים, ששלשום היו דווקא מאופקים, אולי אפילו רכים מדי", הוא כותב.

את כותרת טורו של שלזינגר, "ראיתי את השוטרים חוטפים ומתאפקים", משלימות כותרותיהם של שני טורים אחרים: טור אחד שעליו חתום עורך-הדין, השוטר הבכיר לשעבר והקבלן המשפטי של נתניהו בהווה יעקב בורובסקי, שכותרתו מסבירה לקוראים ש"אסור להפוך את המשטרה לשעיר לעזאזל", וטור אחר מאת כתב החצר של המשטרה, איציק סבן, שכותרתו מצווה על הציבור "להצדיע למשטרה, לא לחבוט בה".

"ישראל היום" מקפיד הבוקר, גם הבוקר, להצדיע למשטרה ביד אחת, ולהימנע מלחבוט בה ביד השנייה. היד הזאת ממילא תפוסה. היא מושטת קדימה ומחווה אצבע משולשת כלפי מצוקתו של מיעוט מופלה.

האנרכיסטים

רוגל אלפר מקדיש את טור ביקורת הטלוויזיה היומי שלו ב"הארץ" לעיסוק בתיאוריה שהופצה על רקע ההפגנה האלימה בתל-אביב. "הרבה אנרגיה הושקעה שלשום (ראשון) בלילה בעת הסיקור החי של ההפגנה – על-ידי הכתבים, המנחים והמרואיינים – להבהיר שהמתפרעים הם אך קומץ. הם כונו 'אנרכיסטים'", הוא כותב.

"מתברר שבישראל פועלות 'קבוצות אנרכיסטיות'. האנרכיסטים, כדרכו של הקומץ, באו רק לשבש לכולם: ליוצאי אתיופיה, למשטרה ולבעלי מסעדות באבן-גבירול (ברגע קומי עילאי הרים כתב מהמדרכה מחזיק קיסמים והתפייט, כעדות לוונדליזם, 'פעם היו כאן קיסמים').

"לא ראינו אף צילום של אנרכיסט. לא שמענו אנרכיסט. לא התייצב מול המצלמות מישהו שהתוודה שהוא אנרכיסט ושמטרתו להפריע לכולנו. זה היה מסתורי מאוד, כל עניין 'הקבוצות האנרכיסטיות', תעלומה גדולה. אבל כל עוד נאחזו הכל באמונה בקיומן, הרי שיוצאי אתיופיה עצמם נותרו טובים ונחמדים, ובעצם קורבנות של 'האנרכיסטים'. [...] כי באמת, מי האנרכיסטים רעולי הפנים האלה? זה יכול להיות כל אחד – המטאטא ברחובות, אפילו יואב לימור. לכו תדעו".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחבק את דמאס פיקדה, חייל צה"ל שהכאתו בידי שוטרים תועדה ועוררה מחאה חברתית. ירושלים, 4.5.15 (צילום: חיים צח, לע"מ)

צבא וביטחון

במדור המאמרים של "הארץ" רותם יגיל לוי את עדויות החיילים ממבצע "צוק איתן" שפירסם אתמול ארגון שוברים-שתיקה כדי ליצוק תוכן עכשווי בניתוח שפיתח במסגרת עבודתו המחקרית. תורת הלחימה שאיפשרה פגיעה נרחבת באזרחים פלסטינים, מזכיר לוי, היא תולדה מתבקשת של עקרונות מוצהרים שאימץ הצבא הישראלי.

שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון (צילום: פלאש 90)

"העדויות שאסף ארגון שוברים-שתיקה על מבצע 'צוק איתן' מזמינות דיון ציבורי נוקב במדיניות הממשלה, שיצרה את התשתית להתנהלות המתועדת", הוא כותב. "הקוד האתי למלחמה בטרור, שניסחו בעבור צה"ל אסא כשר ועמוס ידלין, קובע כי חובתה של המדינה לשמור על חיי חייליה גוברת על חובתה לשמור על חיי אזרחים עזתים שאינם מעורבים בלחימה.

"הקוד הבעייתי הזה נתן מענה לחרדה מפני פגיעה בחיילים, שהתפתחה בחברה הישראלית ושמטילה אימה על הצמרת הבטחונית, בהעבירו את הסיכון מהחיילים לאזרחי הצד השני. אלא שבמבצע 'צוק איתן' קיבלה האתיקה הזאת פרשנות קיצונית במיוחד, בהגדירה אזורים שלמים כאזורים 'סטריליים', שאזרחים לא אמורים להימצא בהם ואם הם נמצאים – הפגיעה בהם מותרת. המדיניות הזאת מסבירה מדוע נהרגו כה הרבה אזרחים".

בהמשך המאמר, שכותרתו היא "אין טעם לחקור את החיילים", כותב לוי כי "העדויות מחזקות, פרדוקסלית, את עמדת משה יעלון, מפקדי הצבא והימין, השוללים העמדה לדין של חיילים ומפקדים בגין הרג אזרחים. ספק גם אם יש מקום לניהול חקירה מחוץ למערכת הביטחון. מהעדויות עולה דווקא תמונה של התנהלות ממושמעת של הכוחות, ולא של חריגים".

דבר הבנק

"כחלון ופלוג החליטו על הקמת ועדה לקידום תחרות בשוק האשראי", מדווח ב"כלכליסט" תומר ורון. בפגישה, מציין כתב "כלכליסט", החליטו נגידת בנק ישראל ושר האוצר המיועד על "הקמת ועדה שתבחן את ההשלכות שעשויות להיות להפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים". מתחת לדיווח, שדומים לו מתפרסמים גם בעיתונים אחרים, נדפס טור שאין דומה לו באף עיתון אחר, הקורא לגניזת הרפורמה. על החתום: יאיר סרוסי, יו"ר בנק הפועלים.

חרף הקרבה המסורתית והמשחיתה בין כלי התקשורת מקבוצת "ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים, הבאה לידי ביטוי בהסכמי חסות, שיתוף פעולה ופרסום סמוי שונים, ההחלטה לפרסם בעמודי החדשות מאמר מאת יושב-ראש הדירקטוריון של בנק גדול על נושא הקשור לעסקיו של אותו בנק אינה בהכרח הכרעה עריכתית פסולה. אף על פי כן, האופן שבו זה נעשה היום ב"כלכליסט" מעיד על כשל במערכת העיכול של המערכת העיתונאית.

יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי עם מנכ"ל הבנק, ציון קינן, באירוע לרגל הצגת התוצאות העסקיות של החברה. תל-אביב, 29.3.12 (צילום: יוסי זליגר)

למאמר של סרוסי יש בעיה בסיסית. הוא אינו עומד בסטנדרטים בסיסיים של דיון. סרוסי מתריע מפני "אי-הבנת הנתונים" והתבססות על "נתונים ישנים", העלולים להוביל למדיניות שתוליד "משבר חריף". סרוסי אינו מציין מהם אותם נתונים שגויים שמפניהם יש להישמר, ומספק במקום זה נתונים חלקיים משל עצמו.

סרוסי מטשטש ביודעין את תמונת הריכוזיות בענף הבנקאות: יו"ר בנק הפועלים חוזר פעמיים על הקביעה המטעה שלפיה בישראל פועלות "חמש קבוצות בנקאיות" (ולצדן כמה בנקים קטנים). הוא טוען כי "אפילו בקנדה, שהמערכת הבנקאית בה נחשבת למעולה, יציבה ותחרותית, יש חמש קבוצות בנקאיות בלבד".

בישראל אכן פועלות "חמש קבוצות בנקאיות" מרכזיות. אלא שקיומן של חמש הקבוצות הללו אינו מעיד על העדרה של ריכוזיות-יתר בענף. סרוסי יודע זאת, ובכל זאת נמנע מלציין את הנתון המוסכם והידוע שלפיו שניים מבין חמשת הבנקים הגדולים שולטים ב-60% מהשוק. אחד מהם הוא כמובן בנק הפועלים (השני הוא בנק לאומי).

למרות הדמיון הצורני, המאמר של סרוסי אינו ממש מאמר, כי אם תרגיל ביחסי-ציבור. הוא אינו מציג עמדה מנומקת המבוססת על מצע עובדתי, ולא מצטיין בהפרכת העמדות שנגדן הוא יוצא. הכותב, באופן טבעי, חרד לרווחי בנק הפועלים ואדיש לרווחתם הכלכלית של לקוחותיו, שהם נתח בריא מהציבור הרחב. לשם כך מצא לנכון לנסח רשימה שבה נזרע מידע לא מדויק מבית-היוצר של גוף בעל אינטרס, לשם קידומו של אותו אינטרס. עורכי "כלכליסט" בחרו להדפיס את זה בעיתונם.

אפקט כחלון

"חוששים מכחלון? בנק לאומי ימזג לתוכו את בנק ערבי-ישראלי", מודיעה כותרתה של ידיעה מאת סיון איזסקו ב"דה-מרקר". "בבנק טוענים כי החלו לקדם את המיזוג עוד לפני שכחלון הציג את כוונותיו להפריד בין הבנקים הגדולים לקטנים", נכתב בכותרת המשנה. "המהלך עשוי לעודד גם את דיסקונט למזג לתוכו את מרכנתיל – לפני שמהלכי החקיקה במערכת הבנקאות ייצאו לדרך".

פרשת פישר

רונאל פישר בדיון על הארכת מעצרו. בית-משפט השלום בירושלים, 7.7.14 (צילום: יונתן זינדל)

כל העיתונים מדווחים על ההתפתחויות האחרונות בפרשת הסתבכותו של עורך-הדין, איש הטלוויזיה והעיתונאי לשעבר רונאל פישר במעשי שחיתות שבהם, על-פי החשדות המתחזקים, לקחו חלק גם גורמים משטרתיים. ברוב העיתונים מודגש בכותרות מעצרו של שי ברס, לשעבר מנכ"ל החברה הממשלתית נתיבי-ישראל (ובשמותיה הקודמים: מע"צ ו"החברה הלאומית לדרכים"). שער "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, נושא עימו רוח נשכחת משנות ה-90.

"פרשת רונאל פישר: איש עסקים ידוע נעצר", נכתב בהפניה תמציתית המשובצת בתחתית עמוד השער, המבליטה פריט מידע שבעיתונים אחרים מובלט מעט פחות. בפתח הידיעה על ההתפתחויות בפרשת השחיתות, כותב ירון דורון כי מדובר ב"איש עסקים מוכר, שהיה מעורב בעבר בתחום התקשורת", שנעצר "בחשד למתן שוחד". ממעל נדפס תצלום של איש העסקים בצווארון פתוח, כרס מכובדת ופרצוף מפוקסל.

"לפי החשד, פישר העביר לאיש העסקים מידע משטרתי הקשור אליו, שאותו קיבל מקצין המשטרה רב-פקד ערן מלכה", כותב דורון, ומוסיף: "לאיש העסקים ולרונאל פישר היכרות רבת שנים עוד מהתקופה שפישר היה עיתונאי, בטרם למד משפטים והפך לעורך-דין. אותו אדם אף הורשע בעבר בעבירה פלילית וריצה מאסר של כמה חודשים. לפי החשד של חוקרי מח"ש, המתבסס בעיקר על דבריה של עדת המדינה – מי שהיתה העוזרת האישית של עו"ד פישר – איש העסקים קיבל מפישר מידע משטרתי הקשור אליו, ובתמורה העביר לו כספים". איש העסקים, נכתב בהמשך, הכחיש את החשדות.

ב"מעריב", איש העסקים שבעבר היה שחקן מרכזי בתחום התקשורת אינו מעפיל לעמוד השער.

אין תגובה

"האם נפט כורדי זול עומד מאחורי הרווחים של בז"ן?", תוהה כותרתה של ידיעה מאת הדי כהן המתפרסמת בעמודי החדשות של "גלובס". הידיעה, המבוססת על דיווחים מהתקשורת הזרה, על הערכה של מרואיין ועל ניתוח הדו"חות הפיננסיים של חברת הזיקוק, אינה מספקת תשובה חד-משמעית לשאלה שבכותרת.

"ההערכה הרווחת היא שלפחות חלק מהנפט הכורדי מאוחסן במתקני האחסון של קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון)", נכתב בידיעה. "מקצא"א נמסר שהיא אינה מתייחסת לפעילות המסחרית של לקוחותיה, אך בשיחה שקיים 'גלובס' עם בכיר בממשל הכורדי, הוא לא הכחיש כי הממשל הכורדי מוכר נפט לישראל". פנייה לבז"ן, נכתב בפסקת הסיום של הידיעה, "הניבה תגובה דומה לזו של קצא"א".

עושים לביתם

במוסף "שוק ההון" של "גלובס", בראשו של אחד העמודים, מדווח בהרחבה כתב הנדל"ן אורי חודי על הקמתו המתקדמת של מגדל מגורים בתל-אביב. החברות הבונות את המגדל, נמסר לקוראים, הן חברת תדהר וחברת דרבן שבשליטת אליעזר פישמן. לשם המחשה מצורפים שני עזרים גרפיים: איור מעובד המדמה את הפרויקט לכשיושלם, הממחיש כי מדובר במבנה מעוצב ומודרני, ותצלום של מנכ"ל אחת מחברות הנדל"ן של פישמן, המצוטט בידיעה. "אליעזר פישמן הוא בעל השליטה ב'גלובס'", מזכיר גילוי נאות הנדפס בתחתית הדיווח.

לא

"רוצים לעשות איתי סקס?" (כותרת ב"ידיעות אחרונות", היום).

ענייני תקשורת

נתניהו והתקשורת. ב"דה-מרקר" מתפרסם ניתוח רחב יריעה מאת עורך מדור התקשורת אמיר טייג, המוקדש לתוכניותיו המשוערות של ראש הממשלה נתניהו בנוגע לשוק התקשורת המשודרת. "נתניהו יחלק את ערוץ 2", קובעת בפשטות הכותרת. "פלורליזם ועיתונות חופשית ככל הנראה אינם הערכים המרכזיים שינחו את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבואו לטפל בשוק הטלוויזיה. נתניהו אמנם ידוע כתומך נלהב בכלכלת שוק ובתחרות – אך כשהדיון מגיע לתקשורת ולעיתונות, ההישרדות הפוליטית שלו קודמת לכל אידיאולוגיה", כותב טייג.

"בעקבות מערכת הבחירות האחרונה, נתניהו מאמין כי התקשורת המרכזית כולה פועלת נגדו, ולפיכך שם לעצמו יעד להחלישה. במסגרת זו, הוא צפוי לשמור על תיק התקשורת לעצמו, או למנות לתפקיד את אחד מחברי-הכנסת המתוסכלים מהליכוד שיתחייב לעשות את דברו. אולם בניגוד לכותרות, הוא אינו מתכוון להשתלט על ענף התקשורת באמצעות חקיקה שתגביל אותו.

"יש לו דרך פשוטה, אלגנטית ואפקטיביות יותר להחליש את אויביו בתקשורת – ליצור אפקט 'ישראל היום' בשוק הטלוויזיה. [...] 'בעיתונות זה הצליח לנתניהו, ועכשיו זה יקרה לטלוויזיה. השימוש באמצעים של השוק החופשי מתחברים לאמונה הבסיסית שלו. לכן לאורך השנים הוא לא ממש הוביל לסגירתו של ערוץ 10. נתניהו סחט את הערוץ כמו לימון ודאג לאמלל אותו, אך הבין כי סגירת הערוץ תשאיר את השוק עם מונופול של ערוץ 2 – מצב שהוא לא יכול לחיות עימו', אומר בכיר באחד הערוצים.

"'מבחינתו, המצב הטוב ביותר היה ערוץ 10 מוחלש עם רייטינג מוגבל. עכשיו הוא ניגש לטפל בערוץ 2 ובחברת החדשות שלו, שמשיגה מדי ערב רייטינג של יותר מ-20%. איך הוא יגרום לכך שהרייטינג של חברת החדשות יירד? הפתרון שלו הוא הסרת חסמים', מוסיף הבכיר. 'נתניהו לא יצליח לשלוט בעיתונות, כך שהוא מחפש עכשיו בעיקר מנופים שיחלישו את הערוצים המסחריים ויאריכו את התלות שלהם בו עד כמה שניתן. עכשיו הלחץ עובר מערוץ 10 לערוץ 2. רשת וקשת לא רוצים להתפצל במועד הנוכחי. נתניהו ינפנף עכשיו ביוזמה להקדים את הפיצול שלהם כדי לאיים וליצור תלות שלהם בהחלטותיו', הוא מוסיף".

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, 14.3.15 (צילום מסך)

טייג מציין כי מול יוזמות הפיצול צפוי נתניהו לקדם הקמה של חברות חדשות נוספות. "שתי חברות הכבלים והלוויין, HOT ו-yes, ישמחו מאוד לקבל אישור להקמת ערוצי חדשות בבעלותן. גם ערוץ 20, שמשדר כיום במסגרת רישיון לערוץ מורשת, מעוניין לשנות את ייעודו ולהיהפך לערוץ חדשות", הוא כותב. חרף הביקורת על מניעיו של ראש הממשלה, הרשימה מסתיימת בקביעה של טייג שלפיה "יש מקום להרחבת התחרות בתחום הטלוויזיה והחדשות, הסובל מריכוזיות יתר".

"אפקט 'ישראל היום'", מסכם טייג, "חולל שינוי מהותי בשוק העיתונות – שינוי שרבים מגדירים כבעייתי – ובסופו של דבר יצר קול מרכזי נוסף, הנותן מענה לקהלים שנאלצו להסתפק עד בואו במוצר עיתונאי שנוגד את התפיסה הפוליטית שלהם. מבלי שהתכוון, ולא מהשיקולים הנכונים, הרפורמות שנתניהו צפוי לקדם בתחום הטלוויזיה יגבירו את מגוון הקולות ויפרקו את מדורת השבט המתאספת בכל ערב באולפן החדשות של ערוץ 2".

חתרנות. נורית וורגפט מקדישה את טורה השבועי ב"הארץ", "הזקנה במסדרון", למגזין "החיים הטובים". "לבקש בחנות מגזין לזקנים זה קצת כמו לקנות קונדומים, רק יותר מתסכל. כי את האחרונים תקבלו אחרי אי-נעימות קלה", מסכמת כותרת המשנה. "המפיקים של מגזין הכרומו היחיד בארץ (למיטב ידיעתי) המיועד לגיל הזה מודעים לבעיה, מה שהופך את 'החיים הטובים' המהודר למגזין חתרני במידה מסוימת", כותבת וורגפט.

שי באב"ד. עמירם ברקת דיווח אמש ב"גלובס" כי שי באב"ד, שדורג במקום ה-11 ברשימת מפלגת כולנו לכנסת, צפוי להתמנות בקרוב לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר. "ל'גלובס' נודע כי באב"ד יערוך בימים הקרובים פגישות עבודה עם צמרת האוצר לקראת כניסתו לתפקיד", ציין ברקת. אם לשפוט לפי הרקורד הבלתי מזהיר של באב"ד בתפקידו הניהולי האחרון, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הרי שצפויה לו ולפקידי האוצר קדנציה מעניינת.