מחקרים אקדמיים המבוססים על ניתוח תוכן וראיונות עומק עם עיתונאים בכירים מראים כי התקשורת הישראלית המרכזית העניקה גיבוי מלא למחאה החברתית בקיץ 2011. ואולם, בחלוף הזמן המחאה דעכה, כמו גם האהדה התקשורתית אליה, במה שנראה כיחסים דואליים בין דעת קהל ביקורתית לתקשורת המונים שמרנית. לפני שננסה להסביר את הסיבות לשינוי הפרדיגמטי בתקשורת, נציג נתונים וציטוטים המלמדים על התמורות בסיקור המחאה.

מבחינת היקף הסיקור, מחקר מגלה כי התקשורת העניקה חשיפה מוגברת למחאת יוקר המחיה ב-2011. עמדות שידור הוצבו בשדרות רוטשילד בתל-אביב, שם החלה המחאה, כותרות ענק וזמן מסך ממושך הבליטו את מובילי המחאה והמפגינים. כך למשל, בשבועיים הראשונים למחאת גבינת הקוטג' (שקראה לחרם צרכני על מוצר זה) הוקדשו 25 אלף אזכורים בתקשורת וברשתות החברתיות לכשלים המבניים בכלכלה הישראלית, לחוסר התחרותיות, לריכוזיות ההון במשק ולהשוואות מחירים המצביעות על יוקר המחיה בישראל לעומת מדינות המערב.

מנגד, בשבועיים הראשונים למחאת מעדן החלב מילקי ב-2014 נרשמו 8,000 אזכורים בלבד לסוגיות יוקר המחאה ומחיר המילקי בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. באשר למיקום האזכורים במדיה, האייטמים הנוגעים לנושאים אלה פתחו את מהדורות החדשות בטלוויזיה והופיעו בעמודים הראשיים של העיתונים פעמים אחדות בלבד. רוב הכיסוי ניתן באמצע או בסוף המהדורות וסוקר במדורי הצרכנות ולא הכלכלה.

על הפער בין דעת הקהל המעוניינת בחידוש המחאה החברתית לבין הירידה החדה בהיקף סיקור המחאה ניתן ללמוד מסקר דעת קהל וממחקר אמפירי שתוצאותיהם פורסמו ביוני 2012. על-פי סקר עיתון "הארץ", 69% מהציבור השיבו כי הם בעד חידוש המחאה ו-20% בלבד הצביעו נגד. לעומת זאת, מחקר של חברת יפעת מידע תקשורתי מגלה כי היקף סיקור המחאה החברתית בעיתונות ירד ב-40% בהשוואה לשנת 2011, אז פרצה המחאה.

נוסף לכך, כתבים ופרשנים בולטים הביעו ביקורת כלפי המחאה החברתית, וכמה מהם אף התנגדו להמשך קיומה. הודאות העיתונאים עצמם הן עדות לחוסר התמיכה התקשורתית בחידוש המחאה וליחס השלילי כלפיה:

"חלקים לא קטנים בתקשורת למדו לקח מהמחאה החברתית הקודמת, לצערי הרב, ונותנים לזה פחות בולטות [...] אני שומע את זה מעיתונאים. בפעם שעברה התקשורת עשתה הטיה לטובה והגבירה את הווליום, והפעם אנשים מקבלים הוראות במסדרונות להשתיק" (העיתונאי רביב דרוקר בראיון לנתי טוקר, "דה מרקר", 24.10.2014).

"מחאת קיץ 2011 זכתה לעידוד מכלי התקשורת בשבועות הראשונים שלה, כל עוד התמקדה בממשלה. הם ראו בה כלי אפקטיבי לשליחת מסר לשרים ולרגולטורים, שהם יכולים להחליפם או להפילם אם ינסו להדק את הפיקוח על תחרות בשווקים. ברגע שהיא החלה לעסוק בשיטה, ביוקר המחיה, בקבוצות האינטרס ולא בשמאל ובימין - כלומר בדברים שאפשר לשנות מחר בבוקר - והחלה לאיים על סדר יומם של בעלי כלי התקשורת, המממנים שלהם, החברים שלהם והמערכת האקולוגית שלהם, היא דוכאה באלימות" (גיא רולניק, "דה מרקר", 24.10.2014).

דברי התוכחה של רולניק, מהפרשנים הכלכליים הבכירים בישראל, במובאה האחרונה מרמזים על הגורמים לשינוי המהיר והחד ביחס התקשורתי אל המחאה החברתית. התהודה תקשורתית של הביקורת הציבורית כלפי החברות הגדולות במשק פגעה בהכנסותיהן והביאה אותן לקצץ בתקציבי הפרסום המיועדים למדיה. בסופו של דבר, החשש מפני ירידה נוספת בהכנסות מפרסום והלחצים הפנימיים מהבעלים והמו"לים הקשורים במישרין או בעקיפין לחברות אלה הניאו את גופי התקשורת מביקורת נוספת כלפי הגורמים המממנים אותם ומהורדת פרופיל האהדה למחאה החברתית.

מאמר זה הוא תרגום מתוך ספר שייצא לאור השנה בהוצאת Israel Academic Press: "Rethinking Israeli Journalism: Coverage of Core Values during Political Disintegration and Media Revolution"

ד"ר שגיא אלבז הוא פוסט דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב ומרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו בבית הספר לממשל וחברה