הקורא המבוגר, ואולי גם התמים, שגדל במדינה שבה סתימת פה בכל הקשור לקודש הקודשים של הביטחון היתה כמעט סלע קיומנו כאן, עלול היה חלילה ללקות בהתקף לב למקרא הידיעות שהופיעו בשבוע שעבר בכמה עיתונים. "גדוד הטנקים הראשון הממוגן באמצעות מערכת 'מעיל רוח' החדשנית ייכנס בחודש הבא לפעילות מבצעית בעזה", דיווח יוסי יהושוע, הכתב לענייני צבא של "ידיעות אחרונות".
על-פי הדיווח, "גדוד 9 של חטיבת השיריון 401 הוא הגדוד המבצעי הראשון של צה"ל שבו מותקנת המערכת החדשה". ב"הארץ" דיווחו עמוס הראל ואנשיל פפר כי לפי התוכנית המקורית, אמור היה להתפרס באזור, בחודש הבא, גדוד טנקים מחטיבה 401, אלא שכעת יוצב שם גדוד אחר מאותה חטיבה, גדוד 9, שהטנקים שלו צוידו באחרונה במערכת "מעיל רוח".
נבהלתם גם אתם מהחשיפה הזו? תארו לכם איזו היסטריה היתה מתחוללת כאן אם ענת קם, נניח, היתה מעבירה מידע כזה לעיתונאי. בגידה, היתה זועקת כותרת אחת. הפקרת חייהם של חיילי צה"ל, היה מאשים פובליציסט מתלהם.
לפני עשור, ספק אם ידיעה כזו היתה רואה אור בעיתון ישראלי. צה"ל לא היה מנדב מידע כזה לעיתונות, כפי שעשה הפעם, והצנזורה היתה ודאי פוסלת את פרסומה. הנימוקים היו בוודאי מוכרים לכל טוראי במיל': אין לפרסם מספרי יחידות (זה סוד!); אסור לדווח לאויב על תנועה של יחידות צבא מגזרה לגזרה (זה מידע מודיעיני רב-ערך); אין לדווח מראש על חילופי יחידות בגזרות מסוימות (האויב עלול לנצל את החפיפה כנקודת תורפה במערך הישראלי); אין לחשוף את מערך המיגון של מערכות הנשק הישראליות ("את ההפתעות נשמור לאויב בשדה הקרב"); אין לדווח על חוסר באמצעי הגנה של יחידות צה"ל (מדוע להעניק מידע כזה לאויב?).
על ההיגיון הזה גדלו דורות של ישראלים. כמה מהנימוקים היו, אגב, מוצדקים, ועודם כאלה. אבל מכלול הטיעונים ועודף החשאיות יצרו במרוצת השנים מעטפת סודיות שחרגה הרבה מעבר להיגיון ולצרכים הצבאיים. הם סייעו לתפור לצבא אפוד מגן שמנע גם פרסום של כשלונות ותקלות. שנים רבות בלט ההיגיון שביטא פעם הרמטכ"ל רפאל איתן: "אל תפרסמו שום דבר שיגרום לערבים לשמוח", ואגב כך יצר סביב מערכת הביטחון הילה של קדושה משובצת במלות קוד, מסתירות ומרמזות כאחד.
לנצל את החשאיות לקידום יוקרה
נחזור ל"מעיל רוח" ולגדוד 9. סביר להניח שהידיעה הזו ראתה אור לא בשל כשל תפקודי של הצנזורה הצבאית. היא התפרסמה משום שמישהו במערכת הביטחון העלה בדעתו שמותר, אפילו רצוי, לנפק את המידע לציבור. הידיעה ראתה אור אולי מפני שצה"ל מבקש לחזק כך את תחושת הביטחון של השריונאים, ובעיקר של הוריהם המודאגים, בדבר המיגון הנאות שניתן לילדים בירידתם לקו ברצועה. הידיעה על ירי טיל נגד טנקים קורנט, שפגע לאחרונה בטנק מרכבה בגבול הרצועה וחדר לתוכו, ודאי מעוררת דאגה. בצבא הבינו שהאמירה בנוסח של פעם, "זה בסדר, אנחנו מוכנים לכל אפשרות", כבר אינה מרגיעה את ההורים. גם לא את הציבור כולו. לא אחרי המשט הטורקי, לא אחרי מלחמת לבנון השנייה.
אולי פרסום הפרטים הוא חלק מהקרב על תקציב הביטחון: מסר לאוצר, לשרים ולחברי-הכנסת שכאשר לחמאס יש קורנט, לא ייתכן שבחיל השיריון יהיה רק גדוד אחד שהטנקים שלו ממוגנים כהלכה ואילו שאר היחידות יישלחו לקרב חשופות, ממש כמו הכבאיות מודל 1980 שקירטעו בחזית האש בכרמל. או שמא מאחורי הסיפור עומדת התחרות בין "מעיל רוח" של רפא"ל ל"חץ דורבן" של תע"ש, שתי מערכות של "מיגון אקטיבי" מפני טילים?
חייל וכלב, גבול עזה, 27.5.07 (צילום: עומר מסינגר)
לישראלים שעדיין מתייצבים בדום מתוח כל אימת שנאמרות בנשימה אחת המלים "ביטחון" ו"סודיות", הנה דוגמה קטנה כיצד יש מי שמבקשים לנצל את החשאיות לקידום יוקרה, לא לצרכים מבצעיים. לפני שנים אחדות הגיעו כתב וצלם של אחד ממוספי "מעריב" להכין כתבה על יחידת הכלבנים הצה"לית, עוקץ. הכול תואם באמצעות דובר צה"ל, אבל נציגי היחידה הבהירו שיש להם דרישה נוספת: לטשטש את פניהם של לוחמי היחידה. הצלם שנלווה לכתב הבין שאין לחשוף את הלוחמים, ועשה מאמץ יצירתי לצלם באופן שגופם של הכלבים או פניהם יסתירו את קלסתריהם של הכלבנים.
כשפורסמה הכתבה התחוללה מהומה. לא עמדתם בהבטחה, זעמו מפקדי היחידה. לא טישטשתם את הפנים. בעיתון השיבו: תבדקו – בשום תצלום לא חשפנו פני לוחם. אבל אז התברר כי אנשי עוקץ כלל לא ביקשו שיסתירו את פניהם באמצעות צילומים מתוחכמים. הם ביקשו שאלה יטוטשטו באמצעות מה שמכונה פקסול, טשטוש דיגיטלי של חלק מהתצלום, כפי שנוהגים בעיתונים בתצלומים של טייסים, לוחמי הקומנדו הימי או חיילי "יחידות מובחרות" כדוגמת המסתערבים של דובדבן.
בירור עם הצנזורה העלה שאין שום החלטה בצה"ל האוסרת על חשיפת לוחמי עוקץ. היחידה דרשה את הפקסול בניסיון לשווק את מעמדה כ"יחידה מיוחדת": הפקסול נתפס בעיני לוחמיה כתג השתייכות למועדון היוקרתי ביותר בצה"ל.
ואף מילה על ויקיליקס
חשיפת המידע על התפרסותו הקרובה של גדוד 9 מול הרצועה היא עדות לכך שרוב "הסודות הצבאיים" כבר אינם תקפים. דוד בן-גוריון ביקש לכסות את צה"ל כולו במעיל של צנזורה, לא רק מטעמי בטחון שדה ומניעת מידע מהאויב. חשוב היה לו לשמור על תדמיתו של הגוף הממלכתי שנועד להיות לב לבו של כור ההיתוך. המעטה הוסר באופן הדרגתי, אבל רק מלחמת יום הכיפורים החלה לצמצם את חרדת הקודש שבה טופל הצבא בעיתונות עד אוקטובר 1973.
הסיפור בהקשר הנדון כאן אינו הצנזורה, אחד הגופים המקצועיים והשקולים ביותר בכל הקשור לחשיפת מידע. מאז "הלכת שניצר" של בג"ץ, פועלת הצנזורה בקפדנות בהתאם לקביעה כי מותר לפגוע בחופש העיתונות אך ורק כאשר יש ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. עוד קודם לכן ניהלה הצנזורה קרבות קשים יותר עם גורמים בתוך הצבא – שדרשו להטיל מיסוך כללי, בעיקר על תקלות ושיבושים – מאשר עם העיתונות הישראלית.
במאה ה-21 מבין הצבא עצמו שהמשחק בגילוי וחשיפה יכול להניב לו תשואות, למשל בתחום עידוד הגיוס. אחרי עשורים שבהם יכלו מתגייסים לבחור בין צנחנים לגולני, גבעתי או חטיבת הנח"ל, ולעומת זאת השריון היה יישות אחת, החליטו לחזק את הזהות היחידתית של חטיבות השריון. כך הוסר המעטה מעל "עוצבת עקבות הברזל", וחטיבה 401 – מספר שפעם הופיע רק במסמכים צבאיים סודיים ונמחק בקפדנות מכל טקסט עיתונאי – הפכה למותג.
ב-2010 סודיות בטחונית אינה לקוחה עוד מכתבי הקודש. למי שמשתמש בה, מסתיר וחושף על-פי רצונו, יש מגוון של נימוקים ואינטרסים. לציבור בכלל, ולעיתונות בפרט, מותר לשאול שאלות, גם על עצם הטבעת החותמת "סודי ביותר" על כל פיסת נייר. ועוד לא אמרנו אף מלה על ויקיליקס.