לא ברור אם מישהו הרים גבה בתדהמה למשמע החדשות ששודרו השבוע והודיעו חד-משמעית שבחיפה יש זיהום קשה ומחלות ממאירות. אם מודדים חשיבות של נושאים על-פי סיקורם התקשורתי, לא נראה שהדברים הטרידו מישהו עד עתה. אפילו לא את רוב הקהל החיפאי.

במדינה שבה ראש הממשלה מעסיק את תושביה השכם והערב בפצצת הגרעין האיראני, כמה אנשים מתעניינים במה שקורה בחיפה? מי שם לב לתאונות במפעלים מזהמים שגם גובות חיי אדם? ומי מוטרד בגלל שריפות במפרץ חיפה שנמשכות שעות וימים? כל אלו קורים בקרבה מבהילה לריכוזי אוכלוסייה של מאות אלפי אנשים, שחיים בתוך עשן כימי סמיך ואף אחד לא מוסר להם שסכנה אורבת לפתחם.

ביום שלישי האחרון פרצה לתקשורת הידיעה על אחוז הילדים חולי הסרטן במפרץ חיפה והקשר בינו לנתוני הזיהום, כפי שפירסם משרד הבריאות. אומרים שילדים וכלבים גונבים את ההצגה, והפעם הילדים חולי הסרטן באמת הצליחו לשבור את מחסום השתיקה ששריפות, תאונות והרוגים לא הצליחו להבקיע. גם לא פניות ותחנונים של תושבים ופעילי סביבה וחברה מחיפה וסביבתה שדיווחו על המתרחש במקום בזמן אמת.

נוף חיפאי (צילום: באסל עווידאת)

טבעי שכתבים יבקשו להסתמך על דיווחים של גורמים ממלכתיים כמו משרדי ממשלה או הרשות המקומית. תושבים שפנו אישית לכתבים המדווחים מחיפה והצפון והודיעו להם על תאונה או שריפה נוכחו לדעת שהמשרד להגנת הסביבה או עיריית חיפה הגישו לתקשורת גרסאות מרוככות, מרגיעות או מבטלות. הכתבים עצמם, בשל הרגלי עבודה שהשתרשו או מחשבה שהציבור אינו מתעניין במתרחש בחיפה, לא השתדלו לדרוש בכל תוקף את פרסום המידע, כפי שהודה ביום חמישי בתוכנית "תיק תקשורת" אלי לוי, כתב ערוץ 10 בצפון.

כיוון שהרשויות מיסמסו את האירועים הקשים, המציאות הבלתי נסבלת נותרה הבעיה הפרטית של מאות אלפי תושבים הגרים בחיפה ובמפרץ. ואיפה החיפאים עצמם? חיפה מתאפיינת בכך שהיא עיר שאינה מחוברת לעצמה. הטופוגרפיה והדרך שבה נבנו שכונות מופרדות אינן עוזרות לערבות הדדית. מי שגרים גבוה במעלה ההר או בצדו המערבי חשים מוגנים, ומי רוצה לחשוב על חומרים כימיים מסוכנים, עשן וריחות קשים כשגרים בין עצים ירוקים מול נוף מדהים ביופיו?

במבצע הרדמת התודעה בחסות הדוברות העירונית משתתפת התקשורת המקומית, שמסיבותיה שלה משקפת תמונת מציאות שאינה מעירה איש מרבצו. רדיו חיפה הוא שופרו של מקורב לראש העיר יונה יהב, המנכ"ל והבעלים המשותף, שהיה גם חבר מועצת העיר מטעם סיעתו של יהב. רק לאחר חשיפה בסדרת כתבות של אבנר הופשטיין ב"העין השביעית", הוכרח נישליס לבחור בין קריירה פוליטית לבין רדיו חיפה. הוא בחר ברדיו. רק לאחרונה נבחר רדיו חיפה, במכרז יחיד ובמאמץ גיוס גדול של לשכת יהב, להיות ערוץ הפרסום ברדיו של עיריית חיפה. כמה תמים מצדנו לצפות שערוץ תקשורת חיפאי ידווח על מצב הזיהום באופן שיגרום לתושבים לחשוב שמשהו כאן טעון תיקון.

ראש עיריית חיפה יונה יהב (צילום: שי לוי)

ראש העיר יונה יהב היה צריך להיות שומר הסף ומגן תושבי העיר מול התעשיינים ובעלי ההון, הופך השולחנות במשרדי הממשלה בתביעה להעניק לתושבי עירו חיים בריאים ונטולי סיכונים. מי שהופיע בתקופת מלחמת לבנון השנייה מול מצלמות הטלוויזיה כראש עירייה הירואי ועטור לגיון הכבוד הצרפתי, שצועק על נציגי הבנקים על כך שאין כסף בכספומטים בחיפה, היה צריך לגייס אותן עוצמות ונחישות כדי לדרוש עבור מאות אלפי תושבים, מבוגרים כילדים, פחות סיכויים לחלות בסרטן, פחות סיכונים להגדלת הזיהום, פחות סכנות בריאותיות ובטחוניות האורבות לתושבים כשטילי החיזבאללה מכוונים אל מיכל האמוניה ומתקני בז"ן.

יונה יהב לא איבד את הנחישות והעוצמה, הוא פשוט ניצל אותן להשתקת והדחקת מה שקורה בחיפה, וכיוון אותן כלפי התקשורת וכלפי פעילים שניסו להציג את הנתונים הקשים.

ביולי האחרון, בעת ישיבת מועצת העיר, פנתה ליונה יהב חברת סיעת חיים-בחיפה, ד"ר עינת קליש-רותם, ודרשה לדעת מדוע אינו פותח את ישיבת המועצה באזכור השריפה האחרונה שהיתה במפרץ, אחת מבין כמה שריפות המתחוללות מחודש מרץ 2014 והתקשורת הארצית והמקומית מצניעה או מתעלמת מהן. בתשובה גער בה יהב כי מדובר ברכילות ובהשמצות של אינטרסנטים. אין זיהום, האוויר מצוין והכל שטויות במיץ עגבניות.

נוף חיפאי (צילום: באסל עווידאת)

כעבור כמה חודשים, לאחר פעילות אינטנסיבית ברשתות החברתיות של קבוצות שקמו להילחם בזיהום ולאחר פרסום דו"ח ועדת חנין, שקמה רק בזכות פעילות ופעילים חיפאים שפנו בעצמם לכנסת בדרישה להגן על תושבי העיר, הבין יהב כי הכללים השתנו והתחיל לכוון את חציו למשרד להגנת הסביבה. כעת משרדי הממשלה ועיריית חיפה טרודים בהטלת האשמות. אף אחד לא רוצה להיות מי שעליו תוטל האשמה, ובצדק: הרי במשחק הזה כולם שיתפו פעולה, ומי רוצה להיות הש"ג.

חיפה היתה פעם עיר של פועלים, היא מזמן לא כזו. הפועלים התחלפו בפעילים (ופעילות; המאבק מאופיין בהובלה נשית). מי שהתדפקו על דלתות התקשורת והרשויות הם הפעילים והפעילות שלא ויתרו, יצאו לרחוב בהפגנות, הציפו את הרשתות החברתיות, גייסו את התודעה, הגיעו לוועדות הכנסת ופעלו בכל ערוץ אפשרי. הם לא חיפשו תהילה או תמורה, אלא פעלו מתוך דאגה עמוקה לחיים עצמם ומתוך אהבה גדולה למקום.

והתקשורת? היא מתבקשת לא להרבות בהכאה עצמית על חטא, אלא למלא את תפקידה כמו שעשתה במהלך השבוע האחרון. רק אז אולי יחזור האמון בכלבי השמירה, שהיו זמן רב מדי כלבי שעשועים.