בשבועות האחרונים מנהלת התקשורת מלחמת חורמה בשכר הבכירים. כבר מזמן לא התנהלה בתקשורת מלחמה צודקת כל-כך, ואולי זו הסיבה שהיא ממהרת להתנפל עליה בכזו חדווה: מתוכניות הרדיו, דרך העיתונים וכלה בסיקור טלוויזיוני, כולם נועצים את שיניהם בשכר הבכירים המשתולל. זה טוב לרייטינג, זה טוב למצפן המוסרי הפנימי, זה טוב לחברה הישראלית – אז מה רע? שום דבר לא רע.

הנה למשל הטור של גלית חמי, העורכת הראשית של "כלכליסט", שמלווה הבוקר את הפרויקט של כתבת העיתון, קרן צוריאל, שנברה בדו"חות החברות הבורסאיות שהכריזו על קיצוץ בשכר העובדים. צוריאל, כך מסבירה חמי, מצאה ש"עשרות חברות לא היססו לקצץ בשכר העובדים ובהטבות שהם מקבלים רק כדי לשפר את הרווחים, לעמוד ביעדים, לא לאכזב את האנליסטים והמשקיעים ולבטח שלא לאכזב את הבעלים, שמצפים מהם כל הזמן לשפר ביצועים. כי ביצועים טובים משמעותם גם בונוסים שמנים לאותם מנהלים". מרגיז.

חמי אינה מסתפקת בכך ומעלה תהייה מעניינת. לטענתה, שורש הבעיה אינו הפער שבין המנכ"ל לאחרון העובדים, שבו אמורה לטפל הצעת החוק של יחימוביץ' וכץ, שהתקשורת מרבה לעסוק בה, כי אם הפער שבין המנכ"ל שמרוויח סכומי עתק לשכבת ניהול הביניים, מהסמנכ"לים – ובכל חברה יש כמה כאלה – דרך שדרת הניהול של החברה, הכוללת מנהלי פרויקטים, מנהלי מחלקות ואחרים, שמרוויחים עשרות רבות של אחוזים פחות משכרו של המנכ"ל.

"האם כישוריהם של המנכ"לים עולים בעשרות מונים על אלה של סגניהם?", שואלת חמי ומיד עונה: "ספק רב. הרי חלק מאותם סגנים וסגני סגנים ימצאו את עצמם ביום מן הימים בשכבה הראשונה של המנהלים, ואז באורח פלא יקפוץ שכרם בעשרות ולעתים גם במאות אחוזים". לטענתה של העורכת הראשית של "כלכליסט", אין מדובר רק בעיוות כלכלי, כי אם בסכנה אמיתית לחברה הישראלית, שכן הדבר מעמיק את הפערים הכלכליים והחברתיים במדינה.

השאלות שחמי מעלה, כמו גם שאלות שמעלים עמיתיה באמצעי התקשורת השונים, הן שאלות ראויות. הן מצביעות על כשל אמיתי בשיטת התגמול הנהוגה בחברות רבות. כמה חבל שהתקשורת הישראלית כה טובה בהפניית זרקור חד כלפי מושאי הסיקור שלה, אך מפגינה נרפות משונה כאשר היא בוחנת את עצמה.

בעיתונות המודפסת למשל, לפחות בשנים האחרונות, לא מסתובב כל-כך הרבה כסף כמו בחברות ציבוריות או ממשלתיות. אף שבעלי העיתונים מגיעים ממשפחות רבות עוצמה והון, אף אחד, למעט שלדון אדלסון ואולי נוני מוזס, אינו מגלגל מיליארדים. אין סיבה לרחם על איש מהם: אם המצב היה כל-כך קשה, סביר להניח שהבעלים היו מקפלים את העסק וסוגרים אותו כפי שעשו עיתונים בישראל בעבר.

האם מתקיימת אפוא שוויוניות בקרב עובדי העיתונים? נו, באמת. מי שיבחן את פערי השכר בין העורך הראשי בעיתון, כמעט כל עיתון, ובין אחרון העובדים – והכוונה אינה לשוטפי הרצפות, אלא לעובדים המבצעים עבודה הקשורה בתוצרת העיתונאית, דוגמת עורכים, משכתבים, צלמים או גרפיקאים – יגלה כי משכורתו של העורך הראשי עשויה להיות גבוהה פי 20, פי 30 ולעתים אף יותר מזו של העיתונאי מן השורה.

זאת ועוד, שורש הבעיה, אם לנקוט את הדרמטיות של חמי, נעוץ גם בפערים שקיימים בין העורך הראשי לשכבת הניהול העיתונאי של העיתון, עורכי המדורים או החלקים, שלא להזכיר את התופעה הייחודית לעולם התקשורת, שלאו דווקא קיימת בחברות ציבוריות, המכונה "טאלנט"; תופעה המאפשרת לכותב כמו יאיר לפיד לקבל עשרות אלפי שקלים בתמורה לטור שבועי, בעוד שכתב המפיק עשרות רבות של טקסטים מדי שבוע, פותח את יומו בבוקר ומסיים אותו בערב עם טלפונים, ביפרים והקפצות, מגרד לרוב את ה-6,000 שקל. מלמטה. כל זה לא הפריע לעיתונים, לכל העיתונים, לקצץ בשכרם של העובדים – של כל העובדים.

האומנם בשכרם של כל העובדים? אין לדעת. רוב העיתונים (למעט "מעריב") מתנהלים כחברות פרטיות. המו"לים אינם מחויבים בדיווח לציבור, ולכן אף אחד מאיתנו אינו יודע בדיוק מי משתכר כמה. זה מאוד נוח. זה מאוד נוח כיוון שאין בקרה ציבורית (כי החברה לא ציבורית), ולכן אין ביקורת ציבורית. עורך "ידיעות אחרונות" יכול לקבל שכר הגבוה מ-50 אלף שקל, מ-100 אלף שקל, מ-150 אלף שקל או יותר, ואף אחד מאיתנו לא יידע. אף אחד לא יודע כמה משתכר כיום עורך "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר, וכמה השתכר קודמו בתפקיד, רפי גינת, אף שהמספרים שנזרקים לחלל האוויר מדהימים כל מי שמכיר את רמות השכר הנהוגות בעיתון ממוצע.

על המתרחש בעולם הטלוויזיה חבל להרחיב את הדיבור. שם מדובר בקאסטות של ממש. ישנו דרג הטאלנטים וישנו דרג העובדים הרגילים. הפערים ביניהם מגיעים למאות רבות של אלפי שקלים בשנה.

שוב, יש להדגיש, יש הבדל בין חברות ציבוריות ובין קשת, רשת או ערוץ 10 הפרטיות, שאינן מחויבות בדין-וחשבון לציבור שכן הן אינן לוקחות ממנו כסף. זו הרי הטענה נגד החברות הציבוריות: הציבור מממן אתכן באמצעות ההשקעות שלו בקרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות, ואתן לוקחות לכיסכן.

זה נכון. רק מוטב שיזכרו העיתונאים, אלה שמרעימים במקלדותיהם או בקולם, שצדקנות לא מצטלמת טוב. היא גם נקראת די רע.