להלן פוסט שהעלה בפייסבוק גיא פלג, כתב המשפט של ערוץ 2:

זו הבעיה המרכזית בהסדרי טיעון. שהאמת לא מתבררת. כלומר ששופט מקצועי לא בדק את הדברים. זה מאפשר למאי פאטל לומר שהיא קורבן של עבירות מין הגם שחג'בי לא הורשע בעבירות מין. מאפשר לעו"ד רוני אלוני לטעון שמאי מתנגדת להסדר הטיעון עם חג'בי הגם שהפרקליטות הצבאית אומרת שההסדר שגובש איתו היה על דעתה וקיבל את אישורה. זה מאפשר למאי לכתוב פוסט ובו תיאור העבירות שבוצעו בה לטענתה ובמקביל לפרקליטות הצבאית לטעון שבחקירה מסרה גרסה אחרת לגמרי. מאפשר לעו"ד אלוני לטעון שמאי נמצאה דוברת אמת בפוליגרף ולעו"ד הלפרין, הסניגור הצבאי הראשי, לטעון שבשאלה מרכזית הפוליגרף לא קבע תוצאה חד-משמעית, ושלא תטעו, בהחלט יכול להיות שמאי אומרת אמת והיתר 'לא מדייקים'.
"וזה לא רק בצבא. מחר ייגזר דינו של אביו של אייל גולן, וגם כאן, בהעדר משפט ובירור העובדות, נקבל הכרעת דין וגזר דין מצומק. הקטינות לא תעלנה על הדוכן ולא יתברר מה היה בדיוק תפקידו של 'הזמר הלאומי' ב'אורגיית הקטינות' שניהל אביו. מתי יבינו בפרקליטות שבתיקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה יש חשיבות עליונה לבירור העובדות בידי שופט מקצועי".

להלן הערותי:

האומנם סיפורם של פאטל וחג'בי הוא "בעל פרופיל ציבורי גבוה"? לא מדובר באונס, אלא בחיבוק-נישוק שהשניים חלוקים על נסיבותיו. מדובר בגרסאות סותרות שלא בוער לי לדעת למי מהן יאמין כבוד השופט. לפעמים, גם אחרי שכבוד השופט קובע למי הוא מאמין, לא תמיד אתה משתכנע מנימוקיו. ויעיד על כך סיפור החיבוק-נישוק של חיים רמון.

וסיפור אייל גולן? טוב, כאן כבר מדובר בזמיר הלאומי, ושאלת הפרופיל הציבורי הגבוה קצת מתחזקת. ולמרות זאת, הסדר הטיעון במקרה הזה חשוב לא פחות מבירור העובדות בידי שופט, מאחר שהוא חוסך מהנערות האומללות והמנוצלות את ייסורי העלייה לדוכן ושחזור האירועים. הוא חוסך מהן את השפלת החקירה הנגדית, והוא חוסך מהן את הפסטיבל התקשורתי, כי הדלתיים הסגורות היו קורסות תחת הלחץ של גיא וחבריו.

ידידי גיא פלג הוא מטובי הכתבים והסקופרים. הוא צודק בביקורתו על הסדרי הטיעון בתיקים בעלי פרופיל ציבורי, אבל שתי הדוגמאות שהביא הן יותר "עניין לציבור" מאשר "עניין ציבורי". הדמויות לא חשובות, לא ממש ציבוריות, והצהוב הוא הצבע המרכזי. גם העונשים שהוטלו על הקצין והאבא הם סבירים. יכול להיות ששופט היה שולח את אבא ביטון ליותר, אבל שנתיים מאסר הן בהחלט עונש ראוי בהסדר טיעון.

מה שנשאר זה העדר ההכרעה השיפוטית שמאפשר את המשך מלחמת הגרסאות והנארטיבים בתקשורת. זה לא כל-כך נורא. גם אחרי פסקי דין ממשיכים כאן להתווכח, וזה בסדר. פסקי דין חובה לכבד, אבל אין חובה להתייחס אליהם ככתבי קודש או כחושפי האמת שאין בלתה. ובסופו של יום, גם מלחמת הגרסאות מתפוגגת כשפרשה חדשה דורסת את קודמתה בסדר היום של התקשורת והרשתות החברתיות.