קראתי בעניין את מאמרו של אסף מרציאנו בנוגע למרתון בית-לחם, ואין לי אלא להסכים עם הטיעון המרכזי בו. נכתב שם, בין השאר, על דלות העיסוק התקשורתי באירוע, וצוין כי הוא אוזכר רק באתר "שיחה מקומית" ובעיתון "הארץ".

בגל"צ הקדשנו לכך אייטם נרחב: הוא כלל קטעים מראיון עם האצן המנצח נאדר אל-מסרי מעזה, דיון בבעיית הספורטאים מנועי היציאה מהרצועה, אזכור המשמעות הפוליטית של המרתון, תפקידו של ג'יבריל רג'וב בהוצאתו לפועל ויחסה המנוכר של ישראל. כן העלינו לשידור את עו"ד איתן דאימונד, מנכ"ל ארגון זכויות האדם גישה, שדיבר על מגבלות היציאה על ספורטאים מעזה.

נאדר אל-מסרי רשם כאן ניצחון כפול. לא זו בלבד שזכה במירוץ, אלא אף הצליח להגיע לאירוע שנה לאחר שסורב על-ידי מערכת הביטחון בתואנה כי מרתון בית-לחם הבינלאומי הוא אירוע פוליטי. אז, ב-2014, עניינו הגיע לבג"ץ, אבל השופטים תמכו בעמדת מערכת הביטחון. כתבתי לעיל כי זהו ניצחון, כי מניעת יציאתו אשתקד, שהיתה נטולת נימוק בטחוני, לא שרדה השנה. טיפלנו בכך בזמנו, ולכן טבעי שהשנה אלווה את בואו בעניין רב.

אנו בתקשורת המשודרת רגילים למקרים מסוג זה, כשביקורת תקשורתית מתעלמת מדברים שעשינו, אף שלעתים קרובות החשיפה שלהם גדולה מזו של העיתונות הכתובה. מובן שאין לצפות מן הביקורת שתדע על כל אייטם שנעשה, אבל בהחלט אפשר שתהיה יותר מודעת למגבלותיה.