פרסומת לחברת ביטוח שמוקרנת לאחרונה בטלוויזיה מציגה דגם להבנת היחס בינינו, צופי הטלוויזיה, ובין הסלבס. הסרטון נפתח בתמונת חתונה יגעה: זמר מזרחי לא מוכר מסלסל שיר דיכאון בסגנון טורקי, "הכול זה מלמעלה...", החתן והכלה רוקדים באטיות, אורחים לועסים בחוסר חשק פולקע. או אז פורץ לאולם, דרך הקיר ממש, ג'יפ גדול. דלת המכונית הדורסנית נפתחת דווקא על עוגת החתונה ומחריבה אותה, ואל האולם פוסע הזמר המוכר דודו אהרון.

החתן הנדהם קורא, "אדוני, אתה הרסת לנו את החתונה!”, אבל הזמר מתבונן סביב ואומר: "זה חתונה זה?! איפה השמחה!", ומתחיל לשיר אותו שיר אבל בקצב: "הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה". החתונה כולה מתעוררת באחת, לרבות הכלה, שפתאום מגלה בעצמה כישורי ריקוד חושני, ושולחת מבטי זימה אל הזמר.

מה פשר החיבור הזה בין הפולשנות ההרסנית והאלימה (ג'יפ נכנס דרך קיר) ובין השמחה הפומבית? מה עושה את הצירוף הזה להגיוני כל-כך?

במבט ראשון אפשר לחשוב שהוא אומר משהו על הנוכחות של השמחה הטלוויזיונית בסלון שלנו, שבאופן בסיסי אכן יש בה משהו תוקפני וחודרני (חשבו על "מועדון לילה", "מצב האומה", "משחק מכור", "צחוק מעבודה" וכו'). אבל זאת רק אנלוגיה מקומית. נדמה שהאמת בפרסומת הזאת נמצאת בנקודה יותר עקרונית. צריך להקשיב היטב, ובמיוחד לשאלה הרטורית "זה חתונה זה?!". היא מבהירה שמדובר כאן בעניין רציני.

מה שאהרון אומר לקהל זה "זאת לא חתונה אמיתית", כלומר "אתם לא אמיתיים". במובן מסוים הוא צודק: זאת לא חתונה אמיתית בלי דודו אהרון.

הסלב הוא המציאות המוצקה, המציאות היא תופעה חולפת

אולי זה מה שמסביר את האופי הקיצוני של הפרסומת. מה שעומד בה על הפרק הוא מאבק על קיום, על מי אמיתי ומי לא. מה שאהרון אומר לקהל הוא שהחתונה הזאת היא רק חיקוי, צל עלוב של הדבר האמיתי. מה שהוא אומר זה שהעולם שלו – של הזוהר, הסלבס, הטלוויזיה, הבידור – הוא העולם האמיתי. והאמיתיות שלו שוללת מקהל החתונה אפילו את הזכות למציאות משל עצמם.

במבט ראשון זאת עלולה להישמע כאמירה מופרכת. הרי אנחנו רגילים כל-כך לחשוב על העולם של ה"זוהר" במונחים של מלאכותיות ושל זיוף ושל חלוף. הזוהר, לכאורה, הוא מראית העין חסרת הממשות. ואילו כאן הסלב הוא זה שאומר לאנשים הרגילים שהם לא אמיתיים.

אבל לאמירה המופרכת הזאת יש היום עוד הדים. היא עומדת, למשל, ביסוד הסדרה "מעצר בית", שגיבוריה הם איל קיציס וטל פרידמן. לפי סיפור העלילה, השניים הקימו פארק שעשועים, אך בערב הפתיחה קרס אחד המתקנים וכמה עשרות סלבס נהרגו, ומאז הם מחכים למשפט במעצר בית בביתו של קיציס. העלילה כולה מתקדמת דרך גילויים שונים של מיזנתרופיה של שני הסלבס, של הפגנות בוז או השפלות של מעריצים ושל אנשים רגילים אחרים.

בפרק האחרון, למשל: סלב אחד שוכב עם מעריצה לא כל-כך יפה, אחר-כך שולח אותה הביתה מושפלת בנוכחות סלב אחר, אחר-כך הם מספרים בקול, לאוזניה, שהוא זיין אותה, אחר-כך הוא שואל סלב אחר אם הוא יכול לשכב גם עם העוזרת האישית שלו ועוד ועוד.

אבל הדבר המעניין הוא הסיום ממש. רגע לפני שהשופט עומד לזכות אותם, מתפרצת לאולם המשפט ילנה קבישר, אחותה של אחת הסלבס שמתו בתאונה, ושהשניים לעגו לאובדנה בשידור חי, ומתחילה לרסס במקלע את הקהל. אחרי רגע של מהומה מתבהרת התמונה: האולם מלא גופות, כולם מתים פרט לקיציס ופרידמן, ששואלים זה את זה: "אנחנו נהיה בסדר, נכון?".

המערך הוא בדיוק אותו מערך פרדוקסלי כמו בפרסומת של דודו אהרון. הסלב הוא יחס תוקפני ומשפיל כלפי המעריץ. אבל דווקא הסלב הוא הדבר העמיד ביותר. בעוד המציאות עצמה משמידה את עצמה, הסלב נותר שלם וללא פגע. הסלב הוא המציאות המוצקה, והמציאות היא תופעה חולפת.

"האח הגדול": הסלב אינו מישהו אלא תפקיד, מקום במנגנון

כיצד נבין את המערך הזה? הוא בוודאי חסר משמעות כטענה על אופיים של האנשים המפורסמים. אבל הוא אמיתי לגמרי כטענה על מוסד הסלב. הסלב כמוסד הוא לא אישיות זאת או אחרת. הוא יחס בין הצופה לטלוויזיה, שכרוך בהשפלתו של הצופה. הסלב כמוסד הוא יחס שבו הצופה מקבל את העובדה שהחיים האמיתיים הם בטלוויזיה, כלומר שחייו שלו, מול הטלוויזיה, הם נחותים. כמו שכתב גי דבור ב-1967, בספר "חברת הראווה", שהוא עדיין בין החשובים ביותר להבנת תקשורת המונים: הצופה, "ככל שירבה להתבונן, כך ימעט לחיות".

זה לא מקרי שהאמת העמוקה והישנה הזאת מתגלה בבהירות דווקא עכשיו, כאשר מוסד הסלב עצמו עובר שינוי. עם התפשטות הריאליטי, טבעו המוסדי של הסלב – להבדיל מהאישיות המסוימת הממלאת אותו – עלה אל פני השטח, כפי שמפגינים כל תוצרי הכלאיים המוזרים: כוכבים נולדים, סלבריטיז אלמונים, כוכבי ריאליטי שעדיין לא גילינו כיצד להגדירם, ולכן קוראים להם "פליטים".

עם "האח הגדול" ברור שהסלב הוא לא אישיות זאת או אחרת אלא תפקיד, מקום במנגנון; שהוא לא אישיות יוצאת דופן אלא אדם רגיל שנקלע למקום מסוים (לכן גיא פינס, אף שהוא מתפרנס מתעשיית הזוהר, יכול לומר בכתבה על שוק אירועי ההשקה כי העבודה של האנשים האלה היא להיות מפורסמים, ולכן הם יכולים לדרוש תשלום על השתתפות במסיבה).

במלים אחרות, עם הריאליטי עולה לפני השטח הגרעין האידיוטי אך האמיתי של הטלוויזיה: אין זאת שהאנשים האלה מופיעים בטלוויזיה משום שהם מפורסמים, אלא הם מפורסמים משום שהם בטלוויזיה. או בניסוח בוטה יותר: אנחנו צופים בהם בעניין בטלוויזיה לא משום שיש בהם משהו מעניין, אלא פשוט משום שהם בטלוויזיה – משום שהם כמונו אבל בטלוויזיה.

כמובן, כאן כבר אפשר להבין מהו מקורה של האלימות שהחלה פתאום ללוות את דמות הסלב. כאשר הסלב מתגלה כעניין מוסדי, מתברר גם התפקיד שלו בתעשיית הטלוויזיה. בניסוח תמציתי, התפקיד שלו הוא להבהיר לנו שהמציאות שלנו פחותה משלו. כאשר, כמו שגיא פינס אומר, המפורסם עובד בללכת למסיבה, העבודה שלו היא ליהנות (לא באמת, הרי זה גם משפיל), אבל יותר מכך, העבודה שלו היא להבהיר לנו שאנחנו לא נהנים.

זה מטופש להחריד, אבל בלי זה לא ייתכנו דברים כמו טלוויזיה משודרת (broadcast). בלי ההנחה שמה שיש בטלוויזיה עדיף על מה שיש בסלון שלנו, הטלוויזיה המשודרת לא תוכל להתקיים.

כאן נמצא הצד הממשי של האלימות של המפורסם כלפי סביבתו האלמונית ב"מעצר בית" ובפרסומת של דודו אהרון. התפקיד המבני של הסלב הוא להראות שהמציאות של הזוהר טובה יותר, כלומר שהמציאות שלנו פחותה (האם אנו צריכים, כמו ילנה קבישר, להגיב על כך באלימות נגדית? מתבקש לומר "אתם אמרתם").

השאלה הגדולה

כיצד צריך להבין את הרגע ההיסטורי הזה שבו התבנית האידיוטית הנסתרת מתגלה במפורש? האופטימים יראו בכך סימן לשינוי הממשמש ובא. איך יוכלו שני המוסדות האלה – טלוויזיה משודרת וסלבס – להוסיף להתקיים כאשר הוסר מעליהם מעטה הקסם והתגלה המנגנון האידיוטי שלהם? כאשר אנחנו יודעים שהמפורסם הוא אדם רגיל רק בטלוויזיה? הטלוויזיה נחשפת במערומיה ועומדת לאבד את הבכורה למדיה כמו הרשת.

אבל האמת היא שאפשר באותה מידה לטעון בדיוק ההפך. מאחר שהטלוויזיה מאוימת על-ידי מדיה של רשת, היא נאחזת במה שתמיד היתה, נעשית היא עצמה יותר מאי-פעם. עכשיו היא אומרת לנו: אין שום דבר מיוחד באנשים שבטלוויזיה, פרט לכך שהם בטלוויזיה, ובכל זאת אתם תצפו בהם.