מעט מאוד נכתב ומעט מאוד דובר על ההתעללות המינית שעברו ילדים וילדות, נשים וגברים על-ידי הנאצים. מוסדות ההנצחה הישראליים ברחו בדרך כלל מעיסוק בנושא. ערוץ 1 לקח על עצמו משימה חשובה: מתן קול לאותם קורבנות. הערב ישודר שם הסרט "שתיקה זועקת", הפקה משותפת של הערוץ ושל המפיקה רוני סרנת. מתוך היצע הסרטים העוסקים בשואה שיוקרנו היום ומחר בערוצים השונים, אני סבור שזהו הסרט החשוב ביותר.

כמה מגופי ההנצחה הישראליים העדיפו שלא לסייע ליוצרי הסרט בעבודת התחקיר. "אנחנו לא מתעסקים בצהוב הזה", הם אמרו ליוצרי הסרט. "התופעה הזו היא עובדה היסטורית", אומרת יוצרת הסרט רוני סרנת ומוסיפה: "היא מוסתרת כי לאנשים חשוב לשמור על 'טוהר השואה'"

בין היתר מובאים בסרט, שאורכו כ-50 דקות, עדויות בגוף ראשון של מי שהיה ילד בתוניס ונאנס על-ידי קצין גרמני, ומי שהיה ילד במחנה ריכוז ונאנס תמורת שתי פרוסות לחם, ומי שהיתה ילדה בפולין ונאנסה, ועוד אחת ועוד. באומץ לב מספרים הניצולים ליוצרי הסרט על הזוועות שחוו אז ועל החיים מאז ועד היום. הם מספרים על דברים שלא סיפרו לאיש. מעולם. גבר שנאנס אז, כילד, עדיין חושב שמה שעולל לו הגבר שחדר לגופו והכאיב לו כל-כך לא יכול להיחשב כאונס, משום שבאותו זמן קיווה שהאנס ימשיך לבצע בו את זממו: במהלך האונס הגבר תחב לפיו פרוסה, והוא, ילד מורעב, רצה כל-כך את הלחם.

רוב המרואיינים בסרט מספרים על הקושי שלאחר העלייה לארץ. גם ניצולים שלא עברו התעללות מינית התקשו לשתף את סביבתם במוראות שעברו, ולניצולים שנאנסו היה הדבר קשה כפליים. כמה מהניצולות התחתנו בישראל עם גברים מכים ומתעללים והמשיכו את מסכת הייסורים. אשה מספרת על בית-בושת שפעל בחיפה בשנים שלאחר קום המדינה, שאותו ניהל אביה, והעסיק שלוש נשים יהודיות שנאנסו שוב ושוב במהלך מלחמת העולם. כילדה, היא מספרת, חשבה שכל מי שיש לה מספר על הזרוע היא זונה.

לא ברור כמה מניצולי השואה עברו התעללות מינית תחת הכיבוש הנאצי. הסרט גם אינו נותן תשובה לשאלה הזו. אם מחברים את מה שאנו יודעים על אכזריותם הנוראית של הנאצים והעובדה שהיה להם כוח בלתי מוגבל על קורבנותיהם, בשילוב מה שאנחנו יודעים על יצרו המיני של האדם, מגיעים למסקנה כמעט מתבקשת: זו היתה תופעה רחבה מאוד. ואם נחבר גם את מה שאנו יודעים על מפעל ההנצחה של השואה, הרי שמדובר בתופעה רחבה שהושתקה כמעט כליל. ואכן, כמה מגופי ההנצחה הישראליים העדיפו שלא לסייע ליוצרי הסרט בעבודת התחקיר. "אנחנו לא מתעסקים בצהוב הזה", הם אמרו ליוצרי הסרט. "התופעה הזו היא עובדה היסטורית", אומרת יוצרת הסרט רוני סרנת ומוסיפה: "היא מוסתרת כי לאנשים חשוב לשמור על 'טוהר השואה'".

מעשי האונס שחוו ניצולות וניצולי שואה הם סוד בתוך סוד בתוך סוד. הקושי לספר הוא קושי כפול של מי שהם ניצולי שואה ונפגעי התעללות מינית. ומנגד, הקושי לשמוע, קושי כפול של הפחד והדחייה מתיאורי זוועות ושל מיני הטאבו הקשורים בעיסוק במין ובעבירות מין. ויש גם קושי נוסף, מיוחד לאופן שבו התעצבה הנצחת השואה בישראל: פולחן זיכרון שאופף את האסון הגדול בטקסיות ועוטה עליו כמעט הילה של קדושה. איך אפשר לדבר על אונס, זנות ויחסי מין בהקשר הזה.

לא רק טקס וקדושה: זכרון השואה הפך לא פעם בידי מנהיגים ונבחרי ציבור ישראלים לכלי של קסנופוביה והסתגרות. הלקח הנורא צומצם, והאסון הלאומי הפך מכשיר לאומני. סרטים כמו "שתיקה זועקת" מרחיבים את הפריזמה שדרכה אנו מתבוננים בשואת היהודים, גילוי נורא זה של גזענות ושנאה בקרב המין האנושי. הם גואלים את הניצולים ("החלטתי סופית היום שאני מדברת חופשי", אומרת אחת מגיבורות הסרט) כשם שהם גואלים אותנו, הזוכרים.