בין שכול למחול

היום הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהוא גם ערב יום העצמאות. בבוקר עומדים והולכים לטקסים, בערב חוגגים. כל ילד בבית-ספר יסודי יוכל לדקלם כי מדובר בהחלטה מכוונת שתכליתה לקשור בין הקורבן שהקריבה החברה הישראלית לבין הגמול, שהוא קיומה של המדינה. כדי להתמודד עם הניגוד הזה, פוּתח במערכות הטבלואידים בישראל פורמט מנצח: השער המפוצל.

"בדמעה ובגאווה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה, שהלך השנה על מוטיב נשי: שתי לוחמות בצה"ל עומדות דום בשעת לילה, ומולן שתי ילדות ממושב בצפון, הניצבות באור יום בלבו של שדה קצור ומנופפות בדגלי ישראל גדולי מידות.

ב"ישראל היום" המיצוב כמעט זהה. "מדמעות לחגיגות" הוא הנוסח שבחר עורך השערים של החינמון השלטוני, על רקע בגוון משתנה: כהה מימין, היכן שהדמעות, ובהיר יותר משמאל, להמחשת החגיגות. גם כאן נדפסות מתחת לכותרת שתי תמונות בגודל שווה: באחת נראים ארבעה חיילים כשהם מצדיעים לעבר קברים, ובאחרת שבעה ילדים קטנים עם חבילת קש, מנופפים למצלמה בדגלים קטנים ופטיש מתנפח אחד.

שערי "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", היום (לחצו להגדלה)

שערי "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", היום (לחצו להגדלה)

עורכי הגלגול האחרון של "מעריב", במה שהפך בשבוע האחרון למסורת קטנה, מנסים ללכת אחרי העדר, אך מועדים ונופלים. השילוב בין שכול למחול בשער המפוצל של הטבלואיד, שעדיין לא החליט מיהו ומהו, הוא המגומגם מכולם: "בהצדעה", נכתב בצדו הימני וחמור הסבר של השער, על גבי תצלום של חיילים מציגים רובים במהלך מסדר. "בת 67", נכתב מצד שמאל, השמח, בצירוף דגל ישראל ותצלום של שני ילדים משפריצים חומר לבן ממכלי תרסיס.

השער המפוצל אינו פיתוח חדש, כי אם מסורת שניכסו לעצמם הטבלואידים בשנים קודמות. מאחורי השבלונה הגרפית המשותפת, המאחדת הבוקר שלושה עיתונים שלפחות שניים מהם מתעבים זה את זה, עומד לא רק הניסיון להגיש לקוראים מוצר שיקלע לאופיו של יום האבל החגיגי, אלא גם הכרעה דומה בנוגע לתוכן שראוי לצקת בו.

בכל שלושת העיתונים מייצגים את זכרון החיילים המתים חיילים חיים. החיילים האלה אינם בהכרח חבריהם של אלו שמתו. הם אינם נראים כשהם מתאבלים או מקיימים פעילות מבצעית, אלא במהלך טקסים רשמיים של הצבא. שמותיהם אינם נמסרים. הם אינם אנשים פרטיים, כי אם סמלים של אנשים אמיתיים. הם מצדיעים, עומדים דום, מציגים כלי נשק מכודנים במסגרת מסדר. הם מייצגים משמעת.

שער "הארץ" (פרט), היום. לחצו להגדלה

שער "הארץ" (פרט), היום. לחצו להגדלה

הבחירה הזאת נראית טבעית ומתבקשת, אך היא אינה מובנת מאליה. גם מי שמוצא לנכון לייצג את יום הזיכרון באמצעות תצלומים של חיילים צעירים היה יכול לבחור בסוג אחר של תצלומים. ב"הארץ", למשל, בחרו בתצלום של חייל וחיילת מתחבקים בכיכר רבין, שם התקיים אתמול אירוע זיכרון עירוני-אזרחי. בניגוד לסיטואציות המתועדות מתוך טקסי צה"ל, הסיטואציה כאן לא נראית מבוימת, אלא כמעט יומיומית: החיילת נראית מצוברחת, והחייל כמי שמנסה לעודד אותה. ברקע נראים אזרחים, מושאי צילום הנעדרים מייצוגי יום הזיכרון בשערי הטבלואידים. גם אזרחים, מתברר, זוכרים חיילים שמתו וחולקים להם כבוד.

בניהם או אחיהם של אותם אזרחים תופסים בטבלואידים תפקיד אחר, אופטימי. בשלושת העיתונים שבחרו הבוקר להגיש לקוראיהם שער מפוצל נבחרו תצלומים של ילדים לעיטור המחצית המוקדשת ליום העצמאות. בכל התצלומים הם נדמים מאושרים, ומציגים לראווה חפצים שעליהם סמלי המדינה. בעוד שהחיילים המתוחים נועדו להבהיר לקוראים שעליהם לדמוע ("ידיעות אחרונות", "ישראל היום"), או להצדיע ("מעריב") – תצלומי הילדים הם החלק שבו מורים להם שעליהם גם לחגוג את חגה של המדינה, ומדגימים כיצד. תראו איך שהילדים שמחים. לא הייתם רוצים להרגיש קצת כמוהם?

בניכוי החדשות

מאפיין נוסף של הגליונות המיוחדים לרגל המועדים הממלכתיים הוא עיסוק מקוצץ באקטואליה. לצד ההפניות המורות לקוראים כיצד להרגיש, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" דומים הבוקר זה לזה גם בתוכן הטקסטואלי שעורכיהם בוחרים להציף בשער: טורים חגיגיים לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות, הפורטים את הפקודות הפשטניות מהשער להסברים מנומקים בזכות הדמע והגיל (בהתאמה). בחלק גדול מהם חוזר על עצמו השימוש בגוף ראשון רבים: אנחנו.

"אנחנו המדינה המטורפת בעולם: כל היום נבכה, וכאשר תיסוג השמש ממסלולה ותטבע בים, נתחיל לצחוק", כותב איתן הבר בראש כפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות". "הדקה שבה יועלה הדגל מחצי התורן בטקס שייערך הערב בהר הרצל היא 60 שניות שבמהלכן על 8 מיליון אזרחי מדינת ישראל לעשות את חשבון הנפש וחשבון הדמים – ולתת כבוד לחיילים שבזכותם אנחנו יכולים לרקוד עד אור הבוקר", הוא כותב בהמשך. משמאל נדפס תצלום של צמד החיילים משער "הארץ", אם כי בתנוחה פחות אגבית.

"גם אם יש רגעים שבהם נדמה לנו שמעולם לא היה מצבנו גרוע יותר, גם אם הפוליטיקה גורמת לדכדוך בקרב רבים וטובים, כדאי להזכיר לעצמנו פעם בשנה שהמציאות עולה על כל חזון. מדינת ישראל היא מעשה פלאים", כותב בן-דרור ימיני באותו עיתון. "בעוד יומיים נחזור להלקאה העצמית. היום נזכור בעצב את אלה שציוו לנו את החיים, ומחר נזכור, גם בגאווה, שבנות ישראל ובני ישראל מקיימים את הציווי הזה במצעד הישגים נדיר".

פעילי ימין מפגינים מחוץ לטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני. תל-אביב, 21.4.15 (צילום: תומר נויברג)

פעילי ימין מפגינים מחוץ לטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני. תל-אביב, אתמול (צילום: תומר נויברג)

"בין כסה לעשור לאומי ראוי שנכיר תודה על הזכות שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה כה מופלאה ונוראת הוד בתולדות עמנו", מבקש דרור אידר מקוראי "ישראל היום". "חיים, אור ושמחה: יש לנו סיבה להיות גאים", דורשת כותרת מאמרו של דן מרגלית.

"כל מיני גרבוזים משמאל ובנצי גופשטיינים מימין הם תופעות שוליים שלא מייצגות את מי שאנחנו באמת: ישראלים שאוהבים את הארץ הזאת, מתבאסים בהחלט ממה שעוד צריך לתקן בה, אבל מסוגלים גם להביט בה בהתפעלות ואהבה. ומסוגלים, ברגעים החשובים באמת, להיות ביחד", כותב חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות".

"הגיע הזמן שנקלוט כי יש חלום ויש מציאות, ובדגל שלנו טבועים השניים. יכול להיות שלנינים שלנו יהיה קצת יותר טבעי לציין את יום העצמאות. יכול להיות. ויכול גם להיות שלא. מאוד יכול להיות שלא", כותב ב"ישראל היום" בועז ביסמוט. "אבל דבר אחד בטוח – הם וניניהם, והנינים שלהם, ימשיכו בדיוק כמונו לנופף בגאווה בדגל".

"תסתכלו מסביב", מציע יועז הנדל לקוראי "ידיעות אחרונות". "עם כל הבעיות, זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. המקום היחיד שבו יש חופש ביטוי לכל מי שרוצה, ולא משנה מה הוא אומר. לכל דת ומין", הוא כותב. הנדל צודק. ישראל היא המדינה הדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, ובוודאי עולה על שכנותיה במידה שבה היא מאפשרת לתושביה חופש ביטוי. ואף שבטבלואידים חופש הביטוי המפורסם של מדינת ישראל מתבטא בימים כגון אלה בתבניות דומות ובקריאות לליכוד שורות, יש גם מי שמנצל את ההזדמנות כדי לכפור בעיקר.

להפך

1. דרור פויר, במוסף "G" של "גלובס", מקפיד להלך על ביצים בעת שהוא מתנסה בתרגיל רטורי מורכב ונפיץ: לשכנע את הקורא המקומי כי 23,320 ישראלים שנהרגו במסגרות בטחוניות ועוד כ-4,000 שנהרגו בפיגועים הם – לטענתו – מניין לא גדול במיוחד במונחים יחסיים. "נזכור את כולם, את עשרים ושבעה אלף האשה והאיש שמסרו נפשם. יהי זכרם, זכרה וזכרו של כל אחת ואחד מהם, ברוך. עשרים ושבעה אלף. מספר עצום, בלתי נתפס", כותב פויר.

"ועכשיו אבקש מכם לנשום עמוק ולא להתעצבן מהשאלה שלי: כשחושבים על 155 שנות ההתיישבות ומלחמת הקיום שלנו פה, ועל 67 שנות מדינת ישראל, כשחושבים על שלל המלחמות, המבצעים, האינתיפאדות, הפרעות, הפיגועים, הפצצות ושאר הצרות; כשמביאים בחשבון את המגוון של אויבינו הקמים עלינו ושיטותיהם הקטלניות – האם עשרים ושבעה אלף חללינו לא נראים פתאום כמו מספר לא מאוד גדול באופן יחסי? בעיני כן", הוא כותב, ומשווה בין הסכסוך העקוב מדם שבו שרויה ישראל עם שכנותיה לסכסוכים עקובים מדם הרבה יותר, שבהם היא אינה לוקחת חלק. בהשוואה לעולם, קובע פויר כמסקנה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בסך-הכל ריב מנומס ובר-פתרון.

2. שאול אמסטרדמסקי, ב"מוסף כלכליסט", מספק נקודת מבט לא שגורה על יחסן של ממשלות נתניהו לאזרחי ישראל הערבים, כזו שוודאי תרתיח קורא שמאלני או שניים, שלא לדבר על הקוראים הערבים. "הממשלה, כמעט לא נעים לומר, משקיעה במגזר הערבי בשנים האחרונות תקציבים חסרי תקדים", הוא כותב. "אם מסכמים שורת החלטות שהתקבלו בחמש השנים האחרונות, דווקא תחת ממשלות נתניהו, מגלים שהללו החליטו להשקיע במגזר הערבי יותר מ-4 מיליארד שקל. אז נכון, 4 מיליארד לעומת 400 מיליארד (היקף תקציב המדינה כולו) זו טיפה בים. ובכל זאת, אלה 4 מיליארד יותר ממקודם".

את הכסף, מוסיף אמסטרדמסקי, מקפידה הממשלה להקצות לשיפור תשתיות החינוך, התחבורה והתעסוקה במגזר הערבי, כאמצעי להגברה ארוכת טווח של הצמיחה במשק. מדובר ב"עשייה שקטה, שנעשית הרחק מאור הזרקורים, ולא במקרה", הוא כותב, אך מבהיר: "זה לא סיפור של תשתיות. האתגר הגדול ביותר מונח לא לפתחם של הפקידים, אלא לפתחנו. ממשלה יכולה ליצור את התנאים שיאפשרו שינוי. אבל מי שצריכים לחולל אותו הם האזרחים עצמם. במקרה הזה בעיקר המגזר העסקי היהודי, והמשקיעים היהודים, כי שם הכסף".

לפי כללי הטקס

ב"ישראל היום" מרימים אצבע משולשת כלפי כתב "הארץ" אורי משגב, שאתמול עמד על האופן הדומה שבו מבליטים בחינמון מדי שנה את אבלו האישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הידיעה המרכזית בכפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום" (שלמה צזנה, גדעון אלון ויורי ילון), המוקדשת לסיכום טקסי אתמול, כוללת כרגיל ציטוטים ארוכים מתוך נאומו של נתניהו, ואליהם מתווסף שוב אזכור של אחיו המת, יוני. ידיעת תצלום בכיכובם של ראש הממשלה ושל רעייתו שרה (גדעון אלון) כוללת אזכור נוסף של האח, מושאו של שיר שהקריא אתמול נתניהו בטקס שנערך בכנסת. כשליש מהמלל הקצר על הטקס מוקדש לאחיו של ראש הממשלה.

ב"ידיעות אחרונות", המלקק עדיין את פצעיו מהתבוסה בבחירות, מחביאים את נתניהו בסופה של ידיעה המסכמת את אירועי האבל, בפסקה אחת, ללא הבלטה בכותרות, בכיתובים או בתמונות. לכותרת המשנה מעפיל נשיא המדינה ראובן ריבלין, האהוד על עורכי העיתון.

כחיזוק לניסיון המוחצן להתמרכז ולהפגין רוח עממית, מוקדשים הבוקר שעריהם של מוספי החג של "ידיעות אחרונות" לפיתות, לזמר חילוני-אשכנזי מוכּר הטוען כי לאחרונה התחבר לאלוהים, למוזיקאים מזרחים החוגגים "ניצחון" (כולל הקמיע אייל גולן), ולחומר הגלם הפופולרי מלט. פרויקט "אני אוהב את ישראל בזכות" ממשיך לככב.

חיפה חוזרת לשגרה

המהלך התקשורתי של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, הושלם. אתמול, בעקבות הסתייגות חלקית של משרד הבריאות מהנתונים שהפיץ על עודף תחלואה בחיפה, נהנה יהב מכותרות שמהן השתמעה שלילה מוחלטת של עצם קיומו של קשר בין זיהום האוויר באזור למחלות. בפועל, ההסתייגות נגעה בעיקר להשפעה שיש לזיהום הרב בעיר על מקרי סרטן בקרב ילדים – תחום שבו נאספו נתונים, אך יש מחלוקת בנוגע לפרשנותם.

בעקבות המסגור המטעה מאתמול הרשה לעצמו יהב לכנס מסיבת עיתונאים שבה חזר לעמדתו המסורתית, שלפיה רמת זיהום האוויר בעירו אינה יוצאת דופן. "יונה יהב: האוויר בחיפה נקי יותר בהשוואה למקומות אחרים בארץ", מודיעה כותרת ב"מקור ראשון" (יאיר קראוס). "ראש העיר חיפה ביטל את צווי סגירת המפעלים במפרץ", מדווחים נעה שפיגל ועידו אפרתי ב"הארץ".

שער "ידיעות אחרונות" (פרט), 21.4.15

שער "ידיעות אחרונות" (פרט), 21.4.15

ב"ידיעות אחרונות", שעורכיו יצרו אתמול מצג שווא בנוגע להתקפלות החלקית של משרד הבריאות, מספקים היום סיקור דואלי. "טעינו, אבל הזיהום עדיין מסוכן", נכתב בכותרת בולטת הנדפסת בעמודי החדשות של העיתון (ירון קלנר, ליאור אל-חי ועמיר בן-דוד), ציטוט מעובד מפי מחבר מסמך המחלוקת, פרופ' איתמר גרוטו. למטה, בכותרת המשנה, מודגשת האופנסיבה המתפרצת של יהב: "כגנבים בלילה הם הוציאו הודעה רפה ומתנצלת, זו שערורייה".

שרית רוזנבלום, בטור פרשנות נלווה, מנסה לצמצם את הנזקים שגרמו עורכיה. "הודעת משרד הבריאות שלשום, שלפיה 'אין עדות' לעודף תחלואה בסרטן בקרב ילדים בחיפה, אינה יכולה בשום אופן להיחשב למסר מרגיע", היא כותבת. "צמצום הדיון הציבורי החשוב הזה לסוגיית הסרטן בקרב ילדי חיפה בלבד חוטא לעיקר", היא מדגישה בהמשך. "גופי הבריאות המובילים בעולם כבר קבעו: קיים קשר סיבתי מובהק בין חשיפה לזיהום אוויר לבין התפתחות מחלות שונות. וגם ממחקרים רבים בישראל עולה כי זיהום האוויר באזור חיפה פוגע בבריאות האוכלוסייה".

ב"הארץ" מסכם זאת עידו אפרתי כך: "הודעת התיקון היא אולי יום מוצלח ליושרה המדעית, אבל במבט רחב יותר היא בשורה בעייתית עבור תושבי חיפה. ההודעה גדעה מומנטום חסר תקדים, ציבורי ותקשורתי, שיכול היה להזניק את המאבק בזיהום האוויר של חיפה כלפי מעלה. זאת היתה הזדמנות נדירה לשילוב כוחות, עשייה ממשית וגיוס דעת הקהל לצורך הטיפול בבעיה הגדולה של עיר המטרופולין הצפונית, על כל יישובי הלוויין שלה".

קצת תמיכה תקשורתית

"השינויים במעמדו של בית-המשפט העליון, שראש הממשלה הודיע שבכוונתו להנהיג, מנוגדים להתחייבותו לפני חודשיים, בטקס החלפת נשיאי בית-המשפט, שלא לפגוע במעמדו", מתריע מאמר המערכת של "הארץ", בעקבות דיווח של יהונתן ליס מאתמול ולפיו נתניהו ניסה לגייס את תמיכתו של משה כחלון ליוזמה מסוג זה במסגרת המשא-ומתן להרכבת הקואליציה.

לפי עמית סגל, בטורו ב"מקור ראשון", הסיקור הביקורתי של "הארץ" הניב פרי. "הפרסום המוקדם סיכל את היוזמה המשמעותית הראשונה של ממשלת נתניהו הרביעית", טוען סגל. "כחלון החליט להיות בקדנציה הזאת הלורד שומר החותם של מערכת המשפט", הוא כותב. "לא רע להצטייד בקצת תמיכה תקשורתית לפני כהונה מלאה בצעדים לא פופולריים". על-פי דיווחי העיתונים מהיום, במשא-ומתן בין הליכוד למפלגתו של כחלון חלה ביממה האחרונה התקדמות נוספת.

חש ברע

שמעון פרס בוועידת "הארץ" לשלום, תל-אביב, 8.7.14 (צילום: תומר נויברג)

שמעון פרס בוועידת "הארץ" לשלום, תל-אביב, 8.7.14 (צילום: תומר נויברג)

אתמול דיווחו העיתונים בהרחבה ובטון ביקורתי על חשיפה של שרון שפורר ב"דה-מרקר", ולפיה שמעון פרס יקבל עשרות אלפי דולרים בחודש עבור שירותים שיעניק לבנק הפועלים. ב"ידיעות אחרונות" דווח על הגילוי בהרחבה, ואף שהושמט ממנו פרט חשוב ומרכזי, המסגור היה ביקורתי. הבוקר מפצה העיתון את הנשיא הקודם בדיווח האמור לרכך את לבם של הקוראים.

"פרס חש ברע, אבל התאושש", מדווח איתמר אייכנר בעמודי החדשות, בידיעה קצרה היורדת אל תוככי מעיו של האיש. "אתמול, בעת ששהה בדירתו הפרטית במגדלי נאמן בתל-אביב, דיווח פרס כי הוא אינו מרגיש בטוב", נכתב בה. "הוא סבל מכאבי גב עזים – וקיבל גלולות חזקות לשיכוך כאבים, שכנראה גרמו לו לכאבי בטן מעיקים. [...] מלשכת פרס נמסר שהוא עבר בדיקות, וכולן יצאו תקינות, וכי לאחר מכן נשאר בדירתו לנוח. אמש נמסר שהוא מרגיש טוב יותר. פרס יחגוג בקיץ יום הולדת 93. מאז שסיים את תפקידו כנשיא המדינה, הוא ממשיך לנהל סדר יום עמוס למדי. בכל בוקר הוא מגיע למרכז פרס לשלום".

מתחת לידיעה נדפסת מודעת אבל גדולה מטעם בנק הפועלים, לזכר עובדי הבנק שנהרגו בשירותם הצבאי ובפיגועי טרור. בנק הפועלים, הלקוח של פרס, הוא גם לקוח מרכזי של קבוצת "ידיעות אחרונות", ומשלם לה כסף רב מדי שנה עבור פרסום מודעות ורכישת תכנים המתפרסמים בחתימת כתבי המערכת.

"גלובס"

הידיעה הראשונה בנוגע לפרס ובנק הפועלים התפרסמה שלשום באתר "דה-מרקר", מעט לאחר השעה שתיים וחצי בצהריים, מועד שבו כנראה היה כבר מאוחר מכדי להכניסה לגליון "גלובס" שראה אור בשעות הערב של אותו היום. ובכל זאת גררה ההיעדרות הרמת גבה.

גם בגיליון הנוכחי של "גלובס" לא מופיע דיווח חדשותי על ההתקשרות בין פרס לבנק. במקום דיווח התפרסם אמש ב"גלובס" טור עוקצני מאת סטלה קורין-ליבר, החובטת בנשיא לשעבר בהנאה ומזכירה גם את המערכה שאליה עשוי הבנק לצאת בקרוב, אם אכן יתברר ששר האוצר המיועד כחלון מבקש לקדם רפורמה במערכת הבנקאית. הטור נדפס בכפולה הפותחת של העיתון.

עושים לביתם

הגילוי הנאות על שער המוסף הפרסומי של "ידיעות אחרונות" וחברת נשר

הגילוי הנאות על שער המוסף הפרסומי של "ידיעות אחרונות" וחברת נשר

לרגל חג העצמאות מצורף ל"ידיעות אחרונות" מוסף פרסומי המשווק את מוצריה של חברה מתחום שבדרך כלל אינו מככב במוספים מסוג זה.

"'ידיעות אחרונות', מוסף פרסומי בשיתוף נשר מפעלי מלט", נכתב בשער. חרף הגילוי הנאות המפורש בנוגע למהותו הפרסומית של המוסף, גם כעת אלו החתומים על הטקסטים והצילומים בו הם כתבי וצלמי מערכת "ידיעות אחרונות", ולא רק הצעירים או הזוטרים שבהם, שתרמו את שמם למלל שיווקי שגורם בעל עניין שילם עבור קיומו והפצתו.

ההגדרה "מוסף פרסומי" חריגה ל"ידיעות אחרונות", הנוטה להסוות את אופיים של פרסומים מסוג זה באמצעות גילוי נאות חלקי, שאינו נהיר לכלל ציבור הקוראים, ולפיו התוכן הופק "בשיתוף" הגוף שמימן אותו, ובלי לציין כי אכן מומן על-ידי גוף חיצוני. הטרמינולוגיה המתעתעת הזו חוזרת הבוקר גם בידיעת קידום מכירות בלתי חתומה המתפרסמת בעמודי החדשות של העיתון, שבה נעשה שימוש חוזר במונח "בשיתוף" תוך הגדרת המוצר הפרסומי כ"מוסף הוקרה לבנייה העברית לדורותיה".

מי הפשיט את החציל

את השער האחורי של "כלכליסט" מעטרת תמונת תקריב של מחצית פעורה של חציל מפויח, ועליה שליכטה של טחינה. "מי המציא את החציל בטחינה?", מפתה הכותרת את הקורא לסור ולקרוא את הכתבה, המוגדרת כ"תחקיר נוקב עם מסקנות חותכות וטעם קצת שרוף". הכתבת גלי וולוצקי שוחחה עם שורה של שפים מוכרים שכל אחד מהם מתעקש שהוא-הוא זה שהמציא את המנה הפופולרית.

פיני לוי, מסעדן ירושלמי ידוע, אומר לה שהוא היה הראשון לקלוף חציל קלוי ולהגיש אותו בשלמותו. זה היה, לדבריו, בשנת 1996 או 1997. "הייתי בארוחת עיתונאים בלונדון עם השפים ירון קסטנבוים ועזרא קדם", הוא אומר לוולוצקי. "ישבתי שם, עם כל ההנגאובר, ופתאום ראיתי חציל יושב לו בצד, מסכן. שמתי אותו על הגז, צליתי, קילפתי, והנחתי אותו באמצע צלחת ענקית כמו שהוא. מעכתי אותו טיפה בסכין, ופתאום עברה לי בראש המחשבה שאני מכין קרפצ'ו חציל. תיבלתי אותו בשמן ארגן, לימון פרסי יבש ומלח גס. זה עוד היה בלי טחינה, אבל אני הראשון שהגיש את החציל שלם. אחר-כך שפים אחרים הוסיפו את הטחינה".

חציל בטחינה (צילום: דניאל דרייפוס)

חציל בטחינה (צילום: דניאל דרייפוס)

ירון קסטנבוים, אחד משני השפים האחרים שהזכיר לוי, אומר מנגד כי דווקא השף השלישי, עזרא קדם, הוא האבא, וקדם עצמו מחרה מחזיק אחריו. "חציל ביוגורט ורשאד הכנתי כבר ב-1995", אומר קדם לוולוצקי. שילוב הטחינה הגיע, לדבריו, שנים אחדות לאחר מכן. "זה היה בסוף שנת 2000 או תחילת 2001, נסענו לתערוכת יין באיטליה והתארחנו ביקב, שם חשפתי את המנה בפעם הראשונה", הוא טוען.

"עזרא לא יכול להגיד שהוא הכין חציל שלם עוד ב-96'–95', כי הוא עמד לידי וראה מה אני עושה", מתעקש לוי. "לאייל שני, כרגיל, יש את הסיפור הטוב ביותר", כותבת וולוצקי, ומצטטת מפיו של שני: "זה היה עוד ב-1991 או 1992, במסעדת אוקיאנוס בירושלים. עבד שם בחור בשם חוסני, איש גדול ושחור וחזק שהגיע מעוג'ה, כפר פליטים ליד יריחו. הוא סיפר לי על החצילים שמגדלים אצלו בכפר, ואמר שמה שחציל צריך בשביל לגדול זו אדמה בוערת.

"משם הגיע הרעיון לקבור את החציל בשלמותו בגחלים. כשהוצאנו אותו לקחתי סכין והתחלתי לקטום את השכבה העליונה, כדי להוציא את הבשר החוצה, ובאותו הרגע חוסני הסתובב אלי. היתה לו ביד כף עם טחינה גולמית, הכף קצת זזה, והטחינה נשפכה על החציל".

המשך התחקיר, הכולל תהפוכות נוספות, כישלון באימות או הפרכה של המעשייה של אייל שני וחוות דעת של מומחית חיצונית, מומלץ לקריאה באכסנייתו המקורית.

מחר, יום חמישי

בעיתונים החרדיים "המבשר" ו"הפלס" מודיעים הבוקר לקוראים כי מחר, יום חמישי, לא יידפס עיתון. ב"הפלס" מוסיפים הסבר: "עקב מגבלת בית-הדפוס".

"עקב מגבלת בית-הדפוס". מודעה בשער "הפלס", 22.4.15

מודעה בשער "הפלס", 22.4.15

ענייני תקשורת

צבא ומידע. "בדרך כלל אוהבים אצלנו לבקר את הרשויות המקומיות בנוגע לעלויות הזמרים שמופיעים על הבמות בערב יום העצמאות. אולי כדאי להכניס לרשימה גם את חיל האוויר?", כותב רותם שטרקמן ב"דה-מרקר", ברשימה המוקדשת לסירוב שקיבל מדובר צה"ל בתגובה לניסיון לברר את עלות מטס יום העצמאות.

ב"גלובס" מראיין לי-אור אברבך את צחי בירן, עד לאחרונה איש דובר צה"ל וכיום עורך "במחנה", בטאון צה"ל. "אני לא עושה דוברות, אבל אני גם עורך ראשי של עיתון שחשוב לי שיהיה רלבנטי ומעניין. התוכן לא פוגע ולא יפגע בצה"ל, הוא מאתגר ומעורר שיח ובדיקה. אנחנו מפרסמים דברים שיעוררו גאווה אצל המשרתים", אומר לו בירן.

טייסים צבאיים מתאמנים למטס יום העצמאות. תל-אביב, 20.4.15 (צילום: פלאש 90)

טייסים צבאיים מתאמנים למטס יום העצמאות. תל-אביב, שלשום (צילום: פלאש 90)

במוסף "פירמה" של "גלובס" מראיין חן מענית את ספי עובדיה, ראש מחלקת החדשות בגלי-צה"ל. "אם יש בעיני עובדיה דרך מובהקת לשנות את אחידות הדעה בתקשורת, דרך משמעותית יותר מיציאה של אנשיה אל השטח, היא הבאת השטח אל התקשורת ושינויה מבפנים", כותב מענית, ומצטט את עובדיה: "'מה שבעיקר מפריע לי הוא שאין אצלנו מספיק אנשים מהפריפריה', הוא אומר. 'התמהיל אצלנו היום משקף בצורה המדויקת אי-פעם את שכבות החברה הישראלית, אבל זה עדיין לא מספיק.

"'אם היו לי שלושה כתבים שאחד מהם הגיע נניח מטבריה, השני מבת-ים והשלישי מאשדוד, שבסוף השבוע שלפני הבחירות היו חוזרים מהמרכז הביתה ומגלים שההורים שלהם והחברים שלהם, שרק אתמול עברו מהליכוד למשה כחלון, שינו שוב את דעתם והולכים להצביע לביבי, אז היינו יכולים לשקף את זה למאזינים. אבל היינו בתוך אווירה שהיתה בועתית. אם מספיק כתבים היו מסתובבים בפריפריה, המצב היה אחר".

עופר נמרודי, ינואר 2002 (צילום: ליאור מזרחי)

עופר נמרודי, ינואר 2002 (צילום: ליאור מזרחי)

כמו קרליבך. במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" סוקר דותן מלאך את עלייתה ודעיכתה של העיתונות הישראלית בשפה הרוסית. אחד החלקים המעניינים בכתבה הוא זה שבו מתאר מלאך מהלך מלא תעוזה של אנשי העיתון המנוח "ורמיה" מקבוצת "מעריב", שקיימו מגעים חשאיים עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס בנוגע לעריקה אפשרית לשורותיו.

"לאחר שסוכמו הפרטים, חשפו אנשי 'ורמיה' את המשא-ומתן הסודי בפני אנשי 'מעריב', והציעו להם להמשיך את העסקתם שם – אבל בתנאים המשופרים שיכלו לקבל ב'ידיעות'. 'ברגע שקיבלנו תשובה שלילית, הגשנו מכתבי התפטרות', מספר [לב] מלמיד. 'נמרודי פנה לבית-המשפט ואסר עלינו לעבור לעיתון חדש. הגשנו ערעור, וכעבור חודשיים שבהם לא עבדנו, קיבלנו רשות לעבור'. במעבר של אנשי 'ורמיה' מרחוב קרליבך לרחוב מוזס היתה סגירת מעגל; ב-1948 עשו עזריאל קרליבך וחבריו מסלול הפוך, כשפרשו מ'ידיעות אחרונות' והקימו בן-לילה את 'מעריב'".

ארכיון בר-עם. במוסף "גלריה" של "הארץ" מראיין עופר אדרת את הצלם מיכה בר-עם, החולק עימו ועם הקוראים כמה מזכרונותיו. "במחשב מק שממוקם בקומה השנייה, אשתו של בר-עם, אורנה, והאסיסטנטית סהר רוט (שאותה הוא מכנה 'הציר האופטי') עסוקות במלאכה חשובה, למען הדורות הבאים: סריקה של ארכיון הצילומים שלו, לקראת דיגיטציה שלו", כותב אדרת.

פרסום סמוי. במוסף יום העצמאות של "ישראל היום" מראיינים נעמה לנסקי ואילן גטניו את בני-הזוג אבי לן ועדי בנטוב-לן, מייסדי עמוד הפייסבוק "סטטוסים מצייצים". "התפרסמו אצלנו במהלך חמש שנים 30–35 פוסטים שמישהו שילם עבורם. ספרנו. 30–35 פוסטים מתוך 35 אלף פוסטים שפירסמנו במהלך השנים. כמות כל-כך קטנה, זניחה", טוען לן.

"פירסמנו אך ורק פוסטים של חברות מסחריות, באמצעות משרדי פרסום. פוסטים ממותגים. לא של אנשים פרטיים", אומרת בנטוב-לן, ובן-זוגה מוסיף: "נכון שלא כתבנו שזאת פרסומת, אבל הנחנו שהגולשים יבינו, וגם אם לא, לא יקרה שום נזק". באותו מוסף מראיין ערן נבון את מנחם הורוביץ, כתב חדשות ערוץ 2, ואת רעייתו תחיה.

בשדה הקרב. אחד ממקימי אתר הנוער "פרוגי" מקבוצת "ידיעות אחרונות", המתראיין למוסף "פירמה", מונה עבור המראיינת עינת טורס את "האויבים הכי גדולים" של אתר-האב ynet: "וואלה", mako, "ישראל היום" ו"העין השביעית".