אסון בנפאל

עבור כלי התקשורת הישראליים, אסונות טבע המתרחשים מחוץ לתחומי המדינה הם חומר גלם נוח וגמיש למנעד רחב של שימושים שרק אחד מהם הוא סיקור של הנעשה בזירת האסון. ההיקף הרב של המידע השוצף ממגוון של מקורות, המוני כיווני הסיקור שניתן למצות – הזווית ההומניטרית, הזווית המדעית, הסיפורים האנושיים, וכמובן, הזווית היהודית – מאפשרים לכל כלי תקשורת לתפור יריעה ייחודית שתספר את הסיפור לפי צרכיו. רעידת האדמה ההרסנית שאירעה בסוף-השבוע האחרון באזור נפאל, הממשיכה לפרנס כותרות ראשיות בישראל, היא רק תירוץ.

ב"ישראל היום", ה"פראבדה" של ישראל היום, האסון בדרום-מרכז אסיה הוא תשתית לחיזוק הלכידות הלאומית ולייחצון ממשלת ישראל. בהמשך למגמה שהותוותה אתמול, אך ביתר שאת, עורכי החינמון משתמשים הבוקר בחורבן הנפאלי להבניית הדימוי העצמי של הישראלים: "צה"ל בא לעזור", מודיעה הבוקר הכותרת הראשית. "הסיוע הישראלי – מהמשמעותיים ביותר", מודגש בכותרת המשנה. בתצלומים נראה תינוק שהוצל, פניו מטושטשות; חיילים פורקים ציוד ותרמילאים העומדים לטוס חזרה לישראל.

"ידיעות אחרונות", שבניגוד ל"ישראל היום" תלוי לשם קיומו בלכידת תשומת הלב של קוראיו, מנסים לרגש באמצעות שימוש במוטיבים הוליוודיים: "הבריחה מנפאל", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, לצד תמונה של גבר אוחז בתינוקת. "חולצו מהתופת", קוראת כותרת אחרת. המסגור הכללי אופטימי ופרובינציאלי, כמצופה ממי שתכליתו להתחבב על לקוחותיו: הסיקור, התופס את עמודיו הראשונים של הצהובון, מתרכז בסיפוריהם של ישראלים שהצליחו להיחלץ בשלום ובהתגייסותם של הגופים הממשלתיים לעזרה.

שני הטבלואידים הנפוצים דומים זה לזה ביחס שבחרו להעניק למידע על הקורבנות המקומיים בנפאל, על הנזקים ועל קשיי התפקוד במדינה הנחשלת. בשניהם, כל המידע החדשותי הנדפס בשלוש כפולות העמודים הראשונות מוקדש לזווית הישראלית: סיפוריהם של תינוקות הפונדקאות והוריהם ההומוסקסואלים, המתפקדים כפניו של האסון בתקשורת הישראלית; סיקור מודגש של משלחות הסיוע הישראליות; חילוץ התרמילאים הישראלים והנסיונות לאתר את אלה שטרם יצרו קשר.

ידיעות כלליות על ממדי ההרס, אלפי הקורבנות המקומיים וקשיי התפקוד של המערכות המקומיות נדפסות בזנבו של הסיקור החדשותי בנושא, בעמודים 8 ("ידיעות אחרונות") ו-9 ("ישראל היום").

ב"הארץ", שבענייני חוץ מחזיק בקו קוסמופוליטי מוצהר, הכותרת המרכזית של סיקור האסון בנפאל מוקדשת למצוקת המקומיים. "4,100 הרוגים בנפאל; מחסור חמור במים, מזון ותרופות", נכתב בה. ידיעה משנית, שראשיתה נדפסת גם היא בשער, מוקדשת לנסיונות לאתר כמה עשרות ישראלים השוהים בנפאל וטרם יצרו קשר עם גורמי החילוץ.

סיקור סיפוריהם האנושיים של בני הזוג הגאים נכרך בהדגשת הביקורת שיש לכמה מהם על הממשלה. "מצד אחד לראות מטוס אל-על שמגיע לפה לחלץ אותנו זו תחושה מדהימה והמון גאווה", אומר אחד מהם בציטוט הראשון בידיעה, "מצד שני, אותה מדינה ששולחת מטוסים לקצה העולם כדי להחזיר ישראלים הביתה – היא גם המדינה שבגלל החוקים בה אנשים כמונו נאלצים להגיע למקומות נידחים ולעבור הליך כל-כך קשה". את התמונה משלים טור פרשנות משפטית מאת אייל גרוס, הנושא את הכותרת "דרושה רעידת אדמה בחוק הפונדקאות".

ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" מוקדשת לנחשלותה של נפאל, שהוחרפה כעת בעקבות האסון.

אסון בנפאל ("מעריב")

ב"מעריב" בוחרים קו מעט שונה. אף שגם בעיתון זה הסיקור נעשה דרך פריזמה ישראלית מובהקת, הידיעה על ממדי ההרס בנפאל תופסת בו את כל כפולת העמודים השלישית. בכותרת הראשית של העיתון בוחרים העורכים להדגיש פריט מידע שב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מוצנע בתוככי הדיווחים: טענות של מטיילים ישראלים שלפיהן המקומיים נוהגים באלימות כלפיהם.

"חייבים לצאת מפה היום", נכתב בכותרת הראשית, ציטוט מהודעת טקסט ששלח אחד המטיילים הישראלים באמצעות טלפון לווייני. "המקומיים הופכים לאלימים כי לקחנו אוכל מכפר שנהרס", נכתב בציטוט נוסף מפי אותו מטייל, המשובץ בכותרת המשנה. הבחירה של עורכי "מעריב" מתעתעת, ומלמדת על חולשתה המקצועית של המערכת בעיתון זה.

חומר הגלם שממנו עשויה הכותרת הראשית הוא מידע תמציתי שנמסר מטעם תרמילאי אחד, בכפר אחד, המייצג, אם בכלל, את הנעשה באותה נקודה. ואולם, האופן שבו נארז הדיווח על אותה הודעה לוקח את קריאת המצוקה הנקודתית ומחיל אותה על הכלל: "המקומיים" שאליהם מתייחס התרמילאי הם תושביו של כפר נידח שנחרב. לעומת זאת, "המקומיים" מעמוד השער של "מעריב" הם, במשתמע, הציבור הנפאלי כולו. באותו האופן, קבוצת התרמילאים הישראלים שמטעמה יצאה הודעת המצוקה – כ-50 במספר, לפי הדיווח – הופכת, בכותרת המרכזית בכפולה הפותחת, ל"הישראלים".

חרף המסגור הפגום, יש גם מימד מרענן בבחירה להדגיש דווקא קריאת מצוקה המציירת את המקומיים, כלומר כמה מהמקומיים, באור מורכב: לפי הגישה שמיישם "מעריב", הנפאלים אינם סטטיסטים שאת סבלם פוטרים במס שפתיים כמו ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ולא קורבנות חסרי אונים ופנים כפי שמצטייר מהסיקור ב"הארץ". בני-אדם אינם יצורים חד-ממדיים. בחסות הכאוס הקיצוני שהוליד אסון הטבע, מוזכר לקוראי "מעריב", גם קורבנות עלולים לקרבן.

שחיתות שלטונית

כל העיתונים מדווחים הבוקר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב להחמיר את עונשו של ראש עיריית בת-ים לשעבר שלומי לחיאני, שהורשע בשורה של עבירות שחיתות. הסיקור נבדל בנפחו: ב"הארץ", ב"גלובס" וב"ישראל היום" המידע על גזר הדין המחמיר מגיע לשער, ומצורף לו מאמר פרשנות חריף המדגיש את התנהלותו הפסולה של איש הציבור לשעבר.

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", מנגד, זוכה לחיאני ליחס מאתרג. ב"ידיעות אחרונות" מבליטים העורכים את טרוניותיו של לחיאני, שטען כי גזר דינו הוא "פגיעה קשה במוסד הסדרי הטיעון" (כותרת המשנה) וכי העונש שהוטל עליו "חורג בצורה ניכרת מהעונשים המוטלים על ניגוד עניינים" (ציטוט מובלט) – אף שכידוע ראש העיר לשעבר לא הורשע ב"ניגוד עניינים", כי אם ב"הפרת אמונים הגובלת בשוחד" שממנה הפיק תועלת כלכלית, כפי שקבעו השופטים.

ב"מעריב" היחס מאתרג אף יותר. הידיעה של "ידיעות אחרונות", חרף הבלטת מצוקתו של לחיאני, נדפסת על רוב רוחבה של כפולת העמודים 16–17 בעיתון ותחת הכותרת האגרסיבית "מבית העירייה לבית-הסוהר". גם ב"מעריב" נדפסת הידיעה בעמ' 16, אולם החלטה עריכתית לא ברורה הקצתה לה שטח מצומצם וכותרת אינפורמטיבית שנוסחה באפרוריות ("שלומי לחיאני נשלח לשמונה חודשי מאסר").

ציטוט מובלט מפי לחיאני, המוגש בכותרת המשנה של הידיעה ב"מעריב", נראה כמו דרכם של עורכי עיתון זה להניח כיפה מטפורית על ראשו של העבריין המורשע: "אנחנו יהודים פשוטים. מה שבורא עולם עושה הוא לטובה". כמעט מחצית מהידיעה הקצרה ממילא של "מעריב" מוקדשת ליוזמת חקיקה של ח"כ מיקי רוזנטל, המעוניין לחסום את דרכם של פוליטיקאים מושחתים מסוגו של לחיאני בחזרה לזירה הפוליטית.

"פסק הדין שניתן אתמול לראש העיר בת-ים לשעבר, שלומי לחיאני, כולל מסר חסר תקדים בחומרתו ביחס לעבירות הפרת אמונים של נבחרי ציבור", מבהיר עידו באום בטור פרשנות המתפרסם בעמודי החדשות של "הארץ", הכולל גם תיאור של המעשים שבגינם הורשע לחיאני. "הוא דוחה את החרטה המפוברקת של לחיאני, מרחיב את יכולת הפרקליטות לערער על ענישה מקלה מדי, ויש בו איתות לבתי-משפט אחרים – שלא הפנימו עדיין את רמת הענישה המתחייבת בעבירות שחיתות ציבורית".

הנקודה הזאת חוזרת גם במאמר הפרשנות של חן מענית ב"גלובס", וגם בזה של דן מרגלית ב"ישראל היום". הדרגים הנמוכים של מערכת המשפט, טוען מרגלית, נמצאים תחת "לחץ כבד של בני החושך", כהגדרתו. "הם חותרים לפורר את חומרת עבירות הצווארון הלבן – שוחד, הפרת אמונים, גניבה בנסיבות חמורות. לא מדובר רק במאבק על השנים הקרובות בחיי [שמעון] גפסו ולחיאני (וראש עיריית רמת-גן צבי בר, שהתביעה ביקשה לשגרו לכלא לשבע שנים). המאבק הוא על התפיסה האפלה שמבקשת להציג עבירות חמורות אלה כעניין של מה בכך, מין חניה בלתי חוקית או סגירת מרפסת בלי רשיון עירוני.

"זו שחיקה חמורה של הנורמות הנחוצות לחברה נאורה. אבל מה ייאמר על נורמות ראויות בחברה נאורה כאשר הביטאון הרשמי של צה"ל, 'במחנה', פותח את שעריו לראיון ביקורתי מאת אדם כאהוד אולמרט, שהורשע פעמיים בעבירות שוחד וקרובות-לשוחד, וכבר נגזרו עליו שש שנות מאסר? הקלון אינו רק שלו, אלא של מערכת הביטחון והצבא".

במקרה או שלא במקרה, כלי תקשורת אחרים שהמשיכו להתייחס לאולמרט כאל מדינאי בחופשה גם לאחר שהסתבך במשפטי השחיתות שלו הם אלו שהבוקר מאתרגים את לחיאני.

שחיתות עסקית

"תמלולי האזנות הסתר מחקירת רשות ההגבלים חושפים איך פעל קרטל ספרי הלימוד. לפי החשד, שתי החברות החזקות בענף חברו ל-4 חברות נוספות, תיאמו מחירים והכשילו מכרזים על גב בתי-הספר וההורים", מדווח ב"כלכליסט" תומר גנון. "בואו נגביל קצת את התחרות המשוגעת הזו ונרוויח קצת יותר", נכתב בהפניית השער, ציטוט מפי איתמר קרלינסקי, בעלים ומנכ"ל של חברה להפצת ספרי לימוד.

העסקים של פרס

ב"דה-מרקר", שלפני כשבוע חשף התקשרות מעוררת מחלוקת בין שמעון פרס לבנק הפועלים, מתפרסם הבוקר ראיון יישור הדורים עם חמי פרס, בנו של הנשיא לשעבר ומנהל החברה שבאמצעותה בוצעה ההתקשרות; התקשרות שבוטלה בעקבות הפרסום. המראיין הוא סמי פרץ, עורך העיתון, שבטור שפירסם למחרת החשיפה כינה את פרס "לוביסט" והעריך שתהיה לו השפעה, ישירה או עקיפה, על ענייני הבנק בישראל. כעת נראה שפרץ חוזר בו: ההתקשרות, הוא כותב כעובדה בפתיח, נועדה להסדיר תשלום עבור "הרצאות בקידום עסקי הבנק בחו"ל".

"אני אחראי לכל הטעויות. שמעון פרס לא מייחס ערך לכסף, הוא לא מתעסק בזה", נכתב בכותרת, שהיא ציטוט מפי המרואיין. חמי פרס מקבל כר נרחב להצגת טענותיו, ובכללן הטענה כי ההתקשרות עם בנק הפועלים היתה תקינה, ורק "צורת ההתקשרות" היתה שגויה. לדבריו, היה ראוי לחתום על הסכם נקודתי לקבלת תשלום עבור הרצאות, ולא על הסכם קבוע הכולל תשלום חודשי. הנשיא לשעבר, טוען עוד בנו, "לא יודע לגייס כסף ולבקש כסף".

כמו כן טוען פרס כי אביו אינו מעורב כלל בענייני חברת פרס-אנד-אסושיאטס, וכי החברה אינה חותמת על הסכמים עם חברות ישראליות. "העקרונות הם שאנחנו לא עובדים בתוך ישראל, מול הממשלה והרגולציה הישראלית", מצהיר המנהל. "לא נעבוד עם חברות הימורים, לא נעבוד עם אנשים שמוכרים נשק. כן נעבוד עם אנשים שמוכרים הומלנד סקיוריטי (מוצרי בטחון פנים)", הוא מוסיף.

כשפרץ מקשה על חמי פרס ושואל על קשריו של אביו, שמעון, עם חברת סיסקו, שלה זרוע ישראלית, הוא נענה בהתחמקות. "אני לא מתייחס לשאלות מהסוג הזה. זה לא לעניין ולא רלבנטי", אומר פרס, שבחלק אחר של הראיון מבהיר כי לא יחשוף התקשרויות מסחריות של החברה שבראשה הוא עומד.

בהמשך מבצבצת לה גם סתירה עצמית: "החברה עובדת עם חברות גלובליות ומקומיות", מודה פרס, ומוסיף: "הנשמות הטובות ימצאו בכל דבר טעם לפגם. אנשים מחפשים למה לא, במקום למה כן. אני בא מהמגזר העסקי, ואני רגיל שאני לא מפרסם דברים בפעילות העסקית אם מדובר בחברה פרטית".

"אין זו הפעם הראשונה שבה נחשפת חולשתו של פרס לענייני ממון ולאילי הון", כותב במדור הדעות של "מעריב" יהודה שרוני. "זכור לי כיצד הצליח להתאושש ממכה שספג לפני כ-30 שנה לאחר שחמד כראש ממשלה את שעון הזהב של איש השוק האפור דוד בלאס. בלאס סיפר פומבית שהוריד את השעון מידו והעניקו לפרס שהתעניין בו. לאחר החשיפה מיהר פרס להחזיר את השעון והוריד את העניין מסדר היום, בנימוק שחשב שמדובר במתנת יום-הולדת".

"לפי הערכות"

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" קורא יועז הנדל למנוע את סגירת החטיבה להתיישבות בהסתדרות-הציונית. הנימוק הוא יעילות: הממשלה, גורס הנדל, היא גוף מסורבל, שידיו כבולות באזיקים ביורוקרטיים ומשפטיים.

החטיבה להתיישבות, מנגד, היא "גוף רזה" עם "יכולת תמרון של גוף חוץ-ממשלתי". בכך, הוא כותב, היא דומה למיזמיהם של ממציאים ויזמים פורצי דרך מתחומי ההייטק והחקלאות. אם יש בעיה בהזרמת הכספים להתנחלויות, מוסיף הנדל, יש להפנות את האצבע המאשימה לממשלה, ולא לגוף שמבצע את מדיניותה. בינות לטיעונים מצליח הנדל לשנמך מידע קשיח שנחשף לאחר עבודה מאומצת. "לפי הערכות", הוא כותב, "מקבלת החטיבה כגוף חיצוני חצי מיליארד שקל מהמדינה כדי להקים פרויקטים התיישבותיים לפי החלטות ממשלה".

בניגוד לטענתו של הנדל, איש הסברה שלטוני בעברו הלא-רחוק, אין מדובר בהערכות, כי אם במידע ממשלתי רשמי. כמו כן, אין מדובר ב"כחצי מיליארד שקל" (בשנה? בעשור? מאז הקמתה?), אלא בתקציב שנתי מוצהר של כמה עשרות מיליונים הצומח מדי שנה פי כמה וכמה, לעתים תוך הסתרת התוספות מעיני הציבור. ב-2013, למשל, האמיר תקציב החטיבה לכדי למעלה מ-600 מיליון שקל, וב-2014 הסתכם בכ-410 מיליון שקל.

הנדל, שנסיבות פרישתו מתפקידו הממשלתי שיוו לו תדמית נקייה, נמנע עוד מלציין שהגוף הרזה והיעיל שבשבחו הוא כותב נקשר לאחרונה גם בפרשת שחיתות שלטונית רחבת היקף.

יהדות ישראלית סמויה

ב"ישראל היום" נדפסת מודעה מאוירת הקוראת לממשלה החדשה, לכשתקום, "להשקיע ביהדות ישראלית". הגוף שמטעמו התפרסמה המודעה הוא עמותה בשם שערים, המבקשת לחזק את הפן היהודי בחברה הישראלית. "כדי שלכל אחד מאיתנו יהיה בית אמיתי, הממשלה החדשה חייבית להשקיע ביהדות ישראלית לאיחוי הקרעים, ליצירת מכנה משותף ערכי-זהותי ותרבותי בישראל יהודית ודמוקרטית ולייצר דור חדש של ישראלים מחויבים, מיודעים, מחוברים ומאוחדים", נכתב במודעה.

לצד פרסומות גלויות מסוג זה, שאין בהן פסול, מקדמת העמותה את מטרותיה גם באמצעות מסע פרסום סמוי שהושק לאחרונה באתר ynet מקבוצת "ידיעות אחרונות". המימד הפוגעני הגלום בפרסום סמוי מכל סוג שהוא מתעצם כשהמוצר המשווק אינו חטיף או פריט לבוש, כי אם השקפת עולם. ראוי היה שחברי העמותה שמטעמה מתבצע מסע הפרסום הסמוי, ובהם אישי ציבור דוגמת ידידיה שטרן, סלי מרידור ורחל אדטו, יסתייגו מהתנהלות עקומה מסוג זה, הפוגעת במטרתם הציבורית כמו גם בקהל הרחב.

ובינתיים, ביפן

"פרץ מחאה לא צפוי טילטל באחרונה את עולם התקשורת היפני, המנוהל בדרך כלל בזהירות: שיגיאקי קוגה, פרשן טלוויזיה בכיר ומבקר חריף של הממסד, חרג בשידור חי מהטקסט המוכן מראש של תוכנית חדשות, והודיע לפתע כי זהו יומו האחרון כפרשן. הסיבה לדבריו: מנהלי הרשת נכנעו ללחץ פוליטי והסכימו להעבירו מתפקידו", נכתב בדיווח מתורגם מאת מרטין פקלר ("ניו-יורק טיימס"), הנדפס במדור חדשות החוץ של "הארץ".

"'הייתי נתון להטרדות אינטנסיביות מצד לשכת ראש הממשלה', סיפר קוגה למנחה התוכנית הנדהם, וציין שפוטר עקב ביקורת שמתח על ראש ממשלת יפן שינזו אבה. זמן קצר לאחר מכן הניף קוגה בשידור שלט שעליו נכתב 'אני לא אבה' – פרפרזה על סיסמת ההזדהות עם העיתונאים שנרצחו בחודש ינואר האחרון בהתקפת טרור על מערכת השבועון 'שרלי הבדו' בפריז.

"מחאתו של קוגה בתוכנית לפני כחודש הציתה סערה ציבורית משתי סיבות. האחת – משום שהפרשן, שכיהן בעבר כפקיד ממשלתי בכיר, השליך את הקריירה שלו לכאורה לפח לעיניהם של מיליוני צופים. השנייה – מופע ההתרסה הזועם של קוגה מיקד את תשומת הלב הלאומית בצעדיה של הממשלה המזוהה עם הימין לצמצם את הביקורת התקשורתית עליה.

"[...] לדברי מומחים, מחלחלת אווירת הפחד מהתקשורת לכלל הציבור, כולל למערכת החינוך, היכן שממשלתו של אבה מפעילה לחץ על מוציאים לאור של ספרי לימוד. אלו נדרשים להיצמד לקו הרשמי של השלטון בסוגיות נפיצות כטבח ננג'ין ב-1937, אז רצחו חיילים יפנים מאות אלפי חיילים ואזרחים סינים, והשימוש בשפחות מין בבתי-זונות צבאיים בזמן מלחמת העולם השנייה. 'ההתקפות חסרות התקדים על התקשורת יוצרות אחידות בשיח הציבורי שגורמת לאנשים לפחד להשמיע דעות שונות', אומר טטסורו הנאדה, מרצה לתקשורת באוניברסיטת ואסדה בטוקיו. 'אבה משתמש בכך למטרותיו הפוליטיות'".

ענייני תקשורת

טלוויזיה מסחרית והפיקוח עליה. כל העיתונים הכלכליים מדווחים כי מועצת הרשות השנייה קבעה אתמול שערוץ 10 רשאי לקבל זכיון שידורים ל-15 שנה, כפוף לעמידתו בשורה של תנאים, ובכללם השקעה של עשרות מיליוני שקלים והסדרת מבנה הבעלות שלו. נתי טוקר ב"דה-מרקר" ולי-אור אברבך ב"גלובס" מעריכים כי קבוצת RGE של לן בלווטניק, אביב גלעדי ומשפחת רקנאטי היא הגורם שסיכוייו להיכנס לערוץ הם הגבוהים ביותר. שמות אחרים המוזכרים בהקשר זה הם אילן שילוח וחברת תיא-תקשורת.

"ערב המעבר הכמעט ודאי של ערוץ 10 לרישיון, מתעוררת שוב שאלת מצבו של שוק הטלוויזיה הישראלי כולו – ובעיקר הזכייניות קשת ורשת, שם מדברים במסדרונות על משבר, בור תקציבי חסר תקדים והפסדים שהולכים ותופחים", נכתב בשער מוסף "הערב" של "גלובס", המוקדש לערוץ 2. "2014 היתה השנה הגרועה בתולדותינו", נכתב בכותרתה של הכתבה (לי-אור אברבך).

"במקרה או שלא במקרה, בימים האחרונים פורסמו שתי ידיעות המצביעות על המצוקה הגוברת ברשת וקשת: הפיטורים הצפויים בחברת החדשות של הערוץ, וכן הקשיים הכלכליים המעיבים על המשך קיומו של ערוץ 24", כותב טוקר ב"דה-מרקר". "בשעה שערוץ 10 מתגאה ברווח תפעולי, המשבר הפיננסי של קשת ורשת מחמיר, ויחד איתו צפוי להחמיר הלחץ שיפעילו הזכייניות על הרשות השנייה – כדי שזו תיחלץ לעזרתם ותקל את עול חובות התוכן.

"הנחת העבודה של אנשי הרשות השנייה היא שגם אם השר הממונה או ראש הממשלה ירצו, לא ניתן לעצור את התהליך שבסופו ערוץ 10 יקבל רישיון. עם זאת, ברור לשחקנים בענף כי הממשלה החדשה לא תפסיק לטפל בשוק הטלוויזיה, שכן המשך המעורבות בשוק ישמור על הכוח שיכולים הפוליטיקאים להפעיל כלפי הערוצים".

לדברי טוקר, אחד המהלכים הממשלתיים האפשריים הוא פיצול בכפייה של ערוץ 2 במועד כלשהו בשנתיים הקרובות, באופן שיחייב את רשת וקשת להשקיע למעלה מ-100 מיליון שקל כדי לעבור לשדר במשך כל ימות השבוע. במקביל, טוען כתב "דה-מרקר", הממשלה עשויה לאפשר לפטריק דרהי (הוט, i24News) ושאול אלוביץ' (yes, בזק, "וואלה") להקים ערוצי חדשות בבעלותם. בידיעה אחרת מדווח טוקר כי הגוף המפקח על התקשורת המשודרת המסחרית בישראל, הרשות השנייה, החליט לקצץ בתקציבו.

טור ביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר ב"הארץ" מוקדש שוב לערוץ 20, על רקע קמפיין הצדעה לצבא בהפקת דובר צה"ל המשודר בו. "בלי חברת חדשות שמסוגלת לספק חמש-שש שעות שידור ביממה, אין לערוץ לגיטימציה להיות מדורת שבט, בוודאי שלא במצב החירום הבלתי פוסק. ובמונחי עלות/תועלת, חברת חדשות מייצרת את התוכן המתגמל והמשתלם ביותר", כותב אלפר, "לכן ערוץ 20, שהוא לעת עתה זניח, אך בעל זכות יקרה מפז לשדר פרסומות, רוצה היתר להקמת חברת חדשות. רק חברת חדשות תביא אותו לאזור ממוצע ה-10% רייטינג בפריים-טיים, שיקנה לו עוצמה של ממש בחברה הישראלית – ויסייע לנתניהו להשיג קדנציה חמישית".

ללא פציפיזם. בדסק החוץ של "הארץ" שוב חוזרים על המוסכמה הלא-מדויקת שלפיה יפן היא מדינה פציפיסטית. "יפן מתנתקת מהפציפיזם: סיכמה על ברית הגנה עם ארה"ב", נכתב בכותרת המרכזית של מדור חדשות החוץ, תרגום של דיווח מסוכנות הידיעות רויטרס. כפי שכתב כאן גיא אלמוג לפני כשנה וחצי, מי שטוען כי יפן היא מדינה פציפיסטית מוסר לנמעניו מידע שגוי.

פי אלף. "בכתבה על התגמול של מנכ"ל צ'ק-פוינט גיל שויד, שפורסמה אתמול, נפלה טעות. ההטבות שקיבל שווייד מהחברה ב-2014 עמדו על 11.8 אלף דולר, ולא 11.8 מיליון דולר כפי שנכתב" (הודעת תיקון, "ממון").

הילרי קלינטון. באיחור של כמה ימים מגישים עורכי "ידיעות אחרונות" לקוראיהם דיווח על הסתבכויותיה התדמיתיות של הילרי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית המובילה במירוץ לנשיאות ארצות-הברית. ידיעה מאת אורלי אזולאי המשובצת במדור חדשות החוץ של העיתון כוללת תמצית של חלק מהמידע שנחשף לאחרונה על קלינטון, שהעלה תהיות בנוגע לקשר אפשרי בין התנהלותה כמזכירת המדינה לתרומות שקיבלה הקרן המשפחתית שלה ושל בעלה, ביל קלינטון.

המידע הלא-מחמיא על עסקת האורניום המסתורית, שדווח בהרחבה על-ידי כלי תקשורת בעולם ובארץ, מוצנע בסוף הידיעה; במקום זה מדגישים העורכים מימד בעל פוטנציאל הכעסה פחוּת: גובה השכר שגובה קלינטון עבור הרצאות (ולא, נניח, זהותם של הגופים ששילמו עבור אותן הרצאות, המעלה חשש לניגוד עניינים).

הכותרת עצמה מנוסחת בלשון מוזרה: "הרצאה? רק חצי מיליון דולר". חרף המשתמע מבחירת המלים של עורכי "ידיעות אחרונות", חצי מיליון דולר עבור הרצאה אינם כסף קטן על-פי אף קנה מידה. בכותרת המשנה מובא מה שנראה כמו נימוק לטיפול העדין שמקבלת קלינטון בעיתון זה: "החשש: הפרסום עלול לפגוע בקמפיין של הילרי במירוץ לנשיאות".