ב-26 במאי 2004 הופיע על דפי ה"ניו-יורק טיימס" טקסט מפתיע: העיתון התנצל בפני קוראיו על דיווחיו המוטעים בתקופה שקדמה לפלישת הצבא האמריקאי לעיראק. ההודעה לא היתה גורפת; היא לא התכחשה לכלל הידיעות והפרשנויות שהדפיס העיתון ערב המלחמה, אך היא היתה אמיצה דיה כדי להודות שכמה מהכתבות כללו מידע חלקי בלבד, הצביעו לכיוון בלתי נכון והסתמכו על נתונים שנויים במחלוקת. העיתון תלה את האחריות לכך לא רק בכתבים הנוגעים בדבר, אלא גם בעורכים שלא גילו ספקנות מספקת באמינות המידע שהביאו הכתבים מהשטח.
ההודאה המביכה היתה מחויבת המציאות, על-פי אמות המידה המקצועיות והאתיות של ה"ניו-יורק טיימס" (ושל העיתונות האיכותית בארצות-הברית בכלל): קדמו לה פרסומים לא מעטים בכלי תקשורת מתחרים שהצביעו על האופן שבו הולך העיתון שולל בדיווחיו על נשק להשמדה המונית המצוי כביכול בידי סדאם חוסיין.
חולילנד. ירושלים, 18.4.10 (צילום: יוסי זמיר)
ה"ניו-יורק טיימס" הסתמך בעניין זה הן על מקורות בכירים בממשל והן על ארגון של גולים עיראקים שביקשו בדרך זו להכשיר את דעת הקהל בארצות-הברית למתקפה הצבאית הנרחבת על המשטר בבגדד. בדיעבד התברר כי המידע הזה היה שגוי, אם לא מסולף ביודעין, והגילוי הזה חולל גל של ויכוחים ומחלוקות בתוך התקשורת האמריקאית ובין חלקים ממנה לממשל בוש – עימותים שגלשו גם לחקירות פליליות ולמאסר עיתונאים.
הדיון הסוער בארצות-הברית נסב, בעיקר, על חסיון המקורות העיתונאיים – עיקרון מקודש שבשל השמירה עליו נכונים עיתונאים ללכת לכלא, אבל מתוכו ביצבצה דילמה אתית אחרת: האם עיתונאי מחויב להוסיף להסתיר את זהות מקורותיו גם כשמתברר שהם שיקרו לו והטעו באמצעותו את הציבור? השאלה הזו רלבנטית לביצועי התקשורת הישראלית בימים האחרונים בסיקור פרשת הולילנד.
בסוף-השבוע שעבר פירסמו כלי תקשורת מרכזיים מסמך שהתיימר להיות "כתב תביעה" שהכין אחד מגיבורי הפרשה נגד החשודים העיקריים. באמצעותם של כלי התקשורת הללו הוצג המסמך כאסמכתה מובהקת לתקפותם של החשדות החמורים. אמנם פה ושם שירבבו כמה מהמדווחים משפט שהזכיר כי מדובר בטיוטה סובייקטיבית שכתב "המאעכר", אבל אלו היו הערות-אליבי: בפועל, התמונה שהצטיירה מהדיווחים האלה היתה של מארג צפוף של ראיות – מסמכים, צ'קים, תאריכים – שהמסמך מספק לחוקרי המשטרה.
השבוע התפרסמו כתבות שהטילו ספק חמור באמינותו של המסמך. נאמר עליו כי הוא מכיל זיופים בוטים וכי כותבו שתל בדיעבד תאריכים והערות כדי להפליל את בעלי ריבו (שהם החשודים העיקריים בפרשת הולילנד). כלי התקשורת הנוגעים בדבר לא פירסמו התנצלות או הבהרות; הם הסתפקו בכתבות המשך שבהן הזכירו את הערות האזהרה הצנועות שנכללו בסקירותיהם הרועשות בשבוע שעבר.
בסוף-השבוע הזה התפרסם מסמך נוסף: פרוטוקול מהישיבה של מועצת מינהל מקרקעי ישראל ב-2003 שבה הוחלט להפשיר את הקרקעות של חברת תעשיות-מלח באזור עתלית, על-פי בקשת משפחת דנקנר, בעלי החברה. הפרוטוקול מציג את אהוד אולמרט כמי שאינו בורר בנימוקים בבואו לכפות את רצונו על הנהגת המינהל. אין לדעת אם בעוד כמה ימים לא יפורסם מסמך נוסף שיסתור את הרושם שיצר הפרוטוקול, אבל ברור שהתקשורת משמשת בפרשה זו כלי נשק קל ונייד בידי בעלי עניין, ומוטב לה להתעשת ולשמור על כבודה.
יש משהו מביך, כמעט בזוי, באופן שבו התקשורת מתמסרת למקורותיה בפרשת הולילנד. היא (לא כולה, אבל חלקים ניכרים ממנה) מתנהלת כמי שניתנת להשגה בקלות: מטפטפים לה מידע, והיא משמיעה אותו ברעמים וברקים בלי לתת מספיק את הדעת למניפולציות שעושים בה, לאינטרסים המנענעים את העריסה, לאחריות המוטלת עליה לבדוק, להצליב מקורות, להציג לציבור תמונת מצב מהימנה ככל האפשר.
הרושם הוא שבסיקור הפרשה הזו מאבדת התקשורת את כל הבלמים האתיים ונסחפת למרדף קדחתני אחר הסקופ התורן. ואם למחרת מזדמן סקופ אחר, הסותר את קודמו, אין בושה: מפרסמים גם אותו בלי להסמיק.
"ספין" היא מלה מכובסת המטהרת כל שקר כמו ש"גילוי נאות" הוא הצהרה כוזבת המכשירה כל ניגוד עניינים שבו מצוי העיתונאי. היום מושכים עיתונאים בכתפיהם באדישות כשהם נותנים יד לספינים שמחוללים בעלי עניין. הם אומרים לעצמם: זו השיטה הרווחת ואין טעם להיאבק בה. הם אינם חשים כקורבן של תעלול נבזי שנעשה בהם, אלא כשחקנים בהתנהלות תקשורתית לגיטימית.
הגיעה השעה לשים סייגים למוסכמה הזו: להתנות פרסום ספין בזיהוי מחוללו, ולחשוף מקור אנונימי כשמתברר שהוא שיקר. לעיתונאים יש אחריות לדיווחיהם; הם אינם צריכים לשאת בה לבדם כשמקורותיהם מהתלים בהם או משקרים להם.