האם ראוי למתוח ביקורת פומבית על מדיניות הביטחון ועל דרך ניהולם של מבצעים צבאיים גם בעיצומה של מלחמה? ב-1982, בראשית מלחמת לבנון הראשונה, הידהדה בתקשורת כותרת מאמרו של עמירם ניר ז"ל, "שקט, יורים". כאשר צפו ועלו בעיתונים הסתייגויות ממהלכיו של שר הביטחון אריאל שרון, היו מי שטענו כי ביקורת עיתונאית בשעה שהתותחים רועמים היא חצייה בוטה של קווים אדומים, שלא היתה כמוה במלחמות קודמות. אבל מתברר שלא היה בכך שום חידוש: כבר ב-1948 היו מי שראו צורך להתריע על כשלים ומחדלים של גורמי הביטחון מעל דפי העיתונים, ועשו זאת גם בימים הקריטיים ביותר של המלחמה על עצמאות ישראל.
"בעומדנו ליד הקברים החדשים ההולכים ונחצבים [...] ובהביננו כי האומה כולה חייבת לגייס את כל כוחותיה עד קצה יכולתה למען הפר מזימות רשעים [...] אין אנו פטורים מלעשות שוב את בדק הבית שלנו"
העיתונות בימים הקשים בתש"ח אכן הזדהתה עם המאבק הלאומי והניפה דגלי תמיכה בלוחמים. הכותרות והמאמרים תמכו במאמץ המלחמתי, ואנשי הביטחון הוצגו בדרך כלל באור הרואי. אבל כבר אז נשמעו גם קולות אחרים, ביקורתיים. "המשקיף", עיתונה של המפלגה הרביזיוניסטית, פירסם באמצע מרץ 1948 את המלים הבאות, כמכתב למערכת שכותרתו "לבל יישנו אסונות כאלה":
"אחרי מקרה גוש עציון [נפילת 35 לוחמי הפלמ"ח שהיו בדרכם לגוש] התנחמנו בכך כי זהו אסון חד-פעמי וכי בלי ספק ימנעו האחראים לכך את הישנותו. אחרי זה בא אסון קריית-ענבים (12 הרוגים), אחרי זה אסון כפר סאלמה (6 הרוגים) ואחר-כך אסון עטרות (17 הרוגים). המסיבות דומות בכל המקרים – יחידת 'ההגנה' יצאה לפעולה ומרביתה לא חזרה.
"לכן שומה עלינו לערוך מיד חקירה מדוקדקת כדי לקבוע מי האחראי ל'פעולות' כאלה, מי הם ה'מפקדים' המתכננים 'אסטרטגיה' זו, מה הסמכות וההכשרה הניתנות להם – אחרת עלולים אסונות כאלה לחזור ולהישנות", הוסיף הכותב.
הכותב ידע בוודאי כי יש בציבור מי שסבורים שאין לעסוק בסוגיות כאלה בעת מלחמה, ועל כן ביקש מיד להתמודד עם מבקריו: "כל הטוען כי אין מלחמה בלי אבידות או כי ביקורת ברגע זה עלולה להזיק למאמץ המלחמתי של היישוב – לכל הטוען כך ישנה תשובה אחת: כושר פעולתו של מפקד נידון על-פי תוצאות הפעולות; את המפקד הגרוע מרחיקים; ואת המפקד הבלתי אחראי מעמידים למשפט צבאי! כך נוהגים בכל הצבאות, וכן גם עלינו לנהוג, ללא משוא פנים או סלחנות".
וסיכם בעל המכתב: "בחורינו חדורים אמנם רגש הקרבה עצמית והם מוכנים לפעולה הנועזת והמסוכנת ביותר – אך מי יערוב לנו כי רגשות אלה לא יתערערו אם חס ושלום יישנו אסונות כאלה על-ידי זלזול בבעיה החמורה הזאת".
מכתבו של רפאל מנשה. "המשקיף", 14.3.1948
על המכתב היה חתום רפאל מנשה, עיתונאי צעיר שעבד באותם ימים ככתב בירושלים בעיתון אחר, גם הוא בימין המפה הפוליטית – "מברק", יומון לח"י. בשלהי יולי 1948, כארבעה חודשים וחצי לאחר פרסום המכתב, נהרג מנשה מאש צלף ירדני מעל חומת העיר העתיקה.
מנשה לא היה היחיד שביקש להתריע בפומבי על כשלים בטחוניים בעצם ימי הקרבות. יום לפני שפירסמו את מכתבו, שיגרו עורכי "המשקיף" מסר דומה במאמר המערכת של העיתון. היה זה יממה לאחר שמכונית תופת, שהוחדרה לחצר המוסדות הלאומיים ברחביה בירושלים על-ידי נהג ערבי מהקונסוליה האמריקאית, קטלה 12 – ובהם המנהיג הציוני לייב יפה – ופצעה עשרות.
"בעומדנו ליד הקברים החדשים ההולכים ונחצבים [...] ובהביננו כי האומה כולה חייבת לגייס את כל כוחותיה עד קצה יכולתה למען הפר מזימות רשעים [...] אין אנו פטורים מלעשות שוב את בדק הבית שלנו ולשאול: האם נעשה מצדנו הכל כדי שהפגיעות הרצחניות של האויב לא תהיינה כה תכופות?", נכתב במאמר.
"אסונות מתרחשים בימי מלחמה, אבל החובה המוטלת על המפקדה הצבאית ללמוד מן הנסיונות ולסתם את הפרצות. ואצלנו מתנהלים העניינים קו לקו, צו לצו, באטיות וברשלנות, עד שהם ממיטים אסון אחד על משנהו". כותב המאמר קרא לחקור לא רק כיצד בוצע הפיצוץ ומי עמד מאחוריו, אלא גם לנהל חקירה פנימית כדי לגלות מי האחראי להזנחת אמצעי הזהירות הנדרשים במקום שבו נאספים מנהיגי היישוב, ולהענישם.
אולם אין די בהענשת מי שכשלו בהגנה על בית הסוכנות-היהודית, הדגיש הכותב. "לא רק האנשים האלה, הממלאים רק את הפקודות, אחראים. האשמה רובצת על קובעי הקו של גוף הביטחון היישובי, אלה המתווים את דרכה של ההגנה, אלה צריכים לתת את הדין".
מהשורות האלה עולה בבירור גם ניחוח של מאבק פוליטי, שלא שכך גם כאשר היישוב עמד בפני התקפות ערביות גוברות והולכות מאז החלטת האו"ם על החלוקה. בעיקר ניכר בהן הרצון הרביזיוניסטי לנגח את הנהגת היישוב, בראשות דוד בן-גוריון ואנשי מחנה הפועלים. גם למחרת נשבה רוח כזאת, וביתר עוצמה, ממאמר המערכת בעיתון זה. המאמר, שכותרתו "יתפטרו!", מנה שוב את כשלי הפיקוד וסיכם: "אנו זקוקים להנהגה מלחמתית אמיצה, ולא לפיקוד של אנשי מפלגה, השומרים בקפדנות על שלטון היחיד שלהם".
הפיצוץ בבנין הסוכנות, "הצופה", 14.3.1948
"המשקיף" לא היה יחיד בביקורתו. גם מאמר המערכת ב"הארץ" הצליף בבכירי ההגנה על כשל האבטחה במתחם שבו ישבו מנהיגי היישוב, תבע חקירה יסודית, אך קבע שאין להסתפק בכך. "שום חקירה אינה יכולה לשנות את העובדה המדכאה כי מתקיפים הצליחו לחדור למרכז העצבים של היישוב [...] כישלון כזה דורש חשבון נפש. ההתקפה על חצר המוסדות אתמול היתה ההתנקשות המוצלחת השלישית שאירעה בירושלים בתוך זמן קצר", נכתב במאמר, שכיוון לפיצוצים בפברואר 1948 ליד בניין מערכת "פלסטין פוסט", לימים "ג'רוסלם פוסט", ולפיצוץ רב הנפגעים ברחוב בן-יהודה.
"וכן קשה שלא להעלות על הדעת בקשר לזה ששני האסונות הגדולים ביותר שנחלנו בקרב פתוח, כלומר אבידת ה-35 בדרך לכפר עציון והריגת ה-16 על יד עטרות, אף הם אירעו בתחום הפיקוד הירושלמי", המשיך "הארץ". "אין לדחות שוב את הדיון הרציני בשאלה אם לא גורמים אישיים או ליקוי ארגוני מקומי הם שאיפשרו את האסונות הללו".
"דבר", כצפוי, בחר להתייחס לאירוע בסגנון אחר. ימים אחדים לאחר הפיצוץ דיווח יומון ההסתדרות על "נהירת המונים" ללשכות הגיוס של היישוב, והוסיף: "האויב הערום והפחדן חשב להדהים אותנו, אך התשובה לא איחרה לבוא: העם כולו, כאיש אחד, מתלכד למלחמה הגדולה ולקרב המכריע שבתולדותיו הארוכות".