קשה להאמין שיש מישהו שחשב שפרסום תוצאות משפט "מדינת ישראל נגד נשיא מדינת ישראל" (לשעבר, לשעבר) יסיים, אחת ולתמיד, את הפרשה המביכה הזו. גם מבחינה משפטית לא מדובר בשלב האחרון: אחרי הכרעת הדין יש טיעונים לעונש שלאחריהם גזר הדין שלאחריו ערעור וכן הלאה. במלים אחרות, ניאלץ לשמוע על קצב לא מעט לפני שיישלח אל בית-האסורים.

בעוד שהפעילות במימד המשפטי חשובה, זו דווקא הפעילות במימד התקשורתי-ציבורי שרוחשת וגועשת. כמה שעות לאחר שנקבע באופן ברור שנשיא המדינה הוא אנס עלוב ועבריין מין סדרתי, החל מסע תקשורתי מרתק שכל תפקידו לקעקע את תוצאות המשפט, את השופטים, את ההליך השיפוטי ואת כל מי שהתקרב לתיק.

(צילום: יריב כץ; עיבוד: שוקי טאוסיג)

הטיעונים כל-כך מגוונים וכל-כך מרתקים, הם עושים שימוש בתעלולים רטוריים כל-כך מרשימים ומגיעים מצד דוברים כה רבים, שתפסתי תרמיל ומקל ויצאתי לצעדה בשבילי הדה-לגיטימיזציה של החברה הישראלית. הנה רק כמה מהטענות שנשמעו ונכתבו ב-48 השעות שלאחר פרסום הכרעת הדין.

תוצאות המשפט חד-משמעיות מדי. טיעון זה נשמע כבר ביום חמישי בערב, בחדשות ערוץ 2, מפיו של עו"ד ציון אמיר, אחד מסניגוריו של קצב. התיזה של אמיר היא (העבירו לדקה 33:50) שיש פער בלתי מוסבר בין ספקנות הפרקליטות טרם הגשת התביעה ובין הנחרצות של בית-המשפט. "כל סימני השאלה הופכים לסימני קריאה. יש משהו מאוד מדאיג. אם היו מכניסים קצת פקפוק להכרעת הדין הזו, אפשר עוד היה להתווכח עם משהו", אמר.

התיזה הזו מבוססת על התסכול המקצועי של אמיר. הרי אם היה פקפוק, היה עו"ד אמיר מגיע לאולפן חדשות ערוץ 2 ואומר, "ראו, יש שופטת אחת בדעת מיעוט. בואו ונקרא את דעת המיעוט", או "ראו, בסעיף אונס אחד הוא הורשע, אבל בשני לא. זה אומר שהוא לא עבריין סדרתי!". העובדה שאין פקפוק שומטת כל טיעון אפשרי מתחת לרגליו של אמיר, ולכן הדרך היחידה שלו להתגונן מפני הקביעות הנחרצות של בית-המשפט היא לומר, "הן נחרצות מדי!".

הוא בכלל זכאי. את התיזה הזו מוביל עו"ד יורם שפטל וניתן לכנות אותה בשם "תיזת אחד שיודע". בראיון לאתר ערוץ 7 הסביר שפטל שקצב בכלל זכאי. "למעט הסניגורים של הנשיא קצב, השופטים והפרקליטים, אין אדם שמכיר את התיק הזה טוב יותר ממני. קיבלתי את החומרים, עברתי עליהם ואף ניסחתי כתבי בית-דין שונים בעתירות שהגשתי בפרשה הזאת. ואני יכול לומר שהמקרה הזה הוא מקרה מובהק שעליו אפשר להגיד שבכל כיוון שאתה לא מסתכל על העדויות והראיות, הספקות ניתזים לכל עבר", אמר שפטל וחתם: "אפשר לומר בוודאות שלא היה כאן משפט צדק".

השופט ערבי. על התיזה המבריקה הזו חתום מנחם בן ("מעריב"). הנה תקציר שלה: אני אוהב ערבים, מת על ערבים, אבל שופט ערבי לנשיא מדינת ישראל? ועוד שופט מחמיר? אההה, לא מתאים. וזו לא הבעיה היחידה. בפאנל השופטים ישבו שתי שופטות, והרי ידוע שרק מי שיש לו בולבול יכול לשפוט אנשים עם בולבול שהואשמו בכך שהם עשו משהו לא ראוי שקשור בבולבול שלהם. גם ערבי (עם בולבול) וגם נשים (בלי בולבול)? האם אין גבול להתעללות?

המשפט מכור. הטענה הזו נשמעה מפיהם של "תושבי קריית-מלאכי" (יצור תקשורתי חדש שנולד מיד לאחר שהפרשה נודעה ברבים. יצור זה לעולם יהיה מורכב מאשה בשם "ז'קלין"), כמו גם תומכים ש"התגודדו בעיניים דומעות" ליד ביתו של קצב. "זה משפט מכור. כל מה שעשו לו זה לינץ'", אמרה אחת המתגודדות הדומעות. לא ברור מי ירצה לקנות את משפט קצב ומה מטרת הרכישה. לטענת הלינץ' הצטרף בן דרור ימיני ("מעריב"), שקבע בטורו שמדובר ב"הרשעה שכולה לינץ'".

יחימוביץ' אשמה. אם כבר מדברים על ימיני, בטקסט שלו (תחת הכותרת "ביזיון משפטי") קובע הנ"ל כי "זה היה פסק דין מוזר, במעמד צד אחד. הרשעה ללא משפט, הרשעה בשם אחווה נשית". מסתבר שימיני כועס על כך שח"כ שלי יחימוביץ' נפגשה עם אחת המתלוננות, דיברה איתה, החליטה שהיא מאמינה לה והתראיינה על כך לערוץ 10. את הראיון הזה מסמן ימיני כאירוע חשוב: "היא שפצחה במחול האונס", הוא קובע. מסתבר שבגלל יחימוביץ', ורק בגלל יחימוביץ', החליטו בפרקליטות להאשים את קצב באונס; עד לאותו רגע חשבו לתת לו את פרס נעמ"ת.

התקשורת אשמה. הטענה הפופולרית והשכיחה בקרב מתנגדי פסק הדין. ה"שלמה ארצי" של אנשי הדה-לגיטימציה, טענת הקונסנזוס: התקשורת אשמה. בן דרור ימיני קבע שהשופטים הושפעו מהתקשורת, אשר ביזתה את קצב (הוא מצטט מחקר שקובע שאנשים התבלבלו בין דמותו האמיתית של קצב לדמותו ב"ארץ נהדרת", אבל לא טורח לציין היכן פורסם המחקר, על-ידי מי הוא בוצע, מתי ואיפה. אבל יש "מחקר").

בנו של קצב, בועז, אמר: "מה שהתקשורת עשתה לאבא שלי זה פשוט רוע טהור. איך אפשר להיות כל-כך רעים? אתם הורגים אנשים". ניסן ג'רבי, ממייסדי איגוד "מזרחים נגד ישראל" (מה?), קיבל במה באתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק וטען כי "התקשורת הבורגנית האשכנזית המערב-אירופית הכינה ובישלה את כתב האישום [...] למעשה, הכנתו ובישולו, שהתבצעו כמובן על אש קטנה במיוחד, החלו עוד שנים לפני שנולד והומצא. הכנתו נולדה בזמן מאוד מדויק וספציפי: יום היוולדו של נשיא המדינה, משה קצב".

זה לא יכול להיות. כאשר נגמרים כל הטיעונים הרציונליים, המבוססים והעמוקים, מה שנשאר הוא חוסר אמון מוחלט בכך שייתכן שעסקן אפור מהשורה השלישית של הפוליטיקה הישראלית, אשר פילס את דרכו בפוליטיקה קטנה ועסקנית אל כס נשיא המדינה - ובכן, שהוא יאנוס. זה לא יעלה על הדעת. "אני לא יכולה להאמין שנשיא מדינה יאנוס נשים. זה לא נתפס", אמרה אפרת כהן, תושבת קריית-מלאכי, ל"ישראל היום". כיוון שזה לא נתפס זה לא נכון, ומכאן, קצב זכאי. דורית אפריאט, שהצטופפה גם היא מחוץ לביתו של קצב בעיניים דומעות, הבינה שהיא צריכה לבסס את חוסר האמון שלה בהכרעת הדין ובבית-המשפט הישראלי על משהו. ובכן, יש משהו: "אני אשה ומאמינה שהוא לא אנס".

ד"ר יובל דרור הוא ראש מסלול מדיה דיגיטאלית בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל