972+
מגזין רשת אקטואלי באנגלית
סדר יום: שמאלי-ליברלי מובהק
נוסד: קיץ 2010
עוד משהו: האתר בבעלות הכותבים

בכל כלי התקשורת שבהם עבדתי בעשור האחרון היתה דילמה מרכזית אחת: איך עושים כסף מתוכן. בסוגיה הזו התלבטו הארגונים, וגם העיתונאים עצמם. גם מי שהחזיק בחוזה נוח או במשכורת יפה כבר לא היה בטוח שיוכל להמשיך להשתכר מכתיבה לאורך שארית הקריירה שלו, ובוודאי שלא מכתיבה על דברים הקרובים ללבו.

זה הוא אחד השינויים העיקריים שעברו על המקצוע: עורכי-דין ורופאים יודעים בביטחון שיזדקקו לשירותיהם גם בעוד שני עשורים. מאז סוף שנות ה-90, עיתונאים החלו לפקפק באפשרות שמישהו יזדקק להם גם בעתיד. התוצאה היתה שלעתים קרובות, בשם השרידות הכלכלית, עיתונאים וכלי תקשורת החלו לוותר על תכנים שהם אוהבים, או על הדברים שהיה חשוב להם לומר.

"972+", מגזין הרשת שהייתי שותף להקמתו בקיץ האחרון, פועל על-פי היגיון הפוך לחלוטין: זהו מגזין רשת באנגלית, שנכתב ונערך בעיקר על-ידי עיתונאים, ומצוי לחלוטין בבעלותם. הכותבים אינם מקבלים משכורת, אבל הם זוכים לחופש מוחלט לומר את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. זהו אתר עם סדר יום פוליטי שמאלי-ליברלי מובהק, אבל לכותבים בו יש חירות מוחלטת לבטא את דעתם הפרטית בכל סוגיה. המגזין הושק בגרסת הרצה לפני כארבעה חודשים, ומספר הקוראים שלו עולה בהתמדה (כרגע הוא עומד על כמה רבבות משתמשים-ייחודיים בחודש).

הרעיון נולד לפני כמעט שנה, בפגישה שלי עם הבלוגרית הישראלית-קנדית ליסה גולדמן ועם כמה כותבים אחרים. כולנו כתבנו בלוגים פוליטיים באנגלית, וחשבנו שלנסות לאחד כוחות באתר אחד הוא רעיון טוב. רוב אתרי החדשות והמגזינים נולדים בגישה הפוכה: קודם מישהו מחליט על הקמת פלטפורמה, ואחר-כך מחפשים תוכן טוב. לטעמי, זה אחד ממאפייני הבלבול של העידן הנוכחי בתקשורת, שבו אנשים מקבלים בביטחון מוחלט את הסברה שלפיה אריזה חשובה יותר ממהות. מי שרוצה להקים אתר, עיתון או מגזין צריך קודם לשאול את עצמו מה יהיה כתוב בו, ורק אחר-כך להתחיל לחשוב על קונספט.

במקרה שלנו, הקמת פלטפורמה יקרה כלל לא עמדה על הפרק – ולא מפני שהיינו חכמים יותר מכולם, אלא כי לא היה לנו כסף. לעומת זאת, תוכן היה לנו בשפע, לפחות יחסית לשאיפות הצנועות שלנו. לפי חשבון של שניים-שלושה פוסטים בשבוע מצד כל כותב, הגענו למסקנה שיספיקו לנו עשרה בלוגרים כדי להגיש לקוראים כמות יפה של תוכן מתחדש מדי יום. בשלב ההקמה היו מעורבים בפרויקט כשישה-שבעה כותבים, והאמנו שנוכל לגייס בלוגרים נוספים לאחר ההשקה (נכון לעכשיו, הכותבים הקבועים, שהם גם בעלי האתר, הם עמי קאופמן, ג'וזף דנה, ליסה גולדמן, דימי רידר, יוסי גורביץ, דליה שיינדלין, מרב זונשיין, רועי מאור, יובל בן-עמי והח"מ).

לאחר התלבטות קצרה החלטנו לא להשתמש בפלטפורמות בלוגים קיימות, אלא להקים אתר בעיצוב מקורי. התשלום למאפיין ומפתח האתר (עופר לופט), למעצבת (עידית פרנקל, סטודיו RSVP) ולמאייר (ערן מנדל) הגיע מכיסנו, והוא ההשקעה הכספית העיקרית שלנו בפרויקט. העלויות הנוספות (שם דומיין, שירותי אחסון וגיבוי) התבררו כשוליות. כיוון שגם תקציב למשמרות עריכה לא היה לנו, תיכננו את האתר כך שעבודת המערכת תהיה מינימלית, ותכלול בעיקר הזזת כותרות בעמוד הראשי, תיקונים קטנים של הטקסטים ושיפור מסוים בהגשתם.

"972+" (השם נבחר בהצבעה בין הבלוגרים) אינו "הפינגטון פוסט" ישראלי, והוא אינו מנסה להתחרות באתרי החדשות הישראליים הגדולים באנגלית ("הארץ", ynet וה"ג'רוזלם פוסט"). תחרות כזו אינה אפשרית מבחינתנו, וגם אינה נחוצה. לטעמי, כלל לא ברור שתוכן באינטרנט אמור להתקיים במבנה של העיתון המודפס (כמו שאין היגיון בשידור עיתון בטלוויזיה; המדיום הוא המסר וכו'), ובכל מקרה, חבורת בלוגרים ללא חלוקה לתחומי כיסוי מובהקים, הפועלת על בסיס מחויבות וולונטרית, אינה אמורה לנסות להוציא מתחת ידה את "ידיעות אחרונות". אם רוצים, אפשר לראות באתר שלנו מגזין יומי נוסף לקורא המתעניין, זה שכבר סיים לעבור על החדשות באתר תוכן גדול.

אבל האמת היא שבעידן שבו יותר ויותר אנשים צורכים את החדשות שלהם דרך עמוד הפייסבוק או הטוויטר, אני לא בטוח שהגדרות כאלו חשובות. מבחינת הכותבים, המגזין היה הזדמנות "להעלות כיתה" את הבלוגים שלהם. אחד הגילויים המעניינים עבורנו היה שתוכן עיתונאי זהה מתקבל כ"רציני" יותר כשהוא מוצג במסגרת אתר חדשות או מגזין כמו שלנו, מאשר בבלוג אישי.

"972+", וזה אולי ייחודו העיקרי ביחס לרוב אתרי התוכן, מצוי לחלוטין בידי הכותבים. המבנה הזה כמעט התבקש: הסיבה העיקרית שעיתונאים רבים החלו לכתוב בלוגים (ומרבית הכותבים באתר הם עיתונאים) היא הרצון להתבטא ללא פיקוח תוכני וארגוני של סמכות זרה. "972+" יכול היה לצאת לדרך רק מתוך כיבוד העיקרון הזה. למעשה האתר הוא קולקטיב שבו כל הכותבים מחזיקים בחלק שווה פחות או יותר של הבעלות עליו. כמו בחברות סטארט-אפ, אחוזי הבעלות מפצים את השותפים על העדר ההכנסות, לפחות בתחילת הדרך.

מבנה האתר והעובדה שאין מאחוריו בעלים או משקיעים מאפשרים גם חופש עיתונאי מוחלט לכותבים. "972+" הוא קודם כל מגזין פוליטי, והכותבים אינם מסתירים את דעותיהם. במידה מסוימת נראה לי שגם זה הכיוון שמרבית הכתיבה ברשת הולכת בו.

מצד שני, העובדה שלעיתונאים יש דעות אינה אמורה להוביל להתרופפות הסטנדרטים המקצועיים, וחלק גדול מהמאמץ באתר מושקע בשמירה על רמה טובה של סיקור ופרשנות. אחת מתכונותיה של רשת האינטרנט – ובעיקר עולם הבלוגים – היא הפידבק השלילי המיידי שניתן לתוכן שגוי או מחופף. העובדה שגופי תקשורת רציניים עוקבים אחרי "972+" (בשבועות האחרונים הוא צוטט גם ב"ניו-יורק טיימס" וגם ב"פוליטיקו") מלמדת על הצלחה ראשונית מסוימת מצדנו, אם כי אין ספק שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד ולפתח.

פרט להרמת הסטנדרטים העיתונאיים, על האתר יהיה למצוא לעצמו במהלך השנה-שנתיים הקרובות מקורות מימון נוספים, אם באמצעות פרסומות או דרך משקיע שייקח חלק מהבעלות על האתר. גם בעניין הזה המגזין אינו שונה ממיזמי אינטרנט אחרים, אולם היתרון שלו הוא ביכולת להמשיך להתקיים גם אם הכסף יאזל או שלא יימצאו הכנסות בטווח הנראה לעין.

מעבר לכל, הגילוי המרגש ביותר מהעבודה ב"972+" הוא בהנאה שביצירה עיתונאית. כשיצאנו לדרך חששנו שהעבודה הקבוצתית תגרום לכמה מהשותפים בפרויקט לכתוב באתר המשותף פחות מאשר כתבו בבלוגים האישיים שלהם. בפועל התפתחה תופעה הפוכה: כולם החלו לכתוב יותר, וכמה מהכותבים אפילו סגרו את הבלוגים המקוריים והקדישו את עצמם לחלוטין למגזין.

קל לשכוח את זה, אבל בסופו של דבר גם העיתונאים הציניים ביותר רוצים קודם כל לומר משהו, והכסף הוא רק עניין משני עבורם. אולי זו צריכה להיות נקודת הפתיחה למודלים התקשורתיים של העשור הבא.

נועם שיזף הוא עיתונאי, בלוגר וממקימי "972+"