"שוקן: מתן קרדיט לעיתונאים בכתבות הוא קלקול", הכריזה כותרת ידיעה באתר "גלובס", שסקרה את עדותו של מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, במסגרת תיק התביעה של "מעריב" נגד "דה-מרקר". ההבלטה של חלק, ולאו דווקא המרכזי, מדבריו של שוקן, בכותרת הידיעה, כמו גם רוחה הכללית של הידיעה, מעלות את התחושה כי ב"גלובס" ביקשו לבקר את בעל העיתון, המבקש לנשל את כותביו מהנכס החשוב ביותר שלהם.

כאן, באתר "העין השביעית", מיהרו לחגוג את הסתירה שבין הביקורת המרומזת על דברי שוקן ובין העובדה שהקישור לידיעה באתר "גלובס" הופיע ללא קרדיט לכותב: "באופן אירוני, העולם האידיאלי אליבא דשוקן קיים במציאות: הידיעה, שזכתה לבולטות באתר 'גלובס' והפניה אליה הופיעה בלב דף הבית של האתר, לא לוותה בקרדיט לכתב אברבך".

(צילום: "העין השביעית")

ראוי, כמובן, לבחון את ההתבטאות של שוקן במידה של ספקנות בריאה. גם בשל ההקשר המדויק שבו נאמרה, בתגובה להאשמות בגניבת ידיעות מעיתון מתחרה, וגם, לא פחות, כהתבטאות של מו"ל המבקש לצמצם את יכולת המיקוח של עובדיו. בעולם האידיאלי של שוקן, זה שבו עיתונאים לא מקבלים קרדיט, לא יצמחו כוכבים שיוכלו לדרוש משכורת גבוהה יותר או לאיים במעבר לעיתון מתחרה שימהר לחטוף אותם.

אבל באותה מידה ראוי גם לבחון את האמירה הזו במנותק מההקשר ולהודות שיש בה מידה רבה מאוד של צדק. במקום העבודה הנוכחי שלי אני חבר בצוות המפתח ציוד רפואי שיוכל, בבוא היום, להאריך ולשפר את חייהם של חולים רבים. בהתאם למידת התרומה שלי להתקדמות הפרויקט שבו אני מעורב, וכפוף להחלטות עסקיות מסוימות, בהחלט ייתכן כי שמי יתנוסס על כמה פטנטים הקשורים לטכנולוגיה המפותחת.

מעסיקים עתידיים אפשריים או מתחרים עסקיים יקראו את הפטנטים האלה (במקרה שיוחלט לרשום אותם) ויכירו את שמי. אף אחד מן החולים שייצאו נשכרים משימוש בטכנולוגיה הזו לא ישמע עלי, או על אף חבר אחר בקבוצת הפיתוח, לעולם. חייהם יתנהלו טוב יותר בזכות הטכנולוגיה הזו, הם יודו לה (או לאל) על קיומה בכל בוקר מחדש, אבל לרגע לא יעלה בדעתם להודות לי, או לחפש פטנט נוסף שאני חתום עליו.

המאמץ האינטלקטואלי והיצירתי שאשקיע בתהליך הפיתוח אינו נופל מזה של אף עיתונאי. הצלחת הטכנולוגיה (או כשלונה) תעיד על יכולותי המקצועיות הרבה יותר משיעידו הדיוק העובדתי או הניסוח המוצלח של ידיעה חדשותית בעיתון על יכולותיו המקצועיות של הכתב החתום עליה. למרות זאת, אף אחד לא מעלה על דעתו שיש מקום לצרף את שמי לאריזה של המכשיר הרפואי שיפותח, בשמה של איזו דבקות בחשיבות העצומה של "מתן קרדיט".

עיתונאים, ראוי לזכור, מייצרים מלל, וזו, בסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שהם מקבלים קרדיט. עלות התוספת של שתי מלים (שם ושם משפחה) לידיעה, גם אם קצרה במיוחד, היא אפסית. הדחף האנושי לקבל קרדיט הוא מובן, ולא אטען שהוא זר לי. הפעם הראשונה שבה ראיתי את שמי מודפס על נייר עיתון בהחלט ריגשה אותי. אבל עלות שולית זניחה ודחף אנושי לפרסום לא הופכים את מתן הקרדיט לדגל אידיאולוגי ראוי; הם רק מסבירים את המצב הקיים.