קראתי בעניין את רשימתו של גדעון אלון, ולפיה התקשורת המספקת בימה להצעות חוק שאין להן סיכוי חוטאת בכמה חטאים כבדים: מבלבלת את הציבור בין הצעות חוק לחוקים ממש, מעודדת חברי-כנסת להציע הצעות סרק ותורמת לזילות הליך החקיקה.

יורשה לי בכל הכבוד הראוי לחלוק. אוי לה לתקשורת שמתעלמת מיוזמת החקיקה של אלה בבית-הנבחרים הנמצאים מחוץ לקואליציה השלטת, וטוב לה לתקשורת שתעניק בימה ראויה גם לחברי-כנסת שאינם הולכים בתלם ופותחים במאמץ חקיקה שלא נולד במכבסת אינטרסים משותפת.

בכמה מהצעות החוק יש ביטוי לקשב של הנבחר לרחשי לבם של בוחריו. הגם שהוא יודע בפתח המירוץ כי ספק אם יגיע ליעדו בספר החוקים – הוא ממלא בכך תפקיד ציבורי של ממש, שיש בו טעם ויש בו עניין.

אני זוכר הצעת חוק של חברת-הכנסת לשעבר גילה פינקלשטיין מן המפד"ל בעניין הגבלות על ניקוב גוף לשם קישוט ("פירסינג") החלות על קטינים. לא הנושא המרכזי ביותר בחיי האומה, אך נושא שעיניין רבים ו"הדליק" מיד את התקשורת. גדעון אלון – וגם אני – סיקרנו את ההצעה בחדווה בשלבי הקריאה הטרומית, גם מפני שהעלתה לשיח הציבורי את תופעת העגיל בבטן וגם מפני שנגעה באופי השיח בין צעירים להוריהם מעניקי ההסכמות והרישוי.

יש מידה של פטרונות בתחושת הכתב המסקר כי הצעה פלונית "ראויה" ואילו אחרת לא עומדת לה זכות חשיפה בתקשורת אך ורק מפני שהנושא לא נושא ובעיקר מפני שהח"כ איננו נע על המסלול עם תעודת ביטוח של רוב ידוע מראש.

המבחן העיתונאי היה ונותר עניין ציבורי – הגם שהסיכוי לכניסה לספר החוקים הוא כמובן מרכיב אחד בתהליך ברירת החומר. ומאחר שכך, לפעמים יש עניין גם בסיקור "הצהרות חוק" המשדרות על הגל הקל מאוד. הן עדות ממקור ראשון לכובד משקלו של חבר-הכנסת המציע בזירה הפרלמנטרית, ולעתים גם על סביבת ההתייחסות או מחוז הבחירה שלו.

כל זאת בלי שהמסקר האובייקטיבי צריך לטרוח רבות כדי לומר או לרמוז מה דעתו על חבר-הכנסת ועל החומר שהוא מתאמץ לדחוף לקדמת הבמה בתקווה שאם לא יהיה חוק – תהיה כותרת. ההצעה מדברת בעד עצמה – ועל מציעה.