ביקורתו של נועם יורן ("אסור לעשות את זה", 28.12.10) ראויה לתגובה, והנה תגובתי:

"היפה והחנון" מנגידה שני נכסים: יופי חיצוני (על-פי אמות המידה המקובלות) והשכלה נרחבת (על-פי אמות המידה המקובלות). את הנכסים האלה מייצגים גברים צעירים, משכילים מאוד, אבל מתקשים בהבנת הגינונים המקובלים בחברה, ונשים צעירות, המחשיבות אך ורק את חזותן הנאה ומטפחות אותה. "היפות" אינן רפות שכל, אלא בורות מתוך בחירה. הן בזות לידע שאינו מקדם את מטרותיהן. נסיון חייהן לימד אותן שבעולם האמיתי, שוויה של החזות המצודדת עולה על שוויה של ההשכלה.

בתחילת הסדרה משתתפיה אינם אלא סטריאוטיפים, אבל בהמשכה נחשפים תווי אישיותם הייחודיים. "היפות", כך מתגלה לצופים, אינן רק יפות, אלא גם שנונות וחביבות, ו"החנונים" אינם רק עכברי ספרים תמהוניים. בתחילה הן נלעגות והם נלעגים, אבל מתוכנית לתוכנית גוברת אהדת הצופים לאישיותם. בין הצעירות לצעירים מתרקמת אינטימיות. אלה ואלה לומדים להכיר בחסרונותיהם וביתרונותיהם של בני החבורה האחרת. במובן זה "היפה והחנון" היא סדרה חביבה, מפייסת, רחומה ומפוגגת אחדות מן הרווחות שבדעות הקדומות.

נעם יורן מעיד שאת הראיון שעליו יצא קצפו ראה רק מפני שתלמידיו הפנו אותו אליו. אני מניח שלא ראה את הסדרה כולה, ולכן עקר את הופעתי בה מהקשרה. תפקידי היה כתפקידו של קונפרנסייה היוצא לקדמת הבמה לפני עלות המסך ומציג את אחת הדמויות היריבות במחזה – "היפה". הוא מצייר אותה בקווים עזים ומבליט רק את תכונותיה הטיפוסיות. קונפרנסייה אחר מציג את הדמות האחרת – "החנון". מעלות המסך ועד תום ההצגה יתברר שהדברים אינם כפשוטם.

אחרי שהצעתי את ההסבר הזה, אודה כי כאשר הוזמנתי לבחון את המתמודדות לא שיערתי את עומק בורותן, וגם אודה בכך שחשיפתו עשויה לעורר לעג ומבוכה, אבל על המבקר לזכור כי הנשים האלה אינן קורבנות, אלא שותפות מלאות לעלילה ומודעות לחלוטין לתפקידן בה. הן משוכנעות כי חזותן המפתה היא קלף מנצח וכי אין חשיבות רבה לידיעת עובדות אשר אחרים סבורים כי אסור שלא לדעתן. הן לא בעלות מום ולא לוקות בהפרעות אכילה, הן אינן מטומטמות ואף לא עניות מרודות המוכנות לעשות כל דבר תמורת פת לחם. הן נציגות נאמנות, גאות, של חלק לא קטן מן החברה הישראלית. בהתחשב בכך, איני חושב כי נועם יורן צדק בביקורתו, אם כי אני משבח את רגישותו לכבודן של הבריות.