מחאה ומשטרה

כל ארבעת העיתונים הכלליים מקדישים הבוקר מקום מרכזי בשעריהם להפגנה שקיימו אתמול בירושלים כאלף מבני עדת יוצאי אתיופיה במחאה על אלימות משטרתית. באופן טבעי, כל אחד מהעיתונים עושה זאת בדרכו: שניים מהעיתונים, לאו דווקא הנפוצים ביותר, מגישים לקוראיהם סיקור אינפורמטיבי; שני העיתונים האחרים מגישים גם הם מידע רב ומובלט על אירועי האתמול, אך כל אחד מהם עושה זאת עם טוויסט ייחודי משל עצמו.

עורכי עמוד השער של "מעריב" מספקים את ההקשר הרחב: "הדם שלנו טוב רק למלחמה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, המעניק רוח גבית לאחת מטענותיהם של המוחים. לצד האזכור המובלט של "חסימת כבישים, יידוי אבנים ועימותים קשים", מצוין כי המפגינים מחו נגד "האלימות המשטרתית כלפי בני העדה", תוך הדגשת הזדהותם עם המדינה, שבאה לידי ביטוי בין היתר בשירת "התקווה". הקורא מקבל תמונה רב-ממדית של האירוע ושל מחולליו: המפגינים הם ישראלים גאים שנעשה להם עוול, אך גם חוסמי כבישים ומיידי אבנים.

גם ב"ידיעות אחרונות", העיתון הנמכר בישראל, מדגישים את התקריות האלימות, אך בעיקר את סבלו של הקורבן. "זעקת יוצאי אתיופיה", נכתב בצהוב בפינתו של התצלום המוביל בשער, שבו נראים שוטרים בקסדות אוחזים באלימות במפגין הנושא שלט שבו נכתב, על גבי דגל ישראל מאולתר, "להיות עם חופשי בארצנו". "אלימות מול כאב", מתמצתת זאת כותרת הדיווח, שעליו חתום הכתב יליד אתיופיה דני אדינו אבבה. האלימות, ניתן להבין, היא של המשטרה; הכאב הוא של המפגינים מעדת יוצאי אתיופיה.

"ידיעות אחרונות" הוא עיתון שעורכיו מומחים בהטיית דיווחים לפי צורכי בעל הבית, ארנון (נוני) מוזס. בהתאם לכך, זהו העיתון היחיד שבו מודגש כי ההתנגשויות האלימות אירעו "ליד בית רה"מ", אף שהן אירעו גם במקומות אחרים. במחי אזכור הפכו עורכי "ידיעות אחרונות" את ההפגנה שנועדה למחות נגד התנהלותה של המשטרה לכזו שמושאה הוא בעצם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אף שהוא לכל היותר מושא משנה.

במעלה שער "הארץ" מעמיד ניר חסון דברים על דיוקם. "ההפגנה החלה אחר-הצהריים מול מטה המשטרה בכביש 1, שם חסמו המפגינים את הכביש. בערב התקדמו המפגינים לבית ראש הממשלה במרכז העיר וחסמו את כיכר פריז. [...] מאוחר יותר חסמו המפגינים את צומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' ואת תנועת הרכבת הקלה".

בני העדה האתיופית מפגינים בירושלים נגד אלימות משטרתית, 30.4.15 (צילום: יונתן זינדל)

בני העדה האתיופית מפגינים בירושלים נגד אלימות משטרתית, 30.4.15 (צילום: יונתן זינדל)

שוטרים מסייעים לעמית חבול בהפגנת בני העדה האתיופית נגד אלימות משטרתית. ירושלים, 30.4.15 (צילום: יונתן זינדל)

ירושלים, אמש (צילומים: יונתן זינדל)

עורכי עמוד השער של "ישראל היום", המקדישים לאירוע את השטח הקטן ביותר מבין העיתונים, מצאו דרך אלגנטית (במושגי "ישראל היום") להציג את הקשר שיש או אין בין המחאה לבין ראש הממשלה, מושא קידומו של החינמון: "ישראל היום" הוא הבוקר העיתון היחיד שבשערו לא מצוין היכן התקיימה ההפגנה – לא רחוב, לא כיכר, ואפילו לא עיר, ובטח שלא "בית רה"מ".

את החלל שנוצר עקב השמטת הפרט הגיאוגרפי הבסיסי ממלא פריט מידע שאינו מובלט בשערו של אף עיתון אחר: הוראה מפי המנהיג. "אסור לאף אחד לקחת את החוק הידיים", נכתב ברצינות גמורה בציטוט מפי נתניהו המשובץ בכותרת המשנה. ציטוט נוסף בשער מוקדש להוראה מפי מפקד המשטרה המקומי, הקורא למוחים לנהוג בריסון.

"ישראל היום" נבדל משלושת העיתונים גם במסגור הכללי של האירועים. "ההפגנה יצאה משליטה", גורסת כותרת הדיווח, שעליו חתומים הכתבים יורי ילון ואפרת פורשר. "אלימות בירושלים", מבארת סטמפה אדומה. ממעל נדפסים ארבעה תצלומים בגודל בינוני (מרים צחי): באחד נראה פרש משטרתי אוחז במקל לבן מול כמה מהמפגינים בכיכר פריז; בשני מופיע שוטר ממוגן הנראה כמתגונן מפני מפגין אלים, מחזה החוזר על עצמו גם בתמונת השער, שבה נראים מפגינים משולהבים בורחים מדבר-מה ודוחקים במנוסתם שוטרי מג"ב; בתצלום השלישי נראה ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, יושב עם כמה מהמפגינים בפנים נוצצות מזיעה; וברביעי נראה שוטר מג"ב כשהוא שרוע על הארץ ומקבל טיפול.

בכיתוב התמונה הרביעית מוזכרים "תשעה שוטרים" שנפצעו, אף שבדיווח עצמו (ובדיווחיהם של כלי תקשורת אחרים) נכתב שרק שלושה שוטרים נפצעו. העובדה שנפצעו באורח קל בלבד, הנכללת בדיווחיהם של עיתונים אחרים, אינה מוזכרת ב"ישראל היום".

ההחלטה להצניע את ממדיה של האלימות המשטרתית לא באה לידי ביטוי רק בתצלומים. גם מהאופן שבו נוסח הדיווח הטקסטואלי עולה תמונה מרוככת של התנהלות השוטרים. כתבי "ישראל היום" מוסרים לקוראיהם כי לאחר שהמפגינים החלו לצעוד לעבר בית ראש הממשלה, תוך חסימה של ציר תנועה סמוך, "כוחות משטרה חיכו להם באזור כיכר פאריס, עם פרשים ומכליות מים, ומשקריאתם בכריזה לעצור ולהתפנות לא נענתה, השליכו השוטרים רימוני הלם והשפריצו מים על המפגינים באמצעות זרנוקים".

מי שייחשף לדיווחים אחרים, למשל אלו של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", ילמד כי האמצעים שנקטו השוטרים לשם פיזור ההפגנה לא הסתכמו בזרמי מים וברימוני הלם. ניר חסון ב"הארץ" מפרט כי השוטרים ניסו להשתלט על המפגינים באמצעות "רימוני הלם, גז מדמיע וכלי רכב המשמש להתזת מים ונוזל בואש", ובתצלומים הנלווים לדיווח נראים גם פרשים ושוטרים חמושים באלות. דני אדינו אבבה ב"ידיעות אחרונות" מוסיף כי "השוטרים, חלקם על סוסים, ירו על המפגינים גז מדמיע והיכו אותם באלות". דבריו נדפסים מתחת לתצלום רחב מידות של שוטר על סוס בלשון משורבבת ושוטרי מג"ב הודפים מפגינים באמצעות אלות.

"ישראל היום" נבדל משאר העיתונים גם במידה שבה הוא מעניק פתחון-פה למפגינים ולאלו המזדהים איתם, המעידים על אפליה ומוחים על האלימות המשטרתית. ב"הארץ" כולל חסון בדיווחו ציטוטים מפי שלושה מפגינים, ואור קשתי, בטור רקע נלווה, מביא קולות ביקורתיים נוספים מפיותיהם של בני העדה. ב"מעריב" מעבים את הדיווח באמצעות שני טורים אישיים, של הפעיל החברתי יפתחאל רטה ושל ח"כ אברהם נגוסה מהליכוד.

ב"ידיעות אחרונות" משולבים בדיווח החדשותי דבריהם של מרואיינים המספרים על יחס פוגעני מצד המשטרה, ולצד זה נדפסים טורים מאת מהרטה ברוך, סגנית ראש עיריית תל-אביב, וטל יאלו, אחד המפגינים. "עד גיל 18, עד הגיוס, כמעט כל הזמן נתקלתי בשוטרים. הם היו עוצרים אותי ועושים עלי חיפושים, בלי שום מחשבה שהם פוגעים בי, גורמים לי עוול. כשאמרתי פעם אחת לשוטר, 'למה אתה עושה את זה?', הוא ענה, 'סתום ת'פה שלא תקבל בוקס'. פעם או פעמיים חטפתי 'פנס' בעין מבילושניקים שהסתובבו בלילות וחיפשו אותנו", כותב יאלו.

בתחתית המאמר משובץ תצלום של הכותב בידיים מורמות, שצולם אמש בהפגנה. "אנחנו רואים את זה גם בארה"ב, ואני מקווה שלא נגיע למה שקורה שם", הוא כותב בפסקת הסיכום. "שמישהו מלמעלה יבין ויטפל ברמה החוקתית. צריך לטפל בשוטרים אלימים. האלימות הזאת נוגעת לכולם".

ב"ישראל היום" מציבים מנגד טור מאת דן מרגלית, המציע לפתור את הבעיה באמצעות הקמת ועדה. באופן לא מפתיע, זהו גם הפתרון שאימץ אתמול נתניהו.

"מקור ראשון"

ב"מקור ראשון", העיתון המגזרי שמחזיק שלדון אדלסון לצד "ישראל היום" הכללי, מעניקים להפגנה בירושלים את הכותרת הראשית, אך זו מכסה על סיקור דל, המקיף שלוש פסקאות בלבד (מנדי גרוזמן ויעל פרידסון). חרף קוצר היריעה, גם כאן נמצא מקום לשלב בידיעה ולהבליט בכותרת המשנה אמירה מפי נתניהו.

בנימין נתניהו נואם בכנס של משטרת ישראל, 13.4.15 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

בנימין נתניהו נואם בכנס של משטרת ישראל, 13.4.15 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

משטרה ושחיתות

כתבת השער של "מוסף הארץ" מוקדשת לתמלילים של שיחות בין קצין המשטרה אפרים ברכה לרב יאשיהו פינטו, שמפרסמים הכתבים גידי וייץ ורויטל חובל. "רשת הקשרים המסועפת של פינטו עם צמרת המשטרה הפכה, לשיטתו של פינטו, לאחת הסיבות לכך שתפרו לו תיק", נכתב בטור פרשנות נלווה. וייץ וחובל מספקים כמה אינדיקציות בנוגע לטיבה של אותה רשת קשרים, ובהן מזכר משטרתי שחיבר קצין שלקח חלק באחת מחקירותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

מחבר המזכר, צחי חבקין, תיאר "כיצד הוביל אותו חברו ליחידה, [רמי כהן] גבורה, לשתי פגישות עם הרב פינטו. הם נסעו יחד ביולי 2010 לפעילות משטרתית בתל-אביב, כשלפתע קיבל גבורה שיחת טלפון.

"'הוא הודיע לי שהרב נמצא בישיבה באשדוד, וכי ייתכן שהוא יכול להפגיש אותי עימו', שיחזר חבקין במזכר. הם נסעו לישיבה ונכנסו לחדר של הרב. חבקין התיישב מול הרב. 'הרב אמר לי שהוא יודע שאני הייתי שותף לחקירות בתיק אולמרט, וכי עבדתי בארצות-הברית במסגרת החקירה. [...] יצוין כי הפרטים שידע הרב היו מדויקים. השיחה ארכה כמה דקות ובסיומה אמר לי הרב לשמור על גבורה, כי 'הוא איש שלנו'.

"כעבור חודש נפגש חבקין עם הרב פינטו במכונית השחורה בטרמינל בנתב"ג, שוב בתיווך הקצין גבורה. הם דנו בבעיות אישיות משותפות. 'ייתכן כי הוא הזכיר שהשתתפתי בחקירת אביגדור ליברמן', ציין חבקין".

יואב לימור, ב"ישראל השבוע", מראיין את השר היוצא לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', שבעוד ימים אחדים יפרוש רשמית מהפוליטיקה וממפלגתו של ליברמן. "אתה מכיר את הטענות: שהוא שם אותך במשרד לבטחון פנים כדי לשלוט במשטרה", אומר לימור לשר אהרונוביץ', והשר אהרונוביץ' משיב: "רבאק, תן לי דוגמה אחת שהוא שלט במשטרה. דבר אחד שהוא עשה. אני אומר לך: לא נגע, לא שלט. אני ניהלתי את המשטרה. כל היתר זה סיפורים".

פוליטיקה

לצד הדיווחים על ההפגנה בירושלים מקדישים עורכי העיתונים חלק נרחב מכותרותיהם הראשיות ומהעמודים הפוליטיים להתרקמותה של ממשלת נתניהו הרביעית. ב"ידיעות אחרונות", אחרי יום אחד של הפוגה, שבים היום ומתגייסים לקמפיין הציבורי של מפלגת יש-עתיד. "מיליארד שקל לחינוך חרדי", מתריעה הכותרת הראשית של היומון. "בכירים באוצר: הבטחת נתניהו להוסיף מיליארד שקל לחינוך החרדי חייבת לבוא על חשבון החינוך הממלכתי", נכתב בפתח כותרת המשנה, שבהמשכה הערכות נוספות בנוגע לעלות ההבטחות שנכללו בהסכם הקואליציוני שחתם הליכוד עם נציגי יהדות-התורה.

"ידיעות אחרונות", 1.5.15

"ידיעות אחרונות", 1.5.15

"זה מתסכל, ממש בלתי נתפס, לגלות באיזו מהירות נעלמים בזה אחר זה כל החוקים שהשותפים הקודמים בקואליציה הקיזו דם כדי לחוקק. כאילו שנתיים של שלטון, שנתיים בחיים שלנו כמדינה, נמחקו השבוע במחי יד", מקוננת סימה קדמון, שתמצית מטורה השבועי נדפסת בשער. בדיווח החדשותי מספקים ב"ידיעות אחרונות" המחשה לקריאת הגעוואלד: תצלום שערו של השבועון החרדי "משפחה", המבשר לקוראיו על הממשלה המסתמנת באמצעות הכותרת האפקטיבית "תמו ימי הרעב". "בעיתונות החרדית חוגגים את ההסכם הנדיב במיוחד שהשיגה יהדות-התורה", מבאר עקיבא נוביק.

"קייטנות וגננות, תלמודי תורה וישיבות וגם סעיף מסתורי בשם 'טיפול ותמרוץ': גורמים באוצר חושפים את חבילת ההטבות הנדיבה לחינוך החרדי. וזה רק חלק קטן מהסכום שתעלה לנו הקמת הממשלה", ממשיכה כותרת המשנה לדיווחם של תלם יהב, עקיבא נוביק ויובל קרני. בפסקה הרביעית של הטקסט מוחבאת דווקא הטבה אוניברסלית: "רפורמת ביטוחי השיניים של סגן שר הבריאות המיועד יעקב ליצמן", לפי הניסוח הביורוקרטי של "ידיעות אחרונות", המסתיר את תכליתה השוויונית: הבטחת טיפולי שיניים חינמיים עד גיל 18.

זו אינה טעות. לעיתון שקידם במרץ את תוכנית מע"מ אפס של יאיר לפיד אכפת פתאום מתקציב המדינה: דרישה של מפלגת ש"ס להוזלה של מוצרי צריכה בסיסיים באמצעות החרגתם מתשלום מע"מ מוצגת גם היא מהצד של העלות למדינה, ולא מהצד של התועלת לאזרחים. הדרישה של ש"ס, מציינים כתבי "ידיעות אחרונות", "צפויה לעלות למשק לפחות מיליארד שקל בשנה בהפסד הכנסות ממסים". גם ביטול הקיצוץ בקצבאות הילדים מוצג כהוצאה של הממשלה, ולא, נניח, כהכנסה של האזרחים.

טבלה מעוצבת מתמצתת עבור הקוראים את מחיריהם הצפויים של כמה ממוצרי המזון האהובים עליהם, אם וכאשר תתקבל הדרישה של ש"ס. "גורמים כלכליים ופוליטיים מעריכים כי הסיכוי שיוזמה זו תצא אל הפועל הוא קלוש", מובהר בידיעה.

יאיר לפיד משוחח עם אביגדור ליברמן במליאת הכנסת (בצד: סילבן שלום). 12.3.14 (צילום: פלאש 90)

יאיר לפיד משוחח עם אביגדור ליברמן במליאת הכנסת (בצד: סילבן שלום). 12.3.14 (צילום: פלאש 90)

מפסקת הסיכום עולה כי המתנגדת הראשית לתקצוב הנדיב של המוסדות החרדיים היא מפלגת ישראל-ביתנו של אביגדור ליברמן, שכמו לפיד ויוזמותיו הנגנזות, חבר גם הוא בתא המסוקרים המקבלים מ"ידיעות אחרונות" יחס מועדף. אדם המוגדר כ"בכירים בישראל-ביתנו" (וכי נשארו בישראל-ביתנו, אחרי החקירות וגל הפרישות, בכירים שאינם ליברמן?) קובל על הסתירה שהוא מוצא בין ההסכם עם "החרדים", שלפיו "חוקי הכנסת גוברים על בית-המשפט העליון", ובין ההסכם עם סיעת כולנו, שהוא "הסכם הפוך".

ליברמן שב ומפציע כאופוזיציונר המעוניין-ולא-מעוניין להיכלל בממשלת נתניהו גם בטורה של סימה קדמון. "לא מן הנמנע שליברמן מכין לנתניהו הפתעה של הרגע האחרון. אין לו הרבה מה להפסיד: אם יקבל את ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות-התורה, שעל-פיו יוחזרו קצבאות הילדים ותוחזר התמיכה בתלמידי הישיבות, כולל תקצוב תלמידי ישיבות מחו"ל, אם ייכנע לתגלחת בחוק השוויון בנטל, להקפאת חוק הגיור ולהחזרת התקצוב למוסדות שבהם אין לימודי ליבה – ליברמן יאבד את זכות הקיום של מפלגתו".

הנה ניחוש: גם אם ליברמן יחליט בסופו של דבר שהוא בכל זאת רוצה להיות חלק מממשלת נתניהו הרביעית, חרף כל ההבטחות שנתן נתניהו ליהדות-התורה, לא יתפרסם ב"ידיעות אחרונות" טור שבו תקבע סימה קדמון בצער או בזעם שמפלגת ישראל-ביתנו איבדה את זכות הקיום שלה.

נתניהו והתקשורת

סימה קדמון, בטור שצוטט לעיל, מקדישה מלים גם ל"שליטתו הדמונית" של נתניהו בשוק התקשורת, בעקבות חשיפת הסעיף בהסכמים הקואליציוניים המגדיר כיצד תנהג הממשלה בנוגע לרפורמות בתחום המדיה. "כשרואים את הסעיף בהסכמים הקואליציוניים שעליו ראש הממשלה לא היה מוכן להתפשר, מבינים שנתניהו לא מתכוון לעצור", היא כותבת, ומתריעה מפני "העוצמה הבלתי נתפסת שראש הממשלה – ככל הנראה גם שר התקשורת הבא – סידר לעצמו בשוק התקשורת".

לילך ויסמן ב"גלובס" מתבטאת גם היא בחריפות וקובעת כי מדובר ב"סעיף דרקוני" המעניק לשר התקשורת "סמכויות בלתי מוגבלות לכל דבר שירצה לבצע בתקשורת הישראלית, החל מסגירת ערוצים וכלה במתן חסינות לעיתונים מסוימים כאוות נפשו", כהגדרתה. "למעשה, נתניהו קובע שעל פיו יישק דבר והסיעות מתחייבות לעשות כרצונו. סדאם חוסיין לא היה מצליח לנסח את הסעיף הזה טוב יותר".

נתי טוקר, בכפולה הפותחת של גליון סוף-השבוע של "דה-מרקר", אינו נגרר למלכודת הדבש של הדמוניזציה ומנסה לפרש לקוראיו את ההתרחשות. "את הסבב האחרון שלו מול התקשורת הוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו בגלוי, לעין כל – בפוסט בפייסבוק", כותב טוקר. "במהלך מערכת הבחירות הוא עלה להתקפה נגד מו"ל 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס, והאשים אותו ישירות בהטיית הסיקור העיתונאי נגדו בשל אינטרסים כלכליים. נתניהו צדק. למוזס היו ועדיין יש אינטרסים להשתמש בכלי התקשורת שלו כדי לנגח את נתניהו – בעיקר בגלל 'ישראל היום', שבשליטת מקורבו שלדון אדלסון, שפגע קשות ב'ידיעות'.

"אבל נתניהו נזכר להיאבק במוזס רק ברגע האחרון של הבחירות, כשהוא חשש שיובס. לנתניהו לא היתה מוטיבציה לטפל, או לפחות לחשוף, את הכשל (השימוש הבוטה בעיתונאים כדי להשפיע על הזירה הפוליטית) ב'ידיעות'. הוא הציף בעיה חמורה, אך עשה זאת מתוך אינטרס פוליטי צר. ברגע שהוא ניצח בבחירות – הבעיה נעלמה. גם ברפורמות שמתכנן כיום נתניהו לשוק השידורים יש הרבה מן הצדק. ראש הממשלה משתמש בטרמינולוגיה הנכונה של תחרות חופשית בשוק הטלוויזיה, הסרת חסמים ופירוק המונופול רב ההשפעה של ערוץ 2. אלה בהחלט משימות חשובות.

"[...] בדיוק כמו שבקרב נגד 'ידיעות' נתניהו עטה על עצמו מסכה שקרית של אביר חופש הביטוי, גם בשוק הטלוויזיה הוא מתחפש ליקיר השוק החופשי, אך החשש הוא שראש הממשלה מכניס ידיו לבצת התקשורת כדי לקבל שליטה מוחלטת על גופי השידור. נתניהו הרי אינו שבע רצון מאופן הסיקור שלו, בעיקר בערוץ 10, ומהעוצמה הרבה שיש בידיים של ראשי חדשות 2. הוא מתלונן בפני כולם שהם רודפים אותו. כעת נראה כאילו נתניהו יוצא למסע נקמה אישי, בלי שאף אחד יפריע לו, ויוזם שורה של רפורמות שנועדו בעיקר לרסן את כוחם של גופי השידור החזקים – ואולי על הדרך להביא גם לסגירת ערוץ 10. בשביל זה הוא צריך שליטה בלעדית, ולכן כפה על סיעות הקואליציה לחתום על מסמך שמונע מהם להתנגד לרפורמות שייזום שר התקשורת.

"אבל כמו במקרה של 'ידיעות', נתניהו חושב על טובתו האישית. אם במאזן השיקולים שלו הכף תיטה פתאום לצד אחר – באמצעות דיל כזה או אחר מאחורי הקלעים עם אחד מגופי התקשורת שיחששו לעתידם – כל הרפורמות ייבלמו. כבר ראינו את נתניהו עצמו מקפיא לפתע ב-2014 את החוק לפיצול ערוץ 2".

להפך

"פתאום בעמ' 466, בביוגרפיה 'אופטימי' של אורי אבנרי, צצה הפסקה: 'האם זה עזר? להפך. המערכה נגד אליל הציבור גרמה להתפרצות של שנאה נגדנו שכמוה לא חוויתי לא לפני כן ולא אחרי כן... צעקו עלי בכנסת. כשהצעתי הצעת חוק שבאה לאסור על שרי ממשלה לעסוק במסחר בתקופת כהונתם, היא נדחתה בזעם. כל פגיעה באליל נחשבה כמעט לחילול קודש'.

"כך כותב אבנרי, שהוביל בשעתו מערכה גדולה בעיתונו הקטן 'העולם הזה' נגד משה דיין, שחיתותו, הפקרותו, הרפתקאותיו המיניות, גניבת העתיקות שלו והמסחר בהן, ונגד כל פראותו של הפוליטיקאי הכי לא אחראי שהיה פה בעת ההיא. התיאור הקפיץ אותי 50 שנים קדימה, לזמן שבו ככל שהעיתונות חשפה יותר מחדלים ופגמים של נתניהו, כך גברה השנאה אליה והתגברה האהדה אליו" (יגאל סרנה, "ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת").

גלעד שליט בנפאל

כתבות השער של "7 ימים" ו"שישבת", מוספיהם השבועיים של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (בהתאמה), מוקדשות למצוקתם של בני זוג הומוסקסואלים שהביאו לעולם ילדים באמצעות אמהות פונדקאיות מנפאל ונאלצו להימלט מהמדינה הנחשלת בעקבות רעידת האדמה ההרסנית שפקדה אותה – פן שולי אך צבעוני במושגים עיתונאיים, שתפס חלק ניכר מסיקור השלכותיו של אסון הטבע.

(כמעט) גלעד שליט בנפאל. כותרת חדשותית ב"ישראל היום", היום

(כמעט) גלעד שליט בנפאל. כותרת חדשותית ב"ישראל היום", היום

שני פנים בולטים נוספים, שהאפילו על סיקור המצוקה האנושית של המקומיים וממשיכים לפרנס כותרות גם היום, הם משלחות הסיוע הישראליות והמאמצים לאתר ולחלץ תרמילאים ישראלים שטיולם השתבש.

"יש דמיון רב בין האופן שבו מסקרים אירועים בטחוניים לאופן שבו מסקרים את האירוע בנפאל", אומר ללי-אור אברבך מ"גלובס" פרופ' מוטי נייגר. "יש בתקשורת תבניות תקשורתיות, מעין מסננת אוטומטית, ובמקרה זה הדרך שלנו לסיקור משברים היא האופן שבו מתייחסים לאירועים בטחוניים, ופה המעורבות של צה"ל בחילוץ, הגיל של המחולצים – הבנים שלנו, כמעט כאילו היו גלעד שליט ונלקחו בשבי – מסייעים לזה. העיתונאים בונים את התבנית הפרשנית שלהם לפי מה שהם מכירים. אפילו תמונות ההרס מזכירות תמונות של הרס אחר".

אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10, מחרה-מחזיק אחריו. "מבחינה תרבותית והיסטורית, סנטימנט ברירת המחדל של התקשורת הישראלית הוא ללכת למקומות האלה", הוא אומר לאברבך. "מרוב שזה מוכר לנו יותר מדי לצערנו. מספיק שישראלים יחכו בטרמינל לטיסה מתעכבת, מיד תהיה תחושה שצריך להזמין את סיירת מטכ"ל לחלץ. [...] הסכנה היא שנשכח את הסיפור הגדול. אחרי הכל אף ישראלי כנראה לא נשרט באופן רציני, ושם נהרגו אלפים. אנחנו צריכים להיזהר מרוב רצוננו לחזר אחרי צופינו וקוראינו, ולא לפספס את הסיפור האמיתי".

"מורט רוזנבלום, אחד מכתבי החוץ המוכשרים של זמנו, כתב לפני 35 שנה ספר על חוויותיו ב'סיקור העולם בשביל אמריקה'", כותב ב"גלובס" יואב קרני. "הוא היה אז כתב של סוכנות AP, ולימים שימש עורך ה'אינטרנשונל הרלד טריביון', העיתון הבינלאומי המובהק ביותר (שנבלע מאז במעיו של ה'ניו-יורק טיימס'). רוזנבלום קרא לספרו 'הפיכות צבאיות ורעידות אדמה'.

"קשה לחשוב על כותרת מוצלחת מזו לבטא את תסכוליו של כתב חוץ. האמת המצערת, אבל אולי הטבעית, היא שאנשים אינם מתעניינים בעולם החיצון, אלא לפעמים רחוקות. לרופרט מרדוק הצעיר יוחס פעם החיווי, שקוראיו רוצים לדעת מה קורה במחוג של חמישה קילומטרים מביתם, 'לא באל-סלבדור'. מרדוק יודע דבר או שניים, או שלושה, על טעמם של קוראי עיתונים.

"ספרו של רוזנבלום אינו מונח לפני בזמן הכתיבה, אני רק זוכר את הרושם העצום שהוא עשה עלי בשעתו, משום אישור של כל תלונותי על עורכי, או על עורכים אחרים: ארצות רחוקות מצליחות לעניין אותם רק בזמן של אסונות ‒ מידי הטבע, או מידי אדם; אם האדמה פוערת את פיה, או אם קולונלים תאבי-כוח תופסים את השלטון".

לשיר עם מחבלים

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון מגזיני שעוד לפני פרסומו הספיק לעורר מהומת רשת קטנה, המאוזכרת הבוקר גם בעמודי החדשות של העיתון. "בשבועות האחרונים מעסיקה את מדינת ישראל שאלה אחת: איפה אבו-אחמד. הישאם סלימאן, ערבי ישראלי מנצרת שמגלם את המגה-טרוריסט בסדרת הלהיט 'פאודה', הפך בעקבותיה לכוכב אפילו במחסומים", נכתב בכותרת המשנה לראיון. "שלא כמו הפנתר, הוא נגד טרור שמופנה כלפי אזרחים, אבל תומך במאבק מזוין כלפי חיילים בשטחים", גורס ההמשך.

הישאם סלימאן בתפקיד המחבל אבו-אחמד (צילום מסך מתוך הסדרה "פאודה")

הישאם סלימאן בתפקיד המחבל אבו-אחמד (צילום מסך מתוך הסדרה "פאודה")

"מה אתה, כפלסטיני וישראלי, חושב על מחבלים פלסטינים כמו אבו-אחמד, כאלה ששולחים אנשים להתפוצץ ולהרוג אנשים ונתפסים כגיבורים בחברה שלהם?", שואל אותו המראיין, נבו זיו. "אני חושב שזכותם להתנגד ולהילחם בכיבוש. הדרך שהם בחרו בה – אני לא מקבל אותה, לא רואה אותה כגבורה, אבל זכותם להילחם בכיבוש", משיב סלימאן. "אני אישית לא חושב שזה מצדיק פיגועים. אני שוחר שלום ורוצה שהדבר הזה ייגמר, ובשום פנים ואופן לא מצדיק פגיעה באזרחים".

האם ניתן לקבוע, כפי שעשה העורך שניסח את כותרת המשנה של הראיון, כי סלימאן "תומך במאבק מזוין נגד חיילים בשטחים"? התשובה אינה חד-משמעית. "חייל שנמצא בגדה ומישהו פוגע בו אני לא חושב שזה נקרא פיגוע", הוא מצוטט בראיון בהקשר זה, ובמקום אחר הוא מוסיף כך: "תמיד אמרתי כוסאוחתק, למה פוגעים באזרחים? אתה רוצה להילחם? תילחם בצבא. לא תשכנע אותי שיש לך הזכות להילחם על האדמה שלך בכך שתפגע באזרחים. זאת תרבות מפגרת. לא רק נגד יהודים, זו תרבות שלמה".

בפוסט שפירסם סלימאן בעמוד הפייסבוק שלו הוא מגדיר את השאלה שהפנה אליו כתב "7 לילות" כ"שאלה פרובוקטיבית שכל מטרתה פאנץ' עיתונאי", ומתלונן כי התקשורת "שטחית, צהובה ולא נותנת הזדמנות אמתית להבין מה אמרתי ובאיזה הקשר", אבל אם הוא מסתייג מהאופן החד-משמעי שבו תואר בכותרת המשנה, הרי שהדבר נעשה במרומז בלבד. "אני כל הזמן פועל לקידום השיח בין הצדדים ומטיף לסובלנות ואי-אלימות", כתב. "אני שחקן ערבי ישראלי שמגנה הרס ופגיעה משני הצדדים, בטח ובטח כשמדובר באזרחים".

ב"הערב", מוסף "גלובס", מקדישים את כתבת השער לראיון עם העיתונאי אבי יששכרוף, אחד מיוצריה של הסדרה שבה משחק סלימאן. "איזה אדם צריך להיות בכדי להיות ישראלי ציוני, ולהיות מסוגל לשבת מול מחבלים ולראיין אותם?", שואל אותו המראיין, לי-אור אברבך.

"אתה צריך לדעת להתייחס לאנשים באשר הם כבני-אדם, לתקשר ולאהוב חברת אנשים", משיב יששכרוף. "במקצוע שלנו זה לא פשוט בכלל לפגוש אנשי חמאס ואנשים עם דם על הידיים, ללחוץ להם את היד ולגרום להם לצחוק, לדבר ולהיפתח. אני זוכר את עצמי בא לכלא, נכנס לתא של אנשי חמאס, ויושב עם אחד מהם ושר איתו את 'אינתה עומרי', מלה במלה. שרים ביחד שיר אהבה".

סימנייה

כתבת השער של "גלריה" היא פרגמנטים מתוך טיוטה לא גמורה של ספר שכתב אסי דיין בשנותיו האחרונות. בהקדמה קצרה מצטטת הכתבת גילי איזיקוביץ מתוך מכתב שכתב דיין לעורכו, חיים פסח, עם הגשת החומר: "אני כותב לך מתוך מצוקה אמיתית, מתוך ידיעה שאיני מסוגל לספר את חיי, או חלקם, מבלי להפוך ל'קבלן ההריסות' של קשרי המשפחתיים והחברתיים, ואין דרך מטאפורית, כשרונית ככל שתהיה, שלא תהפוך, עד תום הספר, את העתיד לחזרה אל הגיהנום שממנו יצאתי, בשנה וחצי האחרונות, בשן ועין".

עושים לביתם (1)

שרי אריסון (צילום: יוסי זמיר)

שרי אריסון (צילום: יוסי זמיר)

שער מהדורת סוף-השבוע של מוסף הכלכלה והצרכנות של "ידיעות אחרונות", "ממון", נכבש שוב על-ידי פרויקט תוכן שיווקי של בנק הפועלים, התופס שישה מבין 16 עמודיו של המוסף. "בנק הפועלים מציב לעצמו מטרה לקדם את החינוך הפיננסי בישראל, כחלק מתפיסת עולם ערכית ועסקית גם יחד", מנמק אחד המשנים למנכ"ל הבנק, המפרסם ב"ממון" טור אישי חגיגי לרגל השקת שיתוף הפעולה הפרסומי.

כל השטח המערכתי בכפולת האמצע רחבת הממדים של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדש לשיתוף פעולה ממומן אחר, תחרות "המורה של המדינה". הכתבת החתומה על הידיעה התורנית, איריס בר-לב, מציינת בפני הקוראים כי מדובר ב"יוזמה משותפת" של מפעל הפיס, "ידיעות אחרונות", ynet והסתדרות המורים.

בר-לב אינה מציינת כי מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, טען בשנה שעברה כי התחרות נבטה במוחו של איש הפרסום מושיק תאומים, שמשרדו גיתם מייצג שורה של גופים אחרים המשלמים ל"ידיעות אחרונות" סכומי כסף עלומים בתמורה לפרסום תוכן מערכתי המקדם את צורכיהם התדמיתיים.

ידיעה בלתי חתומה המתפרסמת בעמ' 13 באותו קונטרס מבשרת לקוראים על צאתו של אלבום מדבקות הרואה אור בשיתוף קבוצת "ידיעות אחרונות" וחברת בר-הפצה שבבעלותה החלקית. שאר העמוד מוקדש ל"טקס פרס משאלי 'ידיעות אחרונות' על שם פולה מוזס ז"ל", המתקיים זו השנה ה-61.

עושים לביתם (2)

"מעריב" מצטרף ל"גלובס", ל"ידיעות אחרונות" ול"ישראל היום" ומפרסם הבוקר, באיחור של יום, ידיעת תמונה יחצנית על אירוע של בנק הפועלים בארצות-הברית. נסיבות הזדמנותו של אהוד ברק לאירוע (ולתמונה), המביכות מבחינת בנק הפועלים, אינן מוזכרות.

"מעריב", 1.5.15

"מעריב", 1.5.15

ענייני תקשורת

תיקון והכחשה. "איילה חסון מבקשת להבהיר, כי בניגוד לפרסום של בן כספית מהשבוע שעבר, לא היתה שום שיחה משולשת בין בנימין נתניהו, יצחק תשובה ואיילה חסון. הפרסום חסר שחר", נכתב בתחתית טורו השבועי של בן כספית ב"מעריב", תחת הכותרת "תיקון והכחשה". לאתר "וואלה" מסר כספית כי הוא עדיין עומד מאחורי הסיפור.

ביקורת התקשורת. בלוגרית התקשורת דבורית שרגל הודיעה הלילה כי בכוונתה להפסיק לכתוב. "מיציתי את הנושא לחלוטין מבחינת רמת העניין שלי בו. כל יום היה קשה מקודמו, ולא מהיום. אני בתחושת מיצוי כבר הרבה יותר מדי זמן מכפי שהריתמוס הפנימי שלי מרשה לי", כתבה. טורו של יואב ליפשיץ ב"מוסף הארץ", המוקדש לתהיות אתיות בנוגע לקמפיין מימון ההמון של אתר זה, נדפס ללא סופו.