ידיעה שהופצה בתחילת השבוע שעבר עסקה בתביעה של שישה מבני-הערובה שהסתתרו במרכול הכשר בפריז במהלך מתקפת הטרור במקום בינואר 2015. השישה הגישו תביעה נגד ערוץ החדשות הצרפתי BFMTV, ששידר בשידור חי את האירוע וחשף את מקום מחבואם במהלך המצור. על-פי המתואר בידיעה שפורסמה ב-nrg, פרקליטם של השישה טען כי "חייהם של בני-הערובה היו עומדים בסיכון לו המחבל קוליבאלי היה מודע לשידור החי של החטיפה בערוץ BFMTV". הפרקליט המשיך וטען, בהתאם לידיעה, כי "שיטת העבודה של התקשורת במהלך האירוע שוות ערך לדרבון אדם לבצע פשע", מעשה המתואר בכתבה ככזה הנחשב בצרפת כעבירה פלילית.

הדילמה של תיעוד מציאות מול השפעה עליה נמצאת לא פעם בלב העשייה העיתונאית

במישור האזרחי, אפשר להטיל ספק בסיכויי תביעה נזיקית כזו, ולו בשל העובדה שמלבד הסיכון הנטען, בסופו של דבר הנזק האפשרי שהתובעים מצביעים עליו לא התגשם בפועל והם חולצו בחיים. ניתן אמנם להרחיק בטיעונים הנוגעים לנזק בלתי ממוני שנגרם לתובעים בשל הידיעה שחייהם היו יכולים להיות נתונים בסכנה של ממש אילו צפה המחבל בשידור שבו נחשף מקום מחבואם, אך תביעות כאלה אינן טריוויאליות, וסכומי הפיצוי שהן גוררות אחריהן מוגבלים מאוד בהיקפם. גם במישור הפלילי, ספק אם יש כאן קשר סיבתי מתאים, שכן המחבל לא צפה ולא היה מודע כאמור לשידור, ולכן ניתן לתמוה כיצד שידור כזה דירבן אותו לבצע פשע שלבסוף לא בוצע (פגיעה במסתתרים התובעים).

עם זאת, התביעה מציפה שאלות חשובות החורגות מהמסגרת הנקודתית של האירועים החמורים בצרפת. אחת מהן נוגעת לחובת הזהירות של העיתונאי וכלי התקשורת ולשאלה כלפי מי היא קיימת (קהל צרכני התקשורת שלו, או שמא גם המסוקרים ואולי אף הציבור כולו); מתי צריך עיתונאי להימנע מדיווח כדי לשמור על אינטרס מוגן אחר המתנגש בחופש הביטוי או המידע ובזכותו של הציבור לדעת; ומתי אמור עיתונאי לחדול ממלאכת התצפית, הדיווח והניתוח ולהתערב במציאות שעליה הוא משקיף או מדווח.

שיקול הדעת הנוגע לאי-הכללת פרטים מסוימים בפרסומים עיתונאיים יכול להיות מונע על-ידי גורמים חיצוניים. שיקולי ביטחון, למשל, מאפשרים לצנזורה בישראל למנוע פרסומם של פרטים מסוימים מחשש לפגיעה בבטחון המדינה בכלל ובאוכלוסיות ספציפיות בפרט. כך נמנע דיווח על מיקומי נפילת טילים כדי לא לסכן את האוכלוסייה האזרחית, וכך גם נמנע דיווח על פעולות צבאיות ספציפיות ועל פרטים העלולים לסכן כוחות בשטח.

מתוך סיקור הפיגוע בהיפר-כשר בפריז ב-BFMTV (צילום מסך)

גם אם אין גורם חיצוני המונע את הפרסום בהוראה צנזוריאלית או בעקבות צו איסור פרסום, הרי שחוקים שונים מטילים על עיתונאים לשקול אילו פרטים אסור להם לכלול בדיווח. חוק הגנת הפרטיות למשל ודברי חקיקה אחרים המגינים על נפגעי עבירות מין, קטינים וקבוצות מוגנות אחרות, מטילים חובה להימנע מדיווחים שונים שייתכן שהיו מעוררים עניין בקרב צרכני התקשורת אם היו מדווחים בהעדר מגבלה חוקית או אתית. כאן מתחדדת השאלה כלפי מי למעשה חייב העיתונאי את חובת הזהירות שלו: האם רק כלפי אלו שהוא מדווח להם ואמור לספק להם מידע מקיף, אמין ורב ככל האפשר ובזמן אמת, או גם כלפי מי שהדיווח עלול להזיק להם. החוק, כאמור, מספק תשובה ברורה להעדפה הזאת בסיטואציות מסוימות (כמו הגנה על קטינים או במקרים של פגיעה בפרטיות, לשון הרע או הסתה), אך לא בכל מצב. ההחלטה נתונה לא פעם בידיו של העיתונאי, בהתחשב בשיקולים מאזנים וכלליים שאין להם מדד מדויק.

כבר הבאנו כאן בעבר את הוראות פקודת הנזיקין בכל הנוגע לעוולת הרשלנות. גם הפעם נכון יהיה לצטט את סעיפים 35 ו-36 לפקודה, הקובעים כך:

עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה" (סעיף 35).

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף" (סעיף 36).

צירוף הסעיפים האלה מביא בנסיבות מסוימות לפרשנות אפשרית, שלפיה מי שפירסם באופן רשלני פרטים העלולים לגרום לנזק לגורם מסוים שבו עסק הפרסום, הרי שייתכן שתקום לאותו גורם עילת תביעה, ככל שיוכל להוכיח את נזקו ואת הקשר הסיבתי לפרסום.

לא פעם מוצאים בתי-המשפט נקודת ייחוס לבחינת הרשלנות בכללים המקצועיים המקובלים ובסטנדרטים הנהוגים בפרקטיקה המקצועית האמורה. במקרה העיתונאי נהוג לפנות לא פעם להוראות כללי האתיקה של מועצת העיתונות, כדי לשאוב מהם הבנה של מהות ההתנהגות המקצועית הנדרשת באותה סיטואציה. אלא שבמקרה שלפנינו יש באותם כללי אתיקה הוראות שניתן לפרש גם אותן באופן סותר או מאזן.

סעיף 2 לכללי האתיקה קובע כי "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות". מכלל זה עולה עקרון הבסיס שלפיו נאמנותו הראשונה של העיתונאי נתונה לזכות הציבור לקבל פרטים רבים ומדויקים ככל האפשר. מנגד, יש בתקנון סעיפים אחרים, המגבילים את הזכות הזאת ומציבים לה סייגים. אחד מהם, אולי הבולט ביותר בהקשר זה, הוא סעיף 13א, שהוסף לתקנון רק במרץ 2003. לפי סעיף זה, "החובה המוסרית והחוקית החלה על כל אדם להושיט עזרה לאדם המצוי לנגד עיניו בסכנה חמורה ומיידית לחייו או לשלמות גופו חלה גם על עיתונאי בעת פעולתו העיתונאית". עולה מהוראות סעיף זה כי חובתו הראשונה של עיתונאי היא לאו דווקא עיתונאית, אלא אזרחית, ובברירה בין דיווח לסיוע עליו לבחור באפשרות השנייה.

האם עיתונאים המתעדים רכב נסקל באבנים צריכים להושיט עזרה לנוסעיו תחת התיעוד? ואם אותו רכב דורס את מיידי האבנים, האם גם להם יש להושיט עזרה במקום לדווח?

ביקורת לא מעטה נשמעה בזמנו על תיקון ותוספת זו לתקנות. עיקרה הוא הקושי הפרשני לאמוד את הסיטואציה המדויקת בזמן אמת ולקבל את ההחלטה הנכונה בהיבט האתי. האם צלם המתעד חילוץ נפגעי רעידת אדמה צריך לנטוש את מצלמתו ולהושיט עזרה לנפגעים? האם עיתונאים המתעדים רכב נסקל באבנים במהלך התפרעויות בשטחים צריכים להושיט עזרה לנוסעיו תחת התיעוד? ואם אותו רכב פורץ בדהרה המותירה אחריה נדרסים מבין מיידי האבנים, האם גם להם יש להושיט עזרה במקום לדווח?

יש שיאמרו כי לדילמות הללו אין פתרון. אגב, הן אינן מאפיינות רק עיתונאים המסקרים בני-אדם. לא פעם נדרשו דווקא צלמי ויוצרי סרטי טבע להסביר מדוע הם אינם מתערבים במה שמתרחש מול המצלמה שלהם כשאריה טורף איילה או כשתנין מתנפל על חיה שנקלעה בנתיבו. הדילמה של תיעוד מציאות מול השפעה עליה נמצאת לא פעם בלב העשייה העיתונאית.

במקרה של ההיפר-כשר והמחבל, יהיו כאלה שיפרשו את הכלל האתי שבסעיף 13א ככזה שמחייב להימנע מדיווח שיסכן חיים. התועלת שיכולים להפיק הצופים מחשיפה בזמן אמת של מיקומם המדויק של אותם כלואים המסתתרים במקרר פחותה ככל הנראה מהסכנה שעלולה להיות נשקפת לחייהם של האחרונים בשל אותה חשיפה. כך או כך, הדילמות שמלוות את גבולות הדיווח העיתונאי ימשיכו להתקיים גם לאחר התביעה הזאת, כל עוד הפגיעה לא התרחשה והנזק לא נגרם. מקרים אחרים, שבהם יתרחש נזק של ממש, אולי יאתגרו יותר את מגבלות וגבולות הדיווח ויהיו גורם מרתיע ביחס לעיתונאים שסיפרו יותר מדי וגרמו בכך נזק למושאי הסיקור שלהם.