ייצוג קשישים בישראל

בהקשר הישראלי, חקר ייצוג הקשישים בתקשורת הישראלית עדיין מצומצם. דב שנער[i] יוצא מנקודת מוצא שלפיה התקשורת הנה מנגנון של בקרה חברתית. תיאורה והצגתה של המציאות החברתית בעזרת דימויים במציאות הסמלית תורמים לחשיבות היחסית, היוקרה ו/או העוצמה המיוחסת לנושאים, לבני אדם ולקבוצות חברתיות. כלומר, הייצוג מאפשר לחוקרים ללמוד על מיקומו של נושא, בן אדם או קבוצה במציאות החברתית. שנער ערך ניתוח תוכן כמותי של ארבעה עיתונים יומיים – מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ ודבר – על מנת לחשוף מגמות בייצוג של קבוצות גיל שונות: הצעירים (29-0), גיל הביניים (59-30) והקשישים (בני 60 ומעלה). 821 דמויות נבחרו לצורך הניתוח. בין הממצאים יש לציין את העובדה שלא נמצא פער מובהק בין השכיחות של הדמויות הקשישות (11%) לבין השכיחות של קבוצת הגיל הזו באוכלוסיה הישראלית (גם כן 11%).

כלומר, בניגוד לממצאי המחקרים בחו"ל, אין מחיקה כמותית של הקשישים מהנוף העיתונאי המקומי בעת ביצוע המחקר. אולם ההתפלגות של הדמויות הקשישות בין הטיפוסים השונים של הסיפורים העיתונאיים מצביעה על הדרתן ל"פינות" החשובות פחות והיוקרתיות פחות של העיתונים: יחסית לבני קבוצות הגיל האחרות, הקשישים מרבים להופיע במדורים השוליים של משפחה, פנאי, פכים קטנים ("מסביב לעולם") וקריקטורות. תופעה נוספת היא השכיחוּת הגבוהה של קשישים בסיפורים שסיומם שלילי: סיפורים שבהם הדמות נפצעת, מפסידה או מתוארת במונחים שליליים. שנער מסכם ואומר שהקשישים, אף שייצוגם המספרי איננו בעייתי, "מוּגְלים" ל"שמורות טבע עיתונאיות". "שמורות טבע" אלו מאופיינות בערכן המשני ובמיקומן השולי בסדר היום החברתי, הפוליטי והציבורי. מכאן נובע החיזוק של הדימוי הנמוך של קבוצה זו. העיתונים משקפים את הסטריאוטיפים הרווחים בתרבות לגבי הקשישים וגם משמרים את הסטטוס הנמוך שלהם.

חזן[ii] ביצע מחקר תרבותי שבו הוא ערך ניתוח איכותני של טקסט יחיד תוך עיגונו בהקשר סוציו-היסטורי רחב. שיעורם של הקשישים בקרב כלל האוכלוסייה בישראל עלה מכ-4% עם הקמת המדינה לכ-10% בשנות ה-90. למרות גידול משמעותי זה מבחינת הנוכחות הסטטיסטית של קשישים בחברה הישראלית, הם מטביעים חותם זעיר עליה הן מבחינת עיצוב מדיניות והקצאת משאבים עבורם והן מבחינת תפקידים סמליים כנושאי הזיכרון הקולקטיבי וכשומרי המסורת. הם גם אינם ממלאים כמעט שום תפקיד בכינון סדר היום הציבורי, הפוליטי והתקשורתי.

חזן מייחס את השוליות של הקשישים לאתוס הציוני. התנועה הציונית נולדה והתפתחה כתנועה הצועדת לעבר העתיד עם הדגשה ברורה של דחיית הדימוי של היהודי הגלותי הזקן. היהודי החדש הוא הצבר הארכיטיפי: מרדן, חסון, שזוף, מלא מרץ נעורים ומממש את עצמו דרך תרומה למדינתו.[iii] כינונה של המדינה הצעירה היה מושתת על הרעיון של יצירת תרבות וטריטוריה חדשות, שבהן החלוץ הצבר בועט בערכים של היהדות הגלותית. יתר על כן, החלוצים עצמם היו ברובם המכריע צעירים שנטשו את הוריהם והביעו שאט נפש מערכיהם המיושנים. במילים אחרות, הפרויקט הציוני חוּזק על ידי אנשים שחרתו על דגלם את הקדמה ואת הנעורים. זאת ועוד, השלטון ההגמוני של הנעורים קיבל ועדיין ממשיך לקבל חיזוקים שגרתיים מעצם מיקומו המרכזי של המוסד הצבאי בחיי החברה הישראלית: הצבא הוא מוסד של צעירים. במסגרת זו קולם של הקשישים איננו נשמע. חזן טוען שקבוצת הקשישים לא זכתה להשמיע את קולה ואף לא מצאה לנכון לעשות זאת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בבית אבות בירושלים, 2012 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

לאור כל זאת, פונה חזן לניתוח איכותני של משדר טלוויזיה "טלתרום", אשר שודר ברדיו ובטלוויזיה ב-1986, ארך שבע שעות והוקדש למצוקת הקשישים בארץ. מטרת השידור הייתה גיוס תרומות למען ארגונים המסייעים לקשישים. הקשישים הוכנסו ל"סד" של קבוצה חברתית אחידה והומוגנית, שתוארה במשדר כ"עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם בודדים, פגיעים ונואשים". תיאור זה התעלם מהעובדות שלפיהן בחברה הישראלית לא כל אלו שהם מעל גיל מסוים הם בהכרח כאלו, ואף התעלם מההטרוגניות הקיימת בכל מיעוט. המושג הכללי "זקנים" תיאר באופן סטריאוטיפי את מצבם הקיומי של כל האנשים המבוגרים: אנשים קשי יום, חסרי אמצעים ואומללים; כאלו שאינם מסוגלים לטפל ולדאוג לעצמם והם נתונים לחסדיה של החברה ושל מוסדותיה השלטוניים. הרעיון של תלות מוחלטת היה שזור כחוט השני בכל השידור.

לצדה של התלות הודגש גם היבט נוסף של הקשישים: הפגיעוּת שלהם. כלומר, הקשיש עוצב כמי שמאוים והנו קורבן חסר ישע. במילים אחרות, הדימוי שהונחל להם היה של אנשים שאינם יכולים לעמוד בזכות עצמם. יתרה מכך, בעיותיהם הוצגו ככאלו שהן במידה רבה בלתי פתירוֹת. הקשיש הוצג כתוצר של תהליכים טבעיים בלתי נמנעים ואחידים. המֶדִיקָלִיזָצְיָה (עיצוב תופעה כלשהי כבעיה רפואית המחייבת טיפול) של הזקנה תרמה לעיצוב הדימוי של הקשיש כתוצר של גורמים אובייקטיביים, כלומר, של תהליכים "טבעיים" ובלתי נמנעים. בהתאם לכך, הדיווחים ממחלקות גריאטריות ובתי אבות לוו בראיונות עם קשישים. השאלה הרווחת הייתה: "מתי פגעה בך הזקנה?" לשון אחר, מצבו הקיומי של הקשיש נתפס כנובע רק משינויים פתולוגיים והרסניים של הגוף והנפש, כביכול החברה איננה ממלאת כל תפקיד בתהליכים אלו.

מתוך כל אלו עולה שהדימוי של הקשיש המונחל בתקשורת הוא של אדם "פגום" שהדרתו מהמרחב הציבורי וגם מהמציאות החברתית תלויה בו עצמו או בגורמים "אובייקטיביים" גרידא. ניכורו של הקשיש מוצדק אפוא מכיוון שהוא איננו ראוי ליטול חלק פעיל בחברה ה"תקינה" וה"בריאה". עם זאת, המשדר לגיוס תרומות הוסיף ממד חשוב לתהליכים אלו: היות שתהליכים אלו הנם "טבעיים", עלינו – הצעירים – מוטלת החובה המוסרית להמשיך ולדאוג לקורבנותיהם.

במרתון הטלוויזיוני המוות לא אוזכר במפורש אך נוכחותו הייתה מוחשית וחלחלה לתוך השיח. הקישור המובלע בין המוות לבין הקשישים העמיד דילמה עבור הצופים: אף על פי שהם נוטים להתפתות להפריד בין הזקנה לבין הקיום האנושי, הם אינם יכולים לעשות זאת בגלל ש"כולנו הרי נזדקן יום אחד". הגשת הסיוע היוותה את התירוץ הרשמי של המשדר. ארגונים ציבוריים, חברות מסחריות וצופים התחרו אלו באלו על התרומה הגדולה ביותר; נדמה היה כאילו כולם מטים שכם אחד במעין מחויבות קהילתית כלל ציבורית. אולם בכל אלו היה חסר הממד האנושי של הגשת סיוע פרטני ותמיכה משפחתית. הכסף עבור מוסדות טיפוליים היה מוקד העניין ולא היחס האנושי כלפי הקשיש.

לסיכום, תוכנית מסוג זה – אפשר לסווג בקטגוריה זו גם מִשדרים לגיוס תרומות לנכים, הפורטים על נימי החמלה והרחמים של הציבור תוך כדי החפצתם של מושאיהם ומזעור האנושיות שלהם – מכוננת את מושאיהם כנאלמים וכסמויים מן העין בד בבד עם נראותם ואפילו בגללה. הם מוחפצים כמטרה לרחמים, ובאמצעותם המצפון הקולקטיבי ממורק. רגשי האשם הקולקטיביים הם, אחרי ככלות הכול, המניע העיקרי של תוכניות שכאלו. הזקנים, לעומת זאת, הופכים להיות גוש אחד של אנשים חסרי מאפיינים אישיים. הפרט נעלם על מזבח החמלה. התורמים, ייתכן שגם הצופים בבית – בסיועה הפעיל של המדינה שתמכה באירוע – זכו לכפרה.

לירן-אלפר וקמה[iv] בחנו את ייצוגי זקנים במהלך ארבעה ימי שידורים מלאים בשני ערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל ב-2005. ממצאיהם מלמדים ששיעור הדמויות, שגילן המוערך הוא מעל 60, עומד על כ-8% מכלל הדמויות. רוב דמויות הקשישים נכחו בתוכניות חדשות ותעודה. מרבית הדמויות הללו היו אישים הממלאים תפקידים בכירים בחיים הציבוריים. אישים אלו אינם מזוהים בהכרח עם זקנה ועם התכונות הסטריאוטיפיות המשויכות לה, דוגמת חוסר ישע ובטלנות, בעיקר בשל היותם גברים שזכו להגיע לתפקידים בכירים.

מממצאי המחקר עולה שייצוג קשישים בלט באופן יחסי בסוגת תוכניות האירוח המשודרות בשעות היום. תוכניות אלה מתאפיינות בדיון על בריאות וסגנון חיים, והקשישים מופיעים בהן כאורחים הסובלים ממחלות אופייניות לגיל השלישי. לטענת לירן-אלפר וקמה, ייצוג היתר של הקשישים בתוכניות שעניינן מחלות מחזק את הדימוי הסטריאוטיפי שדבק בזקנים של חולים הזקוקים לטיפול מתמיד. בשאר הסוגות נעדרים הקשישים מהמסך כמעט כליל; הדבר בולט בייחוד בסוגות בדיוניות, כגון סדרות דרמה ואופרות סבון.

ענת פירסט ושרון רמר-ביאל[v] בחנו את ייצוג הזקנה בתוכנית הבידורית/סאטירית ארץ נהדרת לנוכח שיעורי הצפייה הגבוהים בתוכנית ומשום שהיא, כפי שהעידו חלק מצופיה, מקור מרכזי להבנת המציאות הפוליטית עבורם. הניתוח התייחס לשתי תקופות: לפני בחירות 2006 ואחריהן. נקודת המוצא בניתוח המערכונים ששודרו בתקופה שלפני הבחירות הייתה ייצוג הזִקנה ביחס לייצוגם של מיעוטים אחרים ולכן הייתה נקודה זו מצויה בדיאלוג עם השיח של ייצוג מיעוטים בכלל. מוקד הדיון המתייחס למערכונים ששודרו לאחר הבחירות טיפל ביחסי הזקנים עם הקבוצות החזקות ולכן הוא היה מצוי בדיאלוג עם השיח הפוסט קולוניאלי. הדמויות נבחנו בעזרת ניתוח איכותני המתבסס על פירוק הטקסט הבידורי למרכיביו הצורניים והרטוריים והתייחס לזהותן המגדרית, העדתית המעמדית והמקצועית של הדמויות; כמו כן נבחנו הֶקשר הופעתן (ביחס למי או לצד מי) וזהותן הגילית (האם לזקנה יש גיל בהתאם לכינון הגוף הזקן והתנהגותו).

המערכון "היחידה ללוחמה בריקודי מבוגרים", "ארץ נהדרת" (צילום מסך)

מניתוח המערכונים בארץ נהדרת עולה שהזִקנה הופיעה בתוכנית בשלושה אופנים, היכולים לשמש כאב-טיפוס בשיח על אודות הזִקנה: כסכנה קיומית, כתלישוּת וכהפרעה אסתטית. הזִקנה וההזדקנות הוצגו בראש ובראשונה כבעיה חברתית; והפתרון השכיח המוצע להן הוא "לחסלן". הטכניקות ל"חיסול הבעיה" הן להרחיקן או לקרוא לעזרה את הטכנולוגיה ואת המומחים. תגובת הנגד לקריאה ל"חסל" את הזִקנה היא לכאורה איחוד כוחות של ה"אחרים" החלשים, אך גם זו בדרך של בריחה (למשל, עישון חשיש). תלישותו של הזקן מחיי היומיום הובנתה באמצעות לבושו שלא השתנה והיה זהה בכל המקרים. הזקן לבש חליפה כהה המייצגת אופנה שחלפה מן העולם.

השימוש באסתטיקה של הזקנה בא לידי ביטוי בכל הדימויים העוסקים בזקנה אך המוצגים ביתר שאת בשיח על אודות הפחד מפני תהליך ההזדקנות. הפחד מההזדקנות מופיע בגלוי בהקשרים הנשי והצרכני. נשים (בעיקר בגיל הביניים) תופסות את עצמן כסובייקטים בעלי רצון חופשי שבאפשרותן לפרש את מצבן באופן עצמאי, דבר המעורר אשליה של חירות. אשליה זו נובעת מחוסר מודעות להשתעבדות הכרוכה במאבק בגיל ובכך עוזרת ליצור גוף ממושמע, צייתן ויצרני; וזאת לא בדרכי אלימות אלא בדרכי נועם של פיתויים, תשוקות וקבלת נורמות, שלאורן נדרשות אותן נשים מזדקנות להעריך את עצמן ושבהשראתן הן מעצבות את דמותן. העידן הפוסט תעשייתי אמנם מציע למי שאינם יצרניים, קרי הזקנים, הזדמנות להשתתף בתרבות, אך עדיין נדרשים מהם משמוע ומשטור הגוף לא פחות מאשר בעידן התעשייתי.

ארץ נהדרת חשפה את השיח הנוגע לגוף הנשי המזדקן הרואה בהזדקנות הפרעה אסתטית. אין היא מתירה אפשרות אחרת לקרוא את הגוף הזקן זולת כישלון מצטבר. הדגשת הנעורים בתרבות הצרכנית גובלת באובססיה, אולם זו מופנית בעיקר כלפי נשים, הנתפסות כמי שכוחן טמון במראן וכוח המשיכה שלהן מזוהה עם רעננות המאפיינת צעירים. אותם סימני הזדקנות אצל גברים, כגון שֵׂער מאפיר, זוכים להתפרש כסימני בגרות וסמכות. סונטאג[vi] סבורה שפרשנות זו נובעת מכך שכוחם של גברים נמדד לפי המעמד החברתי והיוקרה שלהם המתגברים עם הגיל. נשים מדווחות על חוויה שונה במהותה עם הופעת שערות השיבה הראשונות: הן חשות שהן נהפכות לבלתי נראות מבחינה חברתית.

הזִקנה הוצגה כחד ממדית כבר במערכונים ששודרו לפני הבחירות אולם במערכונים ששודרו אחריהן היא אף החריפה, עד כדי מחיקת תכונותיהם וכישוריהם של נציגי מפלגת הגמלאים. בכל זאת, אפשר להבחין בהלך רוח שונה בין המערכונים ששודרו לפני הבחירות ובין אלו ששודרו אחריהן. הראשונים ביטאו את השאיפה להרחיק את הזקנים אל מחוץ למעגל החברתי, ואילו האחרונים­­ – את השאיפה לכלול אותם. נוסף על כך, הזקנה נדונה בהקשר מגדרי. השיח המגדרי המצומצם מדגיש את הנשים בנעדרות-נוכחות ובכך נשמר מרחב ציבורי גברי. כלומר נעשית הכחדה סמלית כפולה: נשים וזקנות, והתנאי היחיד שבו מופיעות נשים הוא לאחר שעברו החפצה. אין מדובר בנשים זקנות בלבד אלא אף בנשים צעירות יותר, אשר מאבקן בסימני הגיל הוא קריאה לעזרה.

תת-הפרק "ייצוג קשישים בישראל" נכלל בספר "על ההדרה - ייצוגים תקשורתיים של 'אחרים'" מאת עמית קמה וענת פירסט, שראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2015

הערות

[i] דב שנער, תקשורת לעת זקנה: לבוא עם ההר אל מוחמד. ירושלים: אקדמון, 1984; Dov Shinar, "The Portrayal of the Elderly in Four Israeli Daily Newspapers", Journalism Quarterly (1982): 47-52.

[ii] Haim Hazan, "Terms of Visibility: Eldercare in an Aging Nation State: The Israeli Case", Journal of Family Issues 21(6) (2000): 733-750

[iii] עוז אלמוג, הצבר: דיוקן. תל אביב: עם עובד, 1997.

[iv] לירן-אלפר וקמה, 2007.

[v] ענת פירסט ושרון רמר-ביאל, "מ'סבא'לה ירוק' ועד 'להוריד את הזקנים מהכביש': ייצוגי זִקנה בתוכנית הסטירה 'ארץ נהדרת' בתקופת הבחירות 2006", מסגרות מדיה 1 (2007): 60-27.

[vi] Susan Sontag, "The Double Standard of ageing", in: Vida Carver and Penny Liddiard (eds.), An Ageing Population. Milton Keynes: Open University, 1978, pp. 72-80