גם כשהטלוויזיה המסחרית הישראלית עוסקת בערביי ישראל, ילידי הארץ הזו, היא עושה זאת מעל ראשם. אמש ב"המגזין עם אושרת קוטלר" שודרה כתבה חשובה: מירה עוואד, זמרת ושחקנית ילידת הארץ, עדיין מזועזעת (ובצדק) מאמירתו הגזענית של ראש הממשלה ביום הבחירות, יצאה לראיין את ינון מגל ואת חנין זועבי, תוך כדי שהיא מספרת לצופים על חוויות החיים שלה עצמה.

על אף שהשפה שדוברה בכתבה היתה עברית, הכתוביות שליוו אותה תורגמו גם הן לעברית. על אף שהם היו מושא הכתבה, לא זכו ערביי ישראל צופי ערוץ 10 לתרגום לשפתם. לפני כשבוע ימים שודר ב"עובדה" סרט על אודות הגירתו של הסופר הערבי סייד קשוע לארה"ב. גם הכתוביות שליוו את דבריו של קשוע, שנאמרו בעברית, תורגמו לעברית. צופי ערוץ 2 הערבים לא יכלו לקרוא את הדברים בערבית. גם יתר משדרי האקטואליה בערוצי הטלוויזיה המרכזיים אינם מתורגמים לערבית, אולם חוסר ההיגיון שבאי-התרגום לערבית בולט עוד יותר בכתבות הנוגעות לערבים עצמם.

העובדה שעורכי החדשות ותוכניות האקטואליה דנים בנושא הרגיש כל-כך של ערביי ישראל מעל לראשם של האחרונים היא עצובה ומצחיקה כאחת. אבל בעוד שאפליה והדרה של הערבים על-ידי רשויות השלטון אפשר להסביר בגזענות או לאומנות, הרי שכשמדובר בטלוויזיה נראה שהשיקול הוא פשוט כסף. ערביי ישראל אינם היעד לפרסומות המשודרות בין התוכניות בערוצים המסחריים. כשמפרסם רוצה לפנות לקהל הערבי הוא יודע לעשות זאת בשפה הערבית דרך ערוצי פרסום ייעודיים, ולא באמצעות ערוץ 2 או 10. ומכאן שרייטינג בקרב "משקי בית ערביים" מעניין פחות את הערוצים המסחריים.

ובכל זאת, כשסרטים וכתבות על המיעוט הערבי משודרים ללא תרגום הדבר בולט ומקומם במיוחד. טוב יעשו עורכי המשדרים השונים אם לפחות כשהם משדרים כתבות הנוגעות לערבים הישראלים, ידאגו לתרגם אותן לשפה הערבית. נתחיל בזאת.