דו"ח גולדסטון גרם לשלהוב יצרים, אך כך גם דו"חות רבים בעבר, ובוודאי כך גם דו"חות גולדסטוניים בעתיד. דו"חות כאלה מסעירים ממסדים, ופעילות תקשורתית אינטנסיבית מתקיימת בעקבותיהם, ובצדק. נכסים לאומיים ואישיים עלולים להיפגע כתוצאה מקבלת הדו"ח או דחייתו על-ידי הקהילה הבינלאומית.

עם כל הצניעות המתבקשת בעיסוק בנושאים רמים ונעלים כמו זה, אבקש ברשותכן/ם לדון בסיבה אפשרית נוספת לעוינות והמשטמה בין מחברי הדו"חות הגולדסטוניים לממסדים שהם מושאיהם. אנו נקרא לסיבה זו "חידת המדיום הוא המסר" (The Medium is the Message, בניסוחו המפורסם של מרשל מק'לוהן), ולדעתי דו"חות כאלה ספוגים בנוסח הזה, ומכאן הבלבול והתסכול. מדוע?

ב-1964 השמיע מק'לוהן את הניסוח החתרני הזה, ומיד החלה מהומה. הקהילה באמריקה הצפונית היתה רעבה למשפט מחץ שיעזור לה להבין באחת את השינויים שעברו באותה תקופה מהפכנית, עם פרוץ מלחמת וייטנם, התנועה לזכויות האדם, הפנתרים השחורים, ההיפיאדה, הגלולה נגד הריון וכו'. והנה הוצעה כאן נוסחה קצרה וקולעת שאמרה הכל ומיד, ועוד במונחים הקוסמים הן לשטח והן לאקדמיה: המדיום=מסר (המדיום הוא משמעותו).

כזכור, הוויכוחים על פשר הנוסחה ומסקנותיה הביאו לדיונים ארוכים, אך החיפזון שהיה אופייני לתקופה ההיא, של דור ראשון לטלוויזיה, הרס כל סיכוי להבנת הטיעון של מק'לוהן. מק'לוהן דיבר אמנם על כל מדיום שהוא עצמו המסר, אבל טיעונו היה רחב יותר: למדיום יש "מסר", אך למדיום יש גם "תוכן"! כך שהנוסחה הנכונה היא: (מדיום=מסר) + (תוכן), נוסחה שכבר חורגת מקסם המותג שבה, שלא תופסת לא את העין ולא את האוזן, ולכן דורשת עיון. ובכל זאת, בקטנה, הנה טיעונו של מק'לוהן.

לפי מק'לוהן, המדיומים בחיינו כפופים למשוואה: מדיום=טכנולוגיה=אמצעי תקשורת. המשוואה כוללת לא רק רדיו וטלוויזיה, אלא גם ספר ולוח שנה ושעון ומשחק חברתי וכלי נשק, ובאשר לכל אחד מהם מתקיימות שתי אבחנות: אחת העוסקת במדיום ובמסר שלו, ואחרת העוסקת במדיום ובתוכן שלו. מה ההבדל בין שתי האבחנות?

המדיום הוא המסר פירושו שכל מדיום שנוצר בתוך חברה או סופח על-ידיה או נכפה עליה ישנה את אורחות החיים שלה, וזאת ללא קשר לשימוש המסוים שייעשה בו. כך למשל השתנו אורחות חייה של החברה שעברה מעבודת כפיים לעבודה במכונות – וזאת בראש וראשונה בשל מדיום השעון. כי לפתע היה עליה לדייק, למהר ולחיות לפי שעון, ללא כל קשר לשאלה אם המכונות הללו מייצרות קורנפלקס או פצצות מצרר, חפץ מוגמר או פריט שיורכב במקום אחר. במלים אחרות, אורחות החיים שהשתנו הן-הן המסר של המדיום שהביא לשינוי והן הפונקציה של תכונות המדיום כמדיום, כטכנולוגיה.

דוגמה נוספת היא המעבר מהמלה המדוברת למלה הכתובה. מדיום הכתב יכפה על חברה שהחלה להשתמש בו אורחות חיים שונות ומפתיעות, וזאת ללא קשר לשאלה אם המלה הכתובה היא תפילה או אישור מס.

תוכן של מדיום הוא השימוש שעושים בו, כפי שייצור קורנפלקס וייצור פצצות מצרר הם תכנים שונים של מדיום המכונה; ובהתאמה, תפילה כתובה או אישור מס הם תכנים של מדיום הכתב.

לאור כל זאת נציע את המסקנות הבאות: מסר המדיום אדיש לשימוש שעושים בו, וכולו מכלול שינויים באורחות החיים. תוכן המדיום אדיש לשינויים באורחות חיים של חברה שעברה לחיות לפיו, וכולו שימושים במדיום.

לפני שנעבור לדו"ח גולדסטון ולעיון בו לאור נוסחת מדיום/מסר/תוכן, נתעכב תחילה על הקורנפלקס ועל פצצות המצרר.

אין ספק שהצמד קורנפלקס/פצצות מצרר גורם לאי-נוחות, שהרי יש הבדל בין "צריכה" של קורנפלקס ל"צריכה" של פצצות מצרר. אי-הנוחות הזו משקפת את הבלבול בין מסר לתוכן של מדיומים בחיינו. כלומר, אם נישאר בנוסחת "המדיום הוא המסר", נבין, כמו שנאמר לעיל, שהמוצרים השונים שמייצר מדיום המכונה אינם חשובים למכונה. אך אם נמשיך לנוסחה "המדיום הוא המסר ולמדיום יש גם תוכן", ניווכח לדעת כי ההבדלים בין מוצרי המכונה השונים (השימוש במדיום המכונה) הם חשובים וגורליים לאין ערוך הן לפרט והן לציבור שצורך אותם או מותקף על-ידיהם. שהרי ההבדל בין קורנפלקס ובין פצצות מצרר הוא עניין של חיים ומוות!

ההבדלים הללו לא הודגשו אצל מק'לוהן, ולכן רבים התקשו להבין כיצד מסר של מדיום אינו מבחין בין קורנפלקס לפצצות מצרר, ולכאורה אינו מאפשר שיפוט ערכי. עתה נקווה כי נקודה זו הובררה, ושיפוט ערכי יחול רק על השימוש שעושים במדיום הנדון.

ועתה לדו"ח גולדסטון: לאחר עיון ראשון בטקסט האנגלי של הדו"ח באינטרנט, נראה לי כי נפערה תהום בין גולדסטון ושולחיו ובין הישראלים (מושאי הדו"ח שלו), בשל הערבוביה שעירבבו שני הצדדים הניצים בין מדיום=מסר לבין תוכן המדיום. המדיום הנדון להלן הוא מדיום הכוח, שלדעתי מימש את מדינת ישראל, ותוכן מדיום זה הוא השימוש שעשו בו במבצע "עופרת יצוקה". נפרט.

מאז תחילת ההיאחזות היהודית בארץ-ישראל היה הכוח המדיום שביסס היאחזות זו עד הקמת מדינת ישראל, ולאחר מכן היה מדיום הכוח הבסיס לקיומה. המלים "כוח" ו"מדיום" משמשות כאן במובן רחב שמקיף את כל מרכיבי החיים בהיאחזות היהודית בארץ-ישראל ובמדינת ישראל: "גאולת הארץ" על-ידי גירוש אריסים ערבים (שימוש במדיום הכסף ובמדיום כלי נשק), "כיבוש העבודה העברית" (מדיום כסף ומדיומים חברתיים של לחץ), "חומה ומגדל" (כלי נשק וגיוס חברתי מחייב), "עלייה בלתי ליגאלית" (כלי שיט ותעמולה), מלחמת 1948 (כלי נשק והסברה עולמית), ואחר-כך – העוצמה הצבאית, גיוס השואה להסברה, מלחמה בהסתננויות וגירוי להסתננויות (ופעולות תגמול) וכו', עד האמירה החבוטה כי צה"ל הוא צבא שיש לו מדינה.

אנו לא שואלים מה היו הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות למפורט כאן, אלא קובעים, בהכללה רחבה, כי מדיום הכוח גיבש ומימש את פסגת ההיאחזות היהודית בארץ-ישראל, דהיינו, מדינת ישראל, ואף עיצב את ההתקבלות והתמיכה בהיאחזות זו ברוב ארצות העולם. אם נפנה חזרה למה שאמרנו על מדיום ומסר, ניזכר כי כל מדיום קובע את אורחות החיים של החברה שבה הוא פועל, ותוכנו הוא השימוש שעושים בו. ברור כי מבצע "עופרת יצוקה" הוא תוכן של מדיום הכוח של ההיאחזות היהודית בארץ-ישראל, וכאן מתחיל העימות בין גולדסטון ובין הישראלים.

גולדסטון הצהיר מעל כל במה, בכל הרצאה ובכל ראיון כי הוא יהודי, ציוני, ומכיר בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני התקפה עליה ("אלפי טילים", כדבריו). אך גולדסטון אינו מסכים כי מותר היה במבצע "עופרת יצוקה" להפר את חוקי המלחמה המקובלים. וחשוב לשים לב: גולדסטון אינו שולל היאחזות יהודית בארץ-ישראל, ולא את מדיום הכוח שאיפשר זאת. כל טענתו היא לגבי התוכן של מדיום זה, דהיינו, השימוש שעשו בו במבצע "עופרת יצוקה" כאשר סטו מן המותר.

ולמה העימות של גולדסטון עם הישראלים? כי לגבי הישראלים תקף הכלל התקשורתי הישן שלפיו הדגים הם האחרונים לדעת על המים. ואכן, מדיום הכוח, שקבע את אורחות החיים בהיאחזות היהודית בארץ-ישראל לתקופותיה, היה כה מקיף-כל ביחס לכל פרט ולכל ציבור בארץ, עד כי תוכנו של מדיום זה נראה כחלק ממנו, כהמשך הגיוני שלו, כזהה לו, ולא כנושא נפרד של פלפול בתורת התקשורת או בחוקים בינלאומיים. יורים עלינו – לא נפוצץ את היורה?! חשוב איך וכמה?!

לישראלים לא מובנת התעקשותו של גולדסטון שהוא יהודי-ציוני המכיר בזכות ישראל להתגונן כנגד התקפה עליה, אך לא בשיטה שבה בוצע מבצע "עופרת יצוקה". התעקשות זו של גולדסטון מוציאה את הישראלים מדעתם המוצקה כי ישראל תמיד מתגוננת, וידה תמיד מושטת לשלום ולוויתורים וכו', ולכן מבחינתם אין הבדל בין שימוש בפצצות ספק-חוקיות בלבנון ובין שימוש בחומר סודי או בהתנהגות מסוימת כלפי האוכלוסייה האזרחית בעזה.

ובצורה נוסחתית: גולדסטון מבחין בין מדיום הכוח הציוני ובין תוכנו (השימוש בו ב"עופרת יצוקה"), הישראלים אינם מבחינים בין מדיום הכוח הציוני ובין תוכנו (השימוש בו ב"עופרת יצוקה"). נוסחה זו מסבירה לדעתי את העימות בין גולדסטון ובין מדינת ישראל. כל השאר הוא בליל של בורות, תסכול וגידופים מיותרים.

מבוכה טרגית זו אפשר אולי לסכם בקריקטורה שהופיעה בספרו של מק'לוהן "Culture Is Our Business". בעמ' 295 מובאת קריקטורה מה"וושינגטון פוסט", שנת 1967, דהיינו מלחמת וייטנם. בקריקטורה זו יש נגיעה במה שנקרא "צריבת תודעה": יושב פקיד רם-דרג ליד שולחן משרדי גדול שבפינתו כתוב "משרד החוץ", ומדבר כמצופה בטלפון. מעל הווילון והנברשת מופיע בלון, ובו מצוטטים דברי הפקיד בצעקו אל השפופרת:

Hello, Marshall McLuhan? We’re Having Difficulty Communicating with North Vietnam. Is It Our Medium Or Our Message?

ובישראל של ימינו ניתן לתרגם כך:

"שלום, זה מרשל מק'לוהן? שמע, יש לנו בעיות בתקשורת עם כל העולם. האם זה המדיום שלנו או המסר?".

ארמנד בלום הוא חוקר עצמאי ודוקטור לפילוסופיה, שעסק שנים רבות בהנדסה