יום הזיכרון הוא, מטבע הדברים, יומו של צה"ל. ‫אבל איכשהו, גם יום העצמאות התפתח להיות יום חגו של הצבא. מחנות צה"ל נפתחים לציבור, לבית הנשיא מוזמנים חיילים מצטיינים (האם חייל שסירב לפקודה בלתי מוסרית הוזמן פעם לטקס?), והרמטכ"ל נראה ונשמע כמו חתן ביום חופתו.

ביומיים הללו מסתובבים קציני הצבא הבכירים מאולפן לאולפן, ממסיבה לחגיגה, כשהם מוקפים בעיתונאים חירשים-אילמים. מעיל רוח בלתי נראה מגן על הקצינים מפני העיתונאים, שאינם נראים כאלו בכלל. בימי הזיכרון והעצמאות אין בנמצא עיתונאי שישאל את אחד הקצינים הבכירים שאלה שאינה עולה בקנה אחד עם פרוטוקול החג והאבל.

אלא שטועה מי שחושב שיום הזיכרון הנוגה ואחריו יום העצמאות העולץ אינם הזמן המתאים לשאלות קשות. השתיקה והנימוס המקובלים באולפנים אינם מכבדים בהכרח את זכר הנופלים. רבים מהנופלים במערכות ישראל איבדו את חייהם בנסיבות מעוררות שאלה. הדוגמה הידועה האחרונה היא זו של שבעת ההרוגים בקרב בסג'עייה, שנשלחו אל התופת בכלי תחבורה ישנים, תקולים ובלתי ממוגנים. השבעה הללו, ורבים אחרים, היו מצפים מהעיתונאים הישראלים לשאול את כל השאלות הקשות. לכבודם ולטובת שלומם של החיילים ששרדו. אבל העיתונאים שותקים.

לו היו הקצינים הבכירים זמינים לראיונות בימי שגרה, ניחא. אבל הם לא. דובר צה"ל עומד בינם לבין זכות הציבור לדעת. הקצינים הללו מגיעים לאולפנים רק בימי חג. הם והדובר הצבאי יודעים היטב מדוע: רוח החג מגינה עליהם מפני כל שאלה וביקורת. גם הראיונות הידועים מראש עם הרמטכ"ל מתפרסמים ביום העצמאות. וגם בהם, ברוח החג, נשאלות שאלה קשה אחת או שתיים, וההתחמקות ממענה מתקבלת בהבנה לא-עיתונאית.

צה"ל אינו צבא הבכירים. ברובו המוחלט, צבא ההגנה לישראל הוא צבא החפ"שים, הקצינים הזוטרים, ובני משפחותיהם. כולנו היינו שם. שתיקת העיתונאים בימים האלו מכבדת מאוד את המדינה ואת הקצינים הבכירים, אך מבזה את המשרתים ואת המתים ואת יקיריהם. העיתונאי לשעבר ינון מגל הצהיר שהוא קודם כל ישראלי ורק אחר-כך עיתונאי. שתיקת העיתונאים היום אינה מגיעה אפילו לרף המקצועי השנוי במחלוקת הזה.

אם העיתונאים אינם מסוגלים למלא את תפקידם ביומיים האלו, שיימנעו מלהגיע לאולפנים וישאירו את הבמה לבדרנים המקצועיים. אם ממילא לא יישאלו השאלות הקשות, אזי שלא ישאלו אותן הקומיקאים ואנשי תוכניות האירוח. את המתים גם זה לא יכבד, אבל לפחות תיחסך הבושה העיתונאית.‬