רשת צומת-ספרים הודיעה כי תסיר מהמדפים את מניפסט "השמאל הלאומי", פרי עטם של שמואל הספרי ואלדד יניב, המנסה להתמודד עם מצבו של השמאל בישראל ולהציע לו דרכים לשוב לקדמת הבימה הציבורית ולהחזיר לו את הרלבנטיות שאיבד. לפני ימים אחדים צירפה צומת-ספרים את המניפסט לרשימת ה"ספרים בשקל" ואף צירפה לו דגל ישראל, לקראת יום העצמאות.
גם מי שלא טרח לקרוא את המניפסט מראשיתו עד סופו יכול למצוא דוגמיות לכתוב בו בעיתונים ובאתרי האינטרנט. על המשיחיות המניעה את המתנחלים הם כותבים: "בבת אחת הופיע אלוהיהם וניצח את אויביו. אחרי הפדיחה שלו בשואה – הוא חזר עכשיו ובגדול. הם יצאו מהישיבות התיכוניות ועטו על שטחי יהודה ושומרון ועזה בלהט משיחי בלתי ניתן לכיבוש. אף אחד לא הבין שבתוך ה'חלוצים החדשים' התנחלו שדים של טירוף משיחי. תחשבו על מוחות שטופים, זומבים מהופנטים, על חבורות של נערים חרמנים שהולכים לבעול את הארץ. הדור הצעיר של המתנחלים שכח מה זה להיות ציוני". ציוני, לגבי דידם של הספרי ויניב, יכול להיות רק איש שמאל, שלא סומך על אלוהים, אלא רק על עצמו.
חנות צומת-ספרים, ירושלים. 30.11.06 (צילום: נתי שוחט)
לא צריך להיות איש ימין או מתנחל כדי לחוש אי-נוחות מול הסגנון ורמת הטיעונים, אך מדפי צומת-ספרים והחנויות האחרות מלאים ספרים דוחים בסגנונם, וזה לא מפריע לאיש. המרחב הציבורי התקשורתי שלנו מלא ורווי ביטויים פוגעניים, שהרי ידוע שלהפך, כל המרבה לטנף, הרי זה משובח. רק כשהטינופת עוסקת בוויכוח פוליטי, פתאום אלה נזעקים ואלה ממהרים להיכנע. ואכן, הפעם ראשי המתנחלים מחו, הטוקבקיסטים טיקבקו, והרשת הודיעה שהיא מסירה את הספר מהמדפים, בנימוק שהיא רשת עממית שלא רוצה להסתבך במחלוקות פוליטיות. ועל זה נאמר, חומר למחשבה.
מיד לאחר הסרת הספרים פורסמה עצומה הקוראת להחרים את צומת-ספרים בשל הפגיעה הקשה בדמוקרטיה, ובשיח הציבורי, וב"חופש הבחירה של הציבור". אפשר להסיר דאגה, צומת לא צריכה להיכנס לכוננות חרמות. אם החותמים על העצומה וחבריהם לא ייכנסו אליה, היא לא תרגיש אפילו תנודה קטנה בכנף. נדמה לי שמי שצריכים להיות מודאגים הם דווקא מי שניצחו במערכה הזאת. כי אם אפשר להחרים ספר, או כלי תקשורת, בגלל מה שמובע בו, זה לא מבשר טובות לאף אחד.
אלא שהעצומה הקוראת להילחם בחרם מעניינת כשלעצמה. לאו דווקא בגלל מחאתם של חותמי העצומה על כניעתה של הרשת למי שאינם מסוגלים לסבול הבעת עמדות שונות משלהם – מחאה מובנת ומוצדקת לחלוטין, כמובן – אלא בגלל אותו חשש מפגיעה ב"חופש הבחירה של הציבור". אנשי האקדמיה והציבור, הנסערים מהתנהלותה של צומת-ספרים בעניין "מניפסט השמאל", לא מיהרו לחתום על עצומות בעניין התנהלותה של הרשת בקשר לעשרות ומאות ספרים אחרים.
כי במבצע "ארבע(ה) במאה" או "ספר בשקל" נמכרים ספרים רבים על-פי בחירתה של צומת-ספרים, ששיקוליה עימה, והיא אינה טורחת לחשוף אותנו להם ולשתף אותנו בהם. זכות הבחירה של הקוראים נפגעת מדי יום ביומו בחנויות הרשת, כאשר ספרים שאינם נכללים ברשימות המומלצות נדחקים לקרן זווית. נכון, בדרך כלל הדחיקה מרשימות המומלצים אינה נובעת משיקולי תוכן ורמה ספרותית, אלא מטעמים עסקיים. זה זמן רב שמי שמנסים לעמוד על זכותם לקבל תמורה הולמת על עבודתם והשקעתם בספרים נזרקים מכל המדרגות של צומת-ספרים, ולא ראינו ולא שמענו את מגיני השיח הציבורי יוצאים להתריע על כך.
כי כולנו חסידי השוק החופשי ולכן אנחנו מתפעלים מיוזמות שיווקיות, יהיו וולגריות ודורסניות ככל שיהיו, העיקר שנקבל מראית עין של שוק חופשי, תחרות ושאר מושגים שאין להם דבר וחצי דבר עם זרימה חופשית של רעיונות. רק עכשיו, כשמדובר בוויכוח המדיני, בימין ובשמאל, במתנחלים וכיוצא באלה, פתאום נזכרים בפגיעה בשיח הציבורי והדמוקרטי.
גם התקשורת עסקה ביוזמות השונות להגנה על תעשיית הספרים אך ורק מן ההיבט הכלכלי-מסחרי-תחרותי שלה, ובעיקר במוספי הכלכלה. קשה לבוא בטענות. הניסיון להסביר שפגיעה כלכלית-עסקית בחופש הבחירה היא פגיעה בחופש המחשבה והדיון הוא עניין סבוך ומורכב. הוא גם צבוע בצבעים ידועים, כי אצלנו דמוקרטיה היא עניין של שמאלנים, כידוע. ובכל זאת, הנה נקרתה לנו הזדמנות למחשבה נוספת על הקשר שבין השוק והתנהלותו ובין הסחורות שנמכרות בו.