סקר שנערך החודש על-ידי מינה צמח עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמד כי מבין שישה גורמים העלולים לפגוע בתפקוד הדמוקרטיה הישראלית, הציבור היהודי מציב במקום הראשון את "השחיתות והסיאוב של הנבחרים" (36.2%) כגורם העיקרי, ואחריו את "הסחטנות הפוליטית של המפלגות" (33.2%). גם הציבור הערבי מציב את הסחטנות הפוליטית באותו שיעור (33.3%), אבל לשחיתות ולסיאוב של הנבחרים הוא נותן 17.6% בלבד.

כיוון שמדובר בהקשר זה בתפיסת השחיתות כמושג ולא בנתוני שחיתות בני מדידה, יש טעם לתהות מה גורם להבדל המשמעותי הזה. ייתכן כי תפיסת השחיתות בציבור הערבי פחות מחמירה מזו שבמגזר היהודי, אבל אפשר להסתכן בהצעת סיבה נוספת: ייתכן שהציבור הערבי צורך פחות תקשורת עברית.

במקביל התפרסמו החודש נתוני מדד השחיתות העולמי לשנת 2009 (ליתר דיוק, מדד טוהר המידות), ומהם עולה כי מבין 180 מדינות, ישראל מדורגת בטוהר מידותיה במקום ה-32, עם ציון 6.1 מתוך 10 (יחד עם ספרד, ונמוך מאיחוד האמירויות שבמקום ה-30, עם 6.5). ב-2008 דורגה ישראל במקום ה-33 עם 6.0; ב-2007 במקום ה-30 עם 6.1; ב-2004 במקום ה-26 עם 6.4; ב-2001 במקום ה-16 עם 7.6; ב-1998 במקום ה-19 עם 7.1.

מדד השחיתות העולמי מתבסס על מקבץ נתונים, מהם עובדתיים ואחרים המבוססים על סקרי דעת קהל. על-פי המדד, ישראל יורדת לאטה בדירוג, אם כי כל השנים דורגה מעל הקו האדום. גם לגבי דירוג זה יש טעם לשאול אם ייתכן שהשלטון בישראל נתפס על-ידי הבוחרים כמושחת מכפי שהוא, והאם הבלטת השחיתות על חשבון ערכים אחרים (ביצועים, רמת תפקוד) אינה קביעה מבוססת מציאות אלא נגזרת משינויים באופי הכיסוי התקשורתי.

(צילום כנסת: אוראל כהן; צילום עגבנייה: דארן הסטר, רשיון cc; עיבוד: "העין השביעית")

אין בשאלות הללו כדי לטעון שאין שחיתות פוליטית-שלטונית בישראל, אבל מותר להטיל ספק בדעה הרווחת שהסיאוב והשחיתות הפוליטית הם הפגמים העיקריים בדמוקרטיה הישראלית. בכל זאת, 147 מ-180 המדינות הנבדקות דורגו במדד טוהר המידות נמוך ממנה.

הארגון המפרסם זה 12 שנה את מדד השחיתות, שקיפות-בינלאומית (Transparency International), מביא גם "ברומטר עולמי" המסנתז את 91,500 הנשאלים ב-86 מדינות. "למרבה הצער", נכתב בדו"ח, "שמונה מ-10 נשאלים סבורים שהמפלגות הפוליטיות [בארצם] מושחתות או מושחתות ביותר". אי-אמון במפלגות פוליטיות הוא אפוא תופעה עולמית, שבחלקה בוודאי תלוית תקשורת. עם זאת, צריך לזכור כי רבבות מן הנשאלים חיים במדינות שאינן דמוקרטיות או שרמת הדמוקרטיה בהן נמוכה, כך ששקלול העמדות של "נשאלי כל העולם", שקלול המערבב אלה באלה מפלגות במשטרים דמוקרטיים ולא דמוקרטיים, עלול להיות מוטה באופן חריף לכיוון האי-אמון.

2. הציבור – התקשורת

כדי לבדוק עד כמה משפיע השיח התקשורתי בישראל על יחס הציבור למערכת הפוליטית, קיימה לאחרונה חברת מרקט-ווטש סדרת קבוצות מיקוד עבור פרויקט (שאני מעורב בו) הנערך בשיתוף פעולה עם המכון הישראלי לדמוקרטיה. מתברר כי רוב המשתתפים בקבוצות המיקוד, המייצגות שכבות מגוונות בציבור, מבטאים אי-אמון בכנסת (תחושה קשה של אי-אמון קיימת בציבור הערבי) ובחברי הבית. נבחרי הציבור נתפסים כמסואבים, עצלים, רודפי פרסומת, עוסקים בקידומם העצמי, דואגים לכסאם, נהנתנים (נסיעותיהם לחו"ל נתפסות כבילוי ולא כעבודה), מנותקים מהציבור.

עם זאת, משתתפי הקבוצות התקשו לחוות דעה על טיב הפעילות של חברי-הכנסת והפגינו אי-ידיעה על אופן עבודת המוסד. רובם אינם יודעים כלל אילו ועדות פועלות בכנסת (היו שהזכירו את ועדת החוץ והביטחון) ואילו חוקים הן חוקקו לאחרונה. אף אחד מהנשאלים לא הצליח לנקוב בשמם של יותר משלושה חברי-כנסת (הבלונדינית הגבוהה, הערבי ההוא, שלי יחימוביץ'...). ולמרות זאת הם מאמינים כי הכנסת והחברים בה אינם ממלאים את תפקידם כראוי.

ח"כ אנסטסיה מיכאלי (משמאל) צועקת על ח"כ חנין זועבי ומלווה החוצה מאולם המליאה. 2.6.10 (צילום: דוד ועקנין)

באין נקודות מפגש ישירות בין חברי-הכנסת לציבור, אפשר להניח כי אופן פעילותם של הנבחרים מובא לידיעת הציבור בעיקר דרך התקשורת. ואם לקחת בחשבון את הפילטרים התקשורתיים המופעלים בעת הכיסוי, הרי שדימוי הבית בציבור מצטייר באופן מעוות ומוקצן.

יש טעם לבצע בדיקה אמפירית גם בעניין זה, אבל ברור כי תחושות הציבור כלפי הכנסת נוצרות פחות מהכרת העובדות ויותר מן הדימוי הנוצר בתקשורת. אולם המליאה, לדוגמה, הוא גוף המצטלם כמעט בכל כיסוי טלוויזיוני בהקשר שלילי. האולם מצולם כריק – וחבר-כנסת בודד מנמנם בו (עצלנים, בטלנים, נעדרים מהעבודה – גם אם בשגרת המליאה מתמודדים חברי-הכנסת עם עומס עצום בוועדות השונות הפועלות במקביל לדיוני המליאה), או שאולם המליאה מוצג במהלך עימות קולני שבמהלכו חברי-כנסת ננזפים ומורחקים מהאולם. לתקרית בין חברי-כנסת ערבים לחברי-כנסת מן הימין סיכוי גבוה להיכנס למהדורה, וככל שהעימות מחריף ויגיע להתפרעות של ממש, יעלה מיקום הדיווח בסדר היום עד כדי ידיעה פותחת למהדורה המרכזית.

ככלל, הסיכוי של חבר-כנסת להיכנס למהדורת חדשות נמוך, ועליו לעשות מאמצים להתבלט, לאו דווקא בהישגים פרלמנטריים. הדרך הקלה שכמה מחברי הבית בוחרים בה היא התלהמות. כותרת חלולה וקולנית שווה היום יותר מעבודת נמלים בחדרי הוועדות. מה נשאר לציבור מן העימות הפוליטי בין חברי-כנסת יהודים לערבים בשאלת המשט חוץ מהג'ינגל המהדהד "רוחי לעזה!"? אין לאיש מושג מה עושה ח"כ מירי רגב בכנסת, אבל שתי המלים האיומות הללו מגדירות אותה בציבור: לוחמנית ופטריוטית ללא חת. ובה בעת היא מעוררת אנטגוניזם, רתיעה, ומחזקת את הדימוי הגס והרדוד של חבר-הכנסת.

3. התקשורת – הנבחרים

על-פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעשור האחרון (1999–2009) הונחו על שולחן הכנסת 12,275 הצעות חוק פרטיות – ממוצע של כ-100 הצעות חוק בחודש, שרק 6% מהן עברו בהצלחה את תהליך החקיקה. אף שמספר החוקים שהתקבלו בישראל בעשור האחרון – כ-1,350 – דומה לממוצע האירופי, מספר הצעות החוק הפרטיות בישראל גדול פי 13.5 ממספר ההצעות הפרטיות שהוגשו בבריטניה בתקופה המקבילה, ופי 80 ממספרן בפרלמנט האוסטרלי.

ההצפה החקיקתית הזאת היא בגדר ניסיון נואש של ח"כים לעניין את התקשורת ולזכות בהכרת הציבור. מבחינת הדימוי הציבורי, המושג "אלוף הצעות החוק הפרטיות" מעיד כביכול על חריצות יתר. בו בזמן אין זה אלא קוריוז שאינו שונה במהותו מהדיווח על האיש שמגדל את הדלעת הגדולה בארץ. אבל זה מה שהתקשורת תציע, והציבור יפנים.

התקשורת, מצדה, איבדה שליטה במצב, והפרסומים על אודות פעילותם של חברי-הכנסת יהיו סביב הצעה פרובוקטיבית, מחאתית, פיקנטית, קוריוזית – ולא בהעמקת דיווח על הצעות מורכבות שנמצאות בהליכים מתקדמים. בכלל, התקשורת, כמשגרת ושוכחת, מרבה לדווח על הצעות חוק פרטיות בראשית דרכן, כאילו היו קומוניקט, ולא טורחת עוד להתעניין בגורלן. ככל שההצעה מוזרה, בוטה, קיצונית וססגונית – סיכוייה לחדור לעיתונות ולקבל כותרת טובים יותר.

"פעם היינו מקבלים כותרות דרך הצעות אי-אמון בממשלה", אומרים חברי-כנסת בגילוי לב, "אבל מאז נכנס לתוקפו חוק האי-אמון הקונסטרוקטיבי, המקשה מאוד על הפלת ממשלה, הגשת הצעת חוק פרטיות היא הדרך היחידה שנותרה לנו להתבטא". וכך מוצפת התקשורת בהצעות חוק קולניות, דלות תוכן, שסיכוייהן להתקבל נמוכים וספק אם בכלל נועדו מלכתחילה להתקבל.

כסאות ריקים באולם המליאה (צילום: אוליביה פיטוסי)

הכנסת פועלת בעומס עצום. נכון להיום יש רק 81 חברי-כנסת פעילים, מספר קטן להדאיג בכל השוואה לפרלמנטים בעולם; השאר שרים וסגני שרים. גם פעולותיה הראויות אינן זוכות לכיסוי הולם. יתרה מכך, חברי-הכנסת מוותרים בחוסר אחריות על הסמכות המוקנית לה כריבון של מדינת ישראל, ויוזמים ומאשרים מהלכים עוקפי פרלמנט כמו משאלי עם, שמנוגדים בסיסית לתפיסה של דמוקרטיה ייצוגית. חבר-כנסת המצביע בעד משאל עם חותר תחת הבית שבו הוא יושב, ובכל זאת רבים אינם מהססים לעשות זאת לצורכי הישג פוליטי מיידי.

התקשורת ממעטת לעסוק בסכנות המבניות שבמהלכים כמו חוק משאל העם, אולי האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הייצוגית. מה גם שזה שינוי מאולתר שנועד לשרת צרכים פוליטיים מיידיים. אילו היה מדובר בהכשרה של בניית פרגולה מאולתרת ובלתי חוקית על מבנה ציבור המיועד לשימור, היתה התקשורת בוודאי מזדעקת.

הדמוקרטיה היחידה שבה ניתנת לציבור הרחב בחירה ישירה היא בסדרות הריאליטי בטלוויזיה. ומעניין שדווקא שיטת משחק זו משמשת מקור השראה למהלכים פוליטיים שמצריכים דיון מורכב ואחראי. קבוצות המיקוד מלמדות כי ככל שהציבור צעיר יותר, הוא יודע פחות על פעולות השלטון ויחסו אליהן מרוחק, מסתייג ומנוכר יותר. בקרב הדור הצעיר, שהיכרותו את המערכת הפוליטית רופפת מאי-פעם, נשמעת לאחרונה הקריאה הילדותית לכונן כאן "דמוקרטיה ישירה". כלומר, דמוקרטיה שבה הציבור פועל בלחיצת כפתור בכל דיון פוליטי, כאילו הוא מסמס ל"אח הגדול". מעבר לנזק המיידי ליחסים שבין הציבור לנבחריו לכנסת, גדל עכשיו דור שמושגיו על השלטון דלים ודעותיו השליליות מאפיינות יותר יחס של קהל משועמם למופע עלוב מאשר יחס של ציבור לנבחריו.

התקשורת לא סופרת את הכנסת, כפי שהיא אינה מתעניינת בנושאים אפרוריים של חיי היום-יום, כמו שירותי הכבאות. העיתונים אוהבים לצטט את דו"חות מבקר המדינה, אבל לא מתעניינים בפגמים שהיו גלויים לעין הרבה לפני שנוסחו במלותיו. למעשה על הכנסת להיות זו שמבקרת את פעולות הממשלה, והתקשורת היא זו שאמורה לעקוב אחרי הביקורת (אם לא להקדים אותה), להוציאה מאולמי ועדות הכנסת והמליאה ולהביאה לידיעת הציבור הרחב.

אלא שהכנסת מתקשה לעמוד במשימה, והתקשורת אינה מגלה בה עניין. הציבור נותר אפוא בבורותו וחי בעולם של שריפות וכיבוין, אסונות וחקירתם. לאחר מעשה משתלחת התקשורת בשר הפנים התורן, במקרה זה אלי ישי, המשמש מטרה נוחה, ובפקידים העלומים מאגף התקציבים באוצר, והדיון הוא בשאלה מי הרוויח פוליטית מהמשבר ומי הפסיד ממנו, ולא בשאלה איך אפשר היה להתארגן לכך ללא אסון בדמוקרטיה מתפקדת. עם כנסת מתפקדת, למשל.

מעגל השוטים

"זכות הציבור לדעת" הוא מושג שצמח מלב הדמוקרטיה. ללא ידע ראוי על פעולת השלטון ונבחריו, הציבור לא יוכל לבחור כראוי את נציגיו ולתבוע מהם דין וחשבון. בשנים האחרונות, עם רידוד הכיסוי העיתונאי והוויתור הכמעט מוחלט על ה"חשוב" והחלפתו ב"מרגש", הזכות זו ממומשת פחות ופחות. הציבור טובע היום בפלילים ואסונות, בזוטות וקוריוזים, לצד חיטוט מתמיד בכשלי העבר ובאסונות ההווה.

אי-אפשר היום להבחין בין תפקוד השלטון לתפקוד התקשורת ולהתנהגות הציבור. בשנים האחרונות התפתח בישראל מעגל שוטים שמגלגל את עצמו: כנסת חלשה, מפלגות חבולות, תקשורת עצלה וציבור אדיש המכור לשערוריות. אם תנועת המעגל הזה לא תיבלם על-ידי מי מהצדדים, עלול לקרוס המבנה העדין של הדמוקרטיה הפרלמנטרית ולהיות מוחלף בשיטה אחרת. דמוקרטיית אס.אם.אסים למשל.

חנוך מרמרי עומד בראש פרויקט המתקיים בשיתוף פעולה עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומטרתו חיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל