הרהביליטציה של מוזס

במלאות חודש לבחירות לכנסת ה-20 של מדינת ישראל, מאורע שסימן את אחד משיאיו של תהליך ההשחתה שעבר העיתון של המדינה, "ידיעות אחרונות", משיק הטבלואיד הנפוץ קמפיין לשיקום תדמיתו. המטרה: הוכחה שלמרות השמאלנות שיוחסה לו, חרף הניסיון "להפיל" ראש ממשלה, "ידיעות אחרונות" הוא עדיין עיתון פטריוטי, אוהב ישראל, המסמן בבשרו ובעצמותיו את הקונסנזוס. לנוכח כמויות הרעל שנשפכו על העיתון של משפחת מוזס בקמפיין התוקפני של ראש הממשלה, לא תהיה זו משימה קלה.

פרס מאוהב בישראל על שער "ידיעות אחרונות", היום

פרס מאוהב בישראל על שער "ידיעות אחרונות", היום

לפיכך, ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים הבוקר בחיילים צעירים, טבע מוריק ודגלים מתנפנפים, ומגייסים למשימה את הסמל הישראלי ביותר שהצליחו לגייס: נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. דיוקנו של הפוליטיקאי בדימוס, שבתפקידו האחרון התאמץ להגיע לכותרות בלי להרגיז איש, משובץ הבוקר בפינה השמאלית העליונה של שער העיתון כשהוא מציג לראווה שלט שבו הוא מצהיר שהוא אוהב את מדינת ישראל, בצירוף הסבר קצר. בתחתית השלט נדפסו שני סמלילים: זה של "ידיעות אחרונות", וזה של אתר האינטרנט של העיתון, ynet. "פרס מאוהב", חורצת הכותרת האינפנטילית.

"הנשיא לשעבר הוא ראשון המשתתפים בפרויקט של 'ידיעות אחרונות' ו-ynet לכבוד יום העצמאות", מובהר לקוראים. "כתבו גם אתם את הסיבה שאתם אוהבים את המדינה בפוסטר שמצורף היום לעיתון, הצטלמו והעלו ל-loveil.ynet.co.il". כמיטב המסורת, לשולחי המסר המצטיין מובטח פרס, לצד פרסום תמונותיהם בעיתון ובאתר. כתבת השער של "7 ימים", המוסף המגזיני השבועי, מחזקת את הקמפיין באמצעות פרויקט זהה באופיו: "67 דברים שאנחנו אוהבים בישראל", המוגשים מפי 67 אזרחים, מדגם בלתי מייצג שרוב משתתפיו הם ידוענים.

הקמפיין המוצהר של "ידיעות אחרונות" מצטרף למה שנראה כמו קמפיין בלתי מוצהר ששטף את דפיו עם תום מערכת הבחירות, שכלל עידון בולט של היחס לנתניהו, הצגת כתבי העיתון כאוהבי ארץ ישראל והתחנפות לקבוצות המזוהות כעממיות. אם לשפוט לפי הקו הזה, לצד פרס – אייקון כל-ישראלי משוקם בזכות עצמו – ניתן לשער שבקרוב יתגייסו ליוזמה גם זמר מפורסם, אולי כזה שמזוהה עם עממיות, ונכה צה"ל פוטוגני. בעצם, למה לשער. זה כבר קרה.

טרור ופוליטיקה

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מוקדשות הבוקר למותו של שלום שרקי, שנפצע באורח קשה בתקרית דריסה בירושלים ובהמשך מת מפצעיו. "נרצח בתחנת האוטובוס", קובעת הכותרת ב"ידיעות אחרונות", שעורכיו מאמצים כעובדה את הערכת המשטרה שלפיה מדובר בפיגוע על רקע לאומני. בכותרותיהם של שני העיתונים האחרים מדגישים כי מדובר בהערכה שהתחזקה אתמול לאחר חקירת הנהג הדורס, פלסטיני מכפר באזור ירושלים.

"16 שרי חוץ של האיחוד-האירופי קוראים לסמן מוצרי התנחלויות", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ", חשיפה של ברק רביד מאתמול. ב"מעריב" הכותרת הראשית פוליטית: מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט עתר אתמול לבג"ץ בדרישה להורות ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק החקירה נגדו בפרשת הרפז מחוסר אשמה. לפי בן כספית, החתום על הידיעה החדשותית בעניין, תכליתה של העתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה היא להבטיח שהעותר, מנדלבליט, יוכל בעצמו להתמודד בקרוב על התפקיד שממלא כיום וינשטיין.

כספית, המכנה את ההליך המשפטי "מאבק אדירים על תפקיד היועץ המשפטי הבא", טוען כי השחקן הראשי במאבק זה הוא ראש הממשלה נתניהו, "שרואה במנדלבליט את יורשו המיועד של וינשטיין בסוף השנה הנוכחית". עוד טוען כספית כי בשולי הסיפור מתרחשת "קטטה עקיפה" בין וינשטיין לנתניהו, אם כי "ראש הממשלה שומר כרגע על פסיביות כי זה לא זמן טוב מבחינתו להיקלע למריבה עם היועמ"ש, שמיטיב כל-כך למוסס ולעכב את ענייני מני נפתלי וענייני המעון בבלפור".

בנימין נתניהו, יצחק הרצוג, משה כחלון ואחרים עם הנשיא, ראובן ריבלין, באירוע הפתיחה של הכנסת ה-20. 31.3.15 (צילום: מרים אלסטר)

נתניהו, הרצוג, כחלון ואחרים עם הנשיא, ראובן ריבלין, באירוע הפתיחה של הכנסת ה-20. 31.3.15 (צילום: מרים אלסטר)

ההחלטה להבליט התפתחות מהזירה הפוליטית בלעדית הבוקר ל"מעריב". העיתונים, שבמשך החודשים שקדמו לבחירות קשרו כל מאורע ותקרית לאינטרסים הרוחשים בקלחת הפוליטית המבעבעת, ממעטים בשבועות האחרונים לחפור ולפרש עבור קוראיהם את הנעשה בזירה ומסתפקים לעתים קרובות בדיווחים קצרים וחלקיים, כמו אלה המופיעים היום ב"ידיעות אחרונות" ("ליברמן דורש: לבטל את הסיכום עם החרדים", עמ' 6) וב"ישראל היום" ("מנסים להגיע להבנות: היום – פגישת נתניהו-ליברמן", עמ' 13).

את הדיווחים הדלים והתמציתיים בעמודי החדשות משלימים הניחושים וקרעי המידע הספקולטיביים שמצאו בית חם במוספים ובטורי הפרשנות. "ראש הממשלה לא רוחש חיבה מיוחדת לעיתונאים, בטח לא אחרי מערכת הבחירות האחרונה", כותב עמית סגל במדורו הקבוע במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "ובכל זאת, השבוע הוא סיפר שהוא מרגיש בימים אלה כמו עורך עיתון יומי בשעות הצהריים: הוא רוצה כבר את הכתבות, אבל הכפופים לו מורטים את עצביו עד לדדליין, עד חצות".

"ככל הידוע, ולמרות שלל הפרסומים, נתניהו עדיין מעוניין בממשלת 67", כותב סגל בהמשך, בכוונו לקואליציה של מפלגות הימין והמפלגות החרדיות. "ערוץ המגעים בין הליכוד למחנה-הציוני חרב ויבש כמו ערוץ של ואדי בנגב באמצע הקיץ. נתניהו ממשיך להכחיש בתוקף את קיומה של פגישה עם יצחק (בוז'י) הרצוג. הכחשותיו נשמעות אמינות, או לכל הפחות מתואמות מאוד עם יו"ר המחנה-הציוני".

"היום ברור לכולם מהרגע הראשון שאופציית ממשלת האחדות קיימת", טוען הכתב הפוליטי של "ישראל היום", מתי טוכפלד, המשווה את המשא-ומתן העכשווי בין הסיעות לזה של 2009, שבסופו הצטרפה סיעת העבודה לממשלה בראשות נתניהו. "המגעים וחילופי המסרים מתקיימים כל הזמן בין הצדדים. המחיר של הרצוג גבוה ביותר. מינויו לשר החוץ הוא רק אחת הדרישות. להרצוג יהיו הרבה מאוד פיות רעבים להאכיל בממשלה הבאה אם וכאשר".

ב"ידיעות אחרונות", כך נראה, לא בטוחים שיש ממש בטענה כי נתניהו מנסה להרכיב ממשלת אחדות – אך לכל צרה שלא תבוא מכינים עבורו חישוק קטן. "מרגע ההכרזה על הבחירות ועד אחרי נצחונו, לנתניהו היה מסר אחד וממוקד. בראיונות לטלוויזיה ולעיתונות, בציוצים, בפוסטים ובסרטונים, הוא הכריז שוב ושוב שלא ילך לממשלת אחדות", נכתב בכותרת המשנה לכתבתו של יובל קרני במוסף הפוליטי, המורכבת ברובה מסיכום של אותן הצהרות. "האם ה'ריד מיי ליפס' שלו יעמוד במבחן המציאות?".

הפרשנית סימה קדמון, באותו מוסף, גורסת שהתשובה על כך היא אולי. "עדיין לא נשללה האפשרות של ממשלת אחדות", היא טוענת. "במפלגת העבודה, אולי למעט איתן כבל, עוד לא קם אף בכיר ואמר: לא יקום ולא יהיה. הרצוג שותק", קובעת קדמון, ומיד סותרת את עצמה ומזכירה את הכחשותיו של הרצוג. עמיתה למוסף, נחום ברנע, סבור אחרת. "הרצוג מצטייר כמי שיושב בבית ומחכה לטלפון. לא בטוח שהוא יודע מה יחליט אם וכאשר ההצעה תגיע, אבל למה הטלפון לא מצלצל?", כותב ברנע.

"רה"מ נמצא עדיין בשלב הגישושים וההיתכנויות. החלקים של הפאזל עוד רחוקים מלהיות במקום. גם הוא לא יודע איך זה ייגמר: בממשלת 67, או בממשלת חזרה לקווי 67'. הכל שאלה של מחיר. ההחלטה הסופית תתקבל לפי שיקולי עלות-תועלת", כותבת לילך ויסמן ב"גלובס".

"לעת עתה כולם עדיין מכחישים את הפגישה בין הרצוג לנתניהו, שאת דבר קיומה פירסמה איילה חסון בערוץ 1", מוסיפה ויסמן בהמשך הטור. "קשה להאמין שחסון בעלת היושרה העיתונאית היתה מתעקשת על פרסום לא מדויק, באותה מידה שלא סביר שהרצוג ירשה לעצמו לשקר שוב ושוב אל מול האומה". על-פי הכתבת הפוליטית של "גלובס", כרגע לא מתנהלים כל מגעים בין הרצוג ונתניהו, "אבל בליכוד יודעים שדלתו של יו"ר המחנ"צ לא סגורה. מתווכים מטעם עצמם ומתווכים קצת יותר רשמיים בודקים נכונות מול דרגים אחרים בעצימות נמוכה".

יוסי ורטר ב"הארץ" חותם גם הוא על קיומם של מגעים עקיפים, ומספר לקוראיו כי הללו התרכזו בנסיונו של נתניהו לצרף לממשלתו את הרצוג, אך לא את שותפתו לסיעה ציפי לבני. "התסריט שתואר כאן לפני שבועיים הוא היום השיח האופנתי והרווח במסדרונות הפוליטיים ומקור לחשדנות ולאווירה עכורה בסביבתם של הצמד ששם-את-האגו-בצד, ציפי את בוז'י", טוען ורטר. "יצחק הרצוג, בשיחה פרטית עם גורם שלישי שתוכנה הועבר לנתניהו, הבהיר לבן-שיחו כי אם יבשילו הנסיבות ותוגש הצעה, אין לו שום כוונה להפנות עורף ללבני ולהשליכה לשולי הדרך. אם היא תנשור מעצמה, זה כבר עניין אחר", הוא מוסיף.

"האם יש עשן בלי אש? ובכן, התשובה היא שבפוליטיקה, לפעמים יש ויש", כותב עמית סגל בהמשך הטור שצוטט לעיל. "עננת החשדות הכבדה שאופפת את נתניהו והרצוג לא גובתה עכשיו ולו בבדל ראיה (למעט, כמובן, הדיווח בערוץ 1). נסו להיזכר ברחש-בחש דומה שליווה אותנו בשלושה צמתים בחורף האחרון: שניות לפני שהכנסת החליטה להתפזר, קבוצות הווטסאפ עוד רתחו משמועות על ביטול הבחירות, כמו שקרה במאי 2012 עם מופז. עד שהרשימות לכנסת נסגרו, רבים היו משוכנעים שהליכוד והבית-היהודי מתאחדים, בסגנון הפצצה הפוליטית של הקמת הליכוד-ביתנו. ימים לפני הבחירות כולם סיפרו שלפיד עומד להיות הפתעת הבחירות, פרי הכישלון לחזות את הצלחתו בבחירות הקודמות. המשותף לכל אלה הוא כמובן פוסט-טראומה של פרשנים ופוליטיקאים משלל ימי הכיפורים המקצועיים שחוו".

כספית ב"מעריב", הקובע כי הידיעה של חסון היא לא יותר מספין, מקפיד שלא לשלול לגמרי גם את האפשרות ההפוכה. הטיעון שבאמצעותו הוא עושה זאת הוא מהסוג שהיה גורם לפרופסור ללוגיקה לקפוץ מהגג: "למרות ההכחשות הגורפות מכל הצדדים, אני לא יכול להפריך את הידיעה הזאת", הוא כותב. "אם שני הצדדים החליטו מראש להכחיש אותה, יכול להיות שהיא התרחשה".

מדד ביבי

"לאחר היעדרות של שנתיים: נתניהו שוב ברשימת 100 האישים של המגזין 'טיים'", מודיעה כותרת בולטת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "מי שהתבקש הפעם לכתוב על נתניהו הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק", מציינים הכתבים דניאל בטיני ואיתמר אייכנר, ומצטטים: "הכרתי את ביבי לפני עשרות שנים כשהיה חייל וקצין צעיר תחת פיקודי ועמד מול אש חיה.

"הוא היה נחוש, יעיל ומרוכז. האופי לא משתנה. הוא לא פחדן (ברק בחר במונח 'צ'יקן שיט' שהדביקו גורמי ממשל בלעג לנתניהו). עם הזמן הוא פיתח תודעה שהיא במקביל פסימית, פסיבית וחרדתית. נראה שבנימין נתניהו מתחמק מכל יוזמה. יש האומרים שמדובר ברצון לשרוד. לדעתי זה מורכב מזה".

בדומה ל"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום", שופרה של לשכת נתניהו, מתפרסמת ידיעה על שיבוצו של המנהיג ברשימה האקסקלוסיבית (ארז לין וסוכנויות הידיעות). בניגוד ל"ידיעות אחרונות", שכתביו ציטטו לצד המחמאות גם את דברי הביקורת על נתניהו, ב"ישראל היום" חוסכים מהקוראים את העדות האישית על פסימיות, פסיביות, חרדה והתחמקות מנקיטת עמדה. בשביל מה להרוס?

מאוד כריזמטי

כרמי גילון, בראיון השער של המוסף "G" של "גלובס", מספר לחן שליטא על בנימין נתניהו שהכיר בצעירותו. "אני מכיר אותו כילד. היינו באותה שכבה והיו לנו חברים משותפים. אחרי שמשפחתו עברה לארצות-הברית, הוא המשיך להגיע למחנות עבודה של הצופים. אני זוכר איך בקיץ 1965, בקיבוץ בית-השיטה, כל אחד אמר מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. היינו בני 15. ביבי אמר שהוא יהיה ראש ממשלה, ואף אחד לא צחק".

"למה?", תוהה שליטא.

"כי האמינו לו. הוא היה מאוד כריזמטי", משיב גילון.

ובינתיים, במקדוניה

יוסי מלמן, במדור "חשאי בשישי" המתפרסם ב"מעריב", מעדכן את הקוראים בדבר התפתחויות שחלו בפרשה הקשורה ליחסים סודיים בין ממשלת ישראל לממשלת מקדוניה. "כפי שדיווחתי כאן במדור בשבוע שעבר, המדינה הקטנה בבלקן נסערת מטענות והאשמות האופוזיציה כי שירותי הביטחון האזינו בסתר וצותתו לכ-20 אלף בני-אדם, כולל עיתונאים ופוליטיקאים יריבים", כותב מלמן.

"במסגרת ההאשמות חשפו דוברי האופוזיציה הקלטות של ראש שירות הביטחון סשו מיאלקוב ושל שופטת (לשעבר פקידה במשרד הפנים האחראי על השירות החשאי) בשם סווטלנה קוסטובה, ששוחחו ביניהם כמה פעמים לפני כשנתיים. בחלק מההקלטות יש גם שיחה עם חיים הקיני, בכיר ישראלי לשעבר ממערכת הביטחון, שבה נדונים העברת כספים עם 'אפסים רבים' לחשבון בנק של חברה פרטית במקדוניה.

"בתקשורת במקדוניה נרמז כי מדובר בכספי שוחד ששולמו בתמורה לעסקה לרכישת ציוד ההאזנה מחברה בישראל, ששמה לא ננקב. בתגובתו בשבוע שעבר הכחיש הקיני כל קשר לפרשה. לאחרונה פירסם מיאלקוב הסבר משלו למקור הכספים שעליו דיבר בהקלטה. לדבריו, הכספים שהועברו לחשבון של חברה מקדונית הם 'תרומה' של ממשלת ישראל. ב'תרומה' זו לא נרכש ציוד האזנה אלא ציוד אחר, שאותו לא ציין, שיועד לכוחות המיוחדים של מקדוניה".

האם מדינת ישראל נוהגת לתרום כספים למדינות העושות עימה עסקים בטחוניים? יוסי מלמן מפקפק. "ככל הידוע, מדינת ישראל אינה נוהגת לתרום כספים לממשלות זרות, ועוד בסכום נכבד של יותר מ-20 מיליון שקל, ולהעבירו לחשבון בנק של חברה פרטית", הוא כותב. "סיוע החוץ של ישראל מתועל ישירות לממשלות, וברוב המקרים לא מדובר בהעברת כספים, אלא באספקת ציוד (רפואי, מזון, חקלאות) או בשיגור מומחים בתחומי החקלאות והרפואה למדינות שנקלעו לאסונות טבע או משברים הומניטריים".

כשפנה למשרד החוץ כדי לקבל תגובה על הטענות, כותב מלמן, נאלץ להמתין יומיים עד שנמסר לו ש"אין תגובה". "אפשר לשער שמשרד החוץ אינו רוצה להסתבך בשערורייה הפנימית של מקדוניה, או שהוא פשוט לא רצה להכחיש את טענות ראש שירותי הביטחון, אך גם לא רצה לשקר".

האצבע של שר הפנים

גלעד ארדן בכנס של מפלגת הליכוד בתל-אביב, 5.1.15 (צילום: תומר נויברג)

גלעד ארדן (צילום: תומר נויברג)

"אולי מישהו מהקוראים יצליח להשיג את טביעות האצבע של ארדן, מכוס שהוא שתה ממנה, עכבר מחשב שהוא השתמש בו, או אפילו מצילום באיכות גבוהה", מציע עידו קינן ברשימה המתפרסמת ב"מוסף הארץ" בעקבות הצהרתו של שר הפנים כי יש לצרף בכפייה את כל תושבי ישראל למאגר הביומטרי. "ההאקר הגרמני יאן קריסלר כבר הוכיח שזה אפשרי, כשלקח צילום רשמי של שרת ההגנה הגרמנית אורסולה וון-דר-ליין וחילץ ממנו את טביעת האצבע שלה, כדי להוכיח שטביעות אצבע לא יכולות לשמש כסיסמת כניסה בטוחה.

"אנחנו נשמח לפרסם ולהפיץ את טביעות האצבע של השר ארדן בכל מקום אפשרי, שהרי זה לא משנה לו שהאקרים כבר הדגימו עקיפת מערכות הגנה מבוססות טביעות אצבע באמצעים שאפשר למצוא בכל גן ילדים: יציקתן בדבק לבן. במקרה הכי גרוע, אם מישהו ינסה לגנוב את זהותו של ארדן, הוא תמיד יוכל להחליף את האצבעות שלו. במידת הצורך, הרפואה המתקדמת תאפשר לו אפילו השתלת פנים".

סדק פואטי

"בגיל חמש המשפחה יורדת דרומה יותר בעקבות עבודת האב. מרכז ספיר, מושב בערבה, 50 משפחות, בערך המקום הכי נידח בארץ. זו הילדות של זגורי עד גיל 15", כותב יהודה נוריאל על מאור זגורי, יוצר הסדרה המצליחה והמוערכת "זגורי אימפריה", בראיון השער של "7 לילות". "מבודד. אין קולנוע, אין פלאפל, אין בנות, אולי פעם בחודש נוסעים לבאר-שבע. מבעיר דברים עם חברים, קצת כדורסל, ובעיקר מפתח את הדמיון. 'איפה מתקיימת היצירתיות הגדולה ביותר? בחוסר. בוואקום. רוב ימי כיליתי בספרייה. סטיבן קינג, מיניות אפלה, מיסטיקה ונידחות אמריקאית'".

"זגורי לא עשה בגרות", כותב נוריאל בהמשך. "הלך לצבא, תותחנים, ושם הסתדר לו סוף-סוף עם בחורות. 'התקופה הכי טובה בחיים', הוא אומר. היציאה מלבנון, אינתיפאדה שנייה. חייל מצטיין, משקיען, 'הרגשתי גבר, עם הגליל, אתה במיטבך ואתה יודע את זה'. אחרי השחרור רצה קצת חו"ל ותפס טרמפ על הסוכנות, סאמר-קאמפס באמריקה, מדורות וסירות, מרביץ ציונות ושר 'יחד לב אל לב'. עד שחזר ארצה והבין שאין בעצם שום דבר שמחכה לו".

"למזלה הטוב של האמנות היא מייצגת סדק פואטי, ודווקא האומלל, הוואן-גוך, מי שבא להתאבד על האמנות שלו – הוא זה שיצליח", אומר זגורי לנוריאל. "היום אני יודע מה שצריך לדעת כל מי ששואף 'לעשות את זה'", הוא אומר בהמשך. "הרעיונות שלך לא טובים, גם המצוינים. מה ששווה זה אתה, רמת המחויבות שלך, רמת ההקרבה. האם אתה מוכן לגור בדירה מעופשת שבע שנים, כדי שעוד שבע שנים תהיה מצליח? האם אתה מוכן לוותר על הכל – זוגיות, חברים, זמן הפנאי – כדי שעוד שבע שנים העץ הזה יצמח? אז אני מנצל כל רגע פנוי, כל יום, לשבת בבית ולכתוב במשך שעות".

תיאור סובייקטיבי

"אתה מואשם עד עכשיו בהצגה סטריאוטיפית שמעליבה לא מעט מזרחים, ומרוקאים בפרט", אומר נוריאל לזגורי. "כאן עשיתי שני תכסיסים", משיב זגורי. "אחד, רציתי שישפטו אותם ושתאכל את הכובע אחר-כך. כי זה מה שאנחנו עושים ביומיום. אתה רואה טיפוס ואתה ישר שם במגירות. אבל אנשים הם לא במגירות. הם לאט-לאט מתהפכים עליך. טלוויזיה לא טובה תציג דמויות ארכיטיפיות. לי היה חשוב לקחת את הדמויות האלה ולהוכיח לך את ההפך".

"התכסיס השני", הוא אומר בהמשך, "הוא על בסיס 'כשלקחו את היהודים שתקתי, כי אני לא יהודי'. בהתחלה המרוקאים נעלבו והשאר שתקו. כשהתחילו לדבר על התימנים, השאר שתקו. ואז נהיה שוביניסטי והשאר שתקו. ואז הגענו לשואה וכבר אף אחד לא שתק. עד שההפקה קיבלה לבסוף תביעת היעלבות של עדי ה'! אז איפה הייתם כשהעליבו את כל האחרים? שתקתם. [...] כשאני שומע בדיחות על עדה אחרת אני מתגלגל בקול. כשצוחקים עלי? עצור! עד פה! ואף אחד לא קם כדי להגן על מישהו אחר. ההומור הוא הקציצה שדרכה דחפתי את הגלולה הזו".

"בתחילת השנה היה איזה בלוג שבו מישהו כתב 2,000 מלים שניסו להציג אותי כמיזוגן", אומר שלומי שבן לרביב גולן באותו מוסף. "כשמישהו אומר דברים כאלה בפסקנות זה מאוד פוגע בי. אם מישהו לוקח חלק מהקונפליקטים שבחרתי לתאר בתוך השירים כמשהו שאמור להיות מוכל על כל הנשים, אז המיזוגניה היא אצלו בראש. אני מדבר על אשה ספציפית ברגע מסוים, דרך פריזמה של גבר מסוים. שיר זה לא מניפסט. שיר הוא תיאור סובייקטיבי. אני תמיד מופתע מזה שאומרים שאני שונא נשים. או שאני מזלזל בנשים. ממש לא, נהפוך הוא".

קוראים כותבים

"הכתבה של אורלי אזולאי מאיראן ריגשה אותי עד עומק נשמתי"; "הכתבה שלך, אורלי, נגעה מאוד ללבי"; "רענן, אני אוהב את כתיבתך השנונה ופעמים רבות אני מזדהה. הפעם – לא" (מתוך מדור המכתבים למערכת, "7 ימים", היום).

אבי סגל, במוסף "אתנחתא" של החינמון השבועי "בשבע", מקדיש חלק מטורו הקבוע להשוואת מדורי תגובות הקוראים בעיתונים. קוראי "הארץ" ו"עיתוני המגזר", הוא מאבחן, מתאפיינים בנטייתם למתוח ביקורת על עיתוניהם. "בעוד אצלנו מפעם לפעם מטיח אחד הקוראים ביקורת ימנית-שמרנית על חריגה של העיתון מעמדותיו הרגילות – קוראי 'הארץ' מבקרים אותו בחריפות מהצד השמאלי-ליברלי. בדיוק, ישנם אנשים ש'הארץ' לא מספיק שמאלני בשבילם", כותב סגל.

"לזכותם של העיתונים משני הצדדים הפוליטיים ייאמר שהם לא עושים לעצמם הנחות, אלא מאפשרים לקוראים לפרסם גם דברי ביקורת על הכותבים ומאמריהם. לעומתם, מדורי המכתבים למערכת ב'ידיעות אחרונות' וב'ישראל היום' הם מצעד מתמשך של ליטופי אגו לגיבורי הכתבות באותם עיתונים, ובעיקר לכותבים עצמם.

"נדמה שכל מטרת פרסום המכתבים בשני העיתונים הנפוצים במדינה היא פרסום עצמי לעיתון באמצעות ציטוטי שבח וקילוס לכתבים ולבעלי הטורים", מוסיף סגל, ומצרף דוגמאות. "דברי ביקורת, שלא לומר מתקפות נזעמות ואיומים בביטול המנוי, נתקשה למצוא בשני העיתונים המתחרים. וגם אם פה ושם מעז אחד הקוראים להעביר ביקורת מנומסת על קטע מכתבה בעיתון, יוקף מכתבו הערוך בשלושה מכתבי תמיכה ופרגון לאותה כתבה בדיוק.

"וזה מעניין. בתוך עמי אנוכי יושב, ובמשך שנים לא מעטות גם כותב. ככל שאני יודע, מספר מכתבי התמיכה של הקוראים הוא כאין וכאפס לעומת מכתבי הגנאי והביקורת. זאת לא התמרמרות, כך טבעו של עולם: אנשים מטריחים את עצמם להגיב כשיש בעיה, לא כשהכל כשורה. לפיכך, קצת קשה לי להבין כיצד ב'ידיעות' וב'ישראל היום' מופיעים כמעט תמיד מכתבים מפרגנים.

"כמובן, ייתכן שכל הקוראים שם הם אנשים חיוביים שמזדהים עם כל הנכתב בעיתון שהם צורכים. אבל ייתכן, רק ייתכן, שמדובר בהחלטה מערכתית: להותיר לעיתונאים את זכות הביקורת והמרמור, ולקחת מהקוראים אך ורק את החיובי והמפרגן, בין אם אלה קוראים אמיתיים ובין אם כאלה שמכתביהם הומצאו במערכת".

שובבות

"באחרונה אני נתקל יותר ויותר, בעיקר ב'מכתבים למערכת', בתגובות על מאמריו של בני ציפר ב'שער האחורי'. רובן מביעות תדהמה, הסתייגות, תרעומת, וקצתן אף רואות במחבר 'בוגד' בערכי השבט, שכן הוא מוצא צד זכות במעשים ובטיעונים של 'כוחות ימין-האופל'", כותב במדור המכתבים של "הארץ" הקורא שמואל שטראוס מירושלים.

"והרי לפניכם אתגר, חברי הקוראים: מדי שבוע אתם פוגשים מאמר דעה של נחמיה שטרסלר. התוכלו לשער מראש מה יכתוב ולמה יטיף? ובדומה: גדעון לוי ועמירה הס, צבי בראל ורוית הכט, יואל מרקוס ואורי משגב, ארי שביט וספי רכלבסקי ואחרים (כפיטר ביינרט, שהצטרף באחרונה). לדידי, אחרי שלושה-ארבעה משפטים ראשונים במאמר של אחד מהם אוכל בסבירות גבוהה לנחש מה ייכתב בהמשך.

"ופעמיים בשבוע אנו פוגשים את 'נציגי הימין' בעיתון – משה ארנס וישראל הראל, היש חידוש בעמדותיהם? [...] וכאן צץ ציפר. כולי דריכות, לאן ייקח אותי הפעם ציפר השובב? מה יראה לי בסרטון השוקולד במטוס? בסוגיית הנשים הבוחרות שלא ללדת? בפרס ישראל? והאם גם יאיר גרבוז שלו יהיה נצר לדודו טופז? איזה כיף, סוף-סוף ספר מתח קליל שבו אינני יודע מראש מי הטוב ומי הרע. ולא חשוב לי אם ציפר 'צודק', ואם אסכים אתו בסוף הקריאה, העיקר שהוא מבדר ושולף אותי משגרת הדעות ה'הארץ-יות'. אני בעדו".

טורו השבועי של בני ציפר מוקדש היום לסופר הגרמני גינטר גראס, שבשנים האחרונות הכעיס ישראלים רבים והשבוע הלך לעולמו. ציפר כותב כי לפני שניגש לכתוב את טורו התלבט בנוגע לנושא שבו יבחר לעסוק. "לבסוף בחרתי בגראס, שנראה לי חלוץ אמיתי בתחום זה של הפרחת בלוני ניסוי מילוליים מלאי אוויר חם, הנראים בעיני המטומטמים כביטויים של אומץ לב פוליטי, ואז התבוננות, סדיסטית משהו, בבלגן הציבורי שהם מעוררים".

בחסות הבנק

"דגל ישראל יצורף ל'ידיעות אחרונות'", מודיעה ידיעה פרסומית בחתימת הכתבת אדוה כהן, המשובצת בקונטרס החדשות של העיתון. מלבד המידע הבסיסי על חלוקת הדגל למנויים, התופס שתי שורות וחצי, כל שאר הידיעה הקצרה מוקדשת להילול הגורם שמממן את החלוקה, בנק הפועלים, ולציטוט יו"ר הבנק ("סמל לאהבת המולדת") והמנכ"ל ("בנק הפועלים שמח וגאה על יוזמתו המעודדת את אזרחי ישראל להניף את דגל המדינה בחג העצמאות").

ענייני תקשורת

נפל מהכיס. יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ", חולק עם הקוראים את תוכנו של דף נייר שבו כתב סגן שר האוצר לשעבר מיקי לוי דברי ביקורת (מנומסים) על יו"ר מפלגתו, יאיר לפיד. לצד תוכן הדף חולק ורטר עם הקוראים גם חלק מתהליך בירור הפרטים. "טלפנתי לח"כ לוי, מספר 11 ברשימת יש-עתיד לכנסת החדשה. האחרון להשתחל הפעם. הוא אישר כי היצירה הזו יצאה מתחת ידיו", הוא כותב.

"הצעתי ללוי להתראיין ולומר און-רקורד את הדברים שכתב. הוא סירב", מוסיף ורטר. "אמרתי לו שבתנאים מסוימים נשקול ב'הארץ' לפרסם את עיקרי הדברים בלי להסגיר את זהות הכותב, אך נציין כי הדברים משקפים את עמדתו של אדם אחד בלבד, שהוא ח"כ. לוי שקל את הדברים והחליט, באומץ, חייבים לומר, כי אין לו עניין להטיל דופי בעמיתיו. מבחינתו, אין בעיה שהפתק יפורסם במלואו (הוא ביקש להסיר אמירה אישית כלפי מאן דהוא, ובקשתו התקבלה). הוא גם ביקש שיובהר כי הנייר נפל מכיס מקטורנו עת היה בדרכו עם רעייתו לסרט. באו לתל-אביב ליום כיף, וזה מה שיצא".

חברי-הכנסת מיקי לוי ויאיר לפיד בעת כהונתם המשותפת במשרד האוצר. ירושלים, 28.9.14 (צילום: נועם ריבקין פנטון)

חברי-הכנסת מיקי לוי ויאיר לפיד בעת כהונתם המשותפת במשרד האוצר. ירושלים, 28.9.14 (צילום: נועם ריבקין פנטון)

ובכל זאת, רציונלי. בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" כותב נתי טוקר על השלכותיה האפשריות של האינפלציה בשחקני ענף הטלוויזיה, משודרת ומקוונת כאחת. "עוברי האורח ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב יוכלו בימים הקרובים להתפעל מהאולפנים החדשים והשקופים של אתר 'וואלה', שהושקעו בהם יותר מ-20 מיליון שקל", כותב טוקר. "ל-ynet כבר יש אולפני וידיאו, וכך גם ל'מעריב' ולאתרים נוספים. כולם רוצים דריסת רגל בשוק התוכן בווידיאו באינטרנט.

"גם ערוצי הטלוויזיה מתרחבים: ערוץ 20 הימני רוצה חברת חדשות, yes ביקשה להקים ערוץ חדשות, וגם Hot רוצה להרחיב את הפעילות של i24news לישראל. ועוד לא דיברנו על מלחמת ההישרדות של ערוץ 10 ופיצול ערוץ 2 לשתי זכייניות – ושתי חברות חדשות.

"תחרות וגיוון השיח הם חשובים, אך רק כשזה מתנהל באופן רציונלי ולפי כללי השוק. בעיתונות המודפסת כבר ראינו שכניסת האינטרנט ועודף ההיצע, בעיקר החינמי, גרמו להפסדים לכל השחקנים. האם כניסת גופים חדשים לעולם התוכן בווידיאו היא רציונלית? וואלה, לא בטוח".

במושגים כלכליים צרים, אכן ניתן להגדיר רציונליות כניסיון של גוף עסקי לייצר תזרים הכנסות גדול ככל הניתן; במושגיו של שוק התקשורת הישראלי המעוקם, רציונליות היא גם החזקה ממושכת בכלי תקשורת מפסיד שאולי אינו ממלא צרכים כלכליים ישירים, אך מסייע לבעליו להשיג מטרות אחרות – עסקיות, ציבוריות ופוליטיות.

הרשות השנייה. "הוצאות הרשות השנייה מגיעות לשולחן מבקר המדינה", מודיעה כותרת בעמודי החדשות של "גלובס" (לי-אור אברבך). "בעקבות חשיפת 'גלובס'", מובהר בסטמפה אדומה שהודבקה על כתפו של המבקר, יוסף שפירא. "מבקר המדינה עורך מזה כחצי שנה בדיקה מקיפה על התנהלות הרשות השנייה בשורת נושאים, כולל ההוצאות, אופן הפיקוח ותוכנית הפרישה. רק לשם הדיוק", העיר אתמול נתי טוקר.

הספד. במדור "אחרי מות" ב"הארץ" מסכם עופר אדרת את קורות חייו של מוכר עיתונים ירושלמי ידוע, שהלך לאחרונה לעולמו. "במשך קרוב ל-70 שנה היה עמיר דענא (אבו-סלאם) משכים קום ויוצא לעבודתו כמוכר עיתונים בפינת הרחובות דרך שכם ורחוב סולטאן סולימאן, מול שער שכם בירושלים. ליד הדוכן שלו התאספו תושבי האזור כדי לשמוע את החדשות העדכניות ביותר", כותב אדרת. "דענא גם כתב שירים, סיפורים וביקורות אמנות, שפורסמו בעיתונים. רשימת מרואייניו כללה גם את פריד אל-אטרש", הוא מציין.

"במלחמת העולם השנייה דענא מכר עיתונים בבתי-הקפה הגדולים ליד שער יפו. באחד מהם ראה פעם את אמיל חביבי, לימים ח"כ מהמפלגה הקומוניסטית וחתן פרס ישראל, נואם ומשלהב את ההמונים. 'אנחנו היינו עניים והוא דיבר אלי', אמר. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הערבית, שתחילה פעלה בשיתוף עם יהודים, ובהמשך התפלגה ופעלה במחתרת. דוכן העיתונים שלו נהפך במהרה למרכז חשוב של פעילות המפלגה בירושלים. מהדוכן הופצו כרוזים ועלונים, עד שהבולשת הירדנית גילתה זאת ודענא נשלח לכלא. כפעיל קומוניסטי נעצר כמה פעמים ונכלא בירדן, אך תמיד חזר לדוכן העיתונים".

לאחר מותו של דענא, מציין אדרת, נהרס דוכן העיתונים.

התנצלות. "בטורי שהתפרסם בשבוע שעבר 'ציינתי לשבח' את עמית סגל (בהקשר לאמירתו על חוק החמץ). במסגרת זו השתמשתי כלפיו בכמה התבטאויות שהטילו בו דופי ואין לי אלא להצטער על כך", נכתב בהודעת הבהרה המתפרסמת בעמודי החדשות של "מעריב". על החתום: רון קופמן.

קשוע חזר. טורו של סייד קשוע ב"מוסף הארץ" שב להתפרסם לאחר הפסקה של חודש.

התאוששות. "דוקטור אחד, לא מבית לוינשטיין שבו אני מאושפז כיום, ראה אותי לפני כמה חודשים, סמוך לתקופה שבה חטפתי שטף דם במוח", כותב גונן גינת בטורו השבועי ב"ישראל היום". "המומחה ההוא העריך אז שמה שממתין לי בהמשך – אלו חיים של שכיבה במיטה ומלמולים חסרי משמעות. בינתיים קרו כמה דברים. אני עושה עוד כמה פעולות חוץ מלשכב במיטה ולמלמל. אבל השבוע הרגשתי ממש כמו דוגמנית מסלול: הלכתי!".