עמוד אחד לפני סיומה של הביוגרפיה רחבת ההיקף שכתב יוסף לנג על אליעזר בן-יהודה (אב"י), מקדיש המחבר משפטים אחדים לתיאור "אישיותו רבת הפנים" של מי שנודע בכינוי "מחיה השפה העברית". התיאור מתבסס על ניתוח שביצעו גרפולוגים בכתב ידו של אב"י, ועולה ממנו, בין היתר, כי אב"י "ניחן במשמעת אישית גבוהה", היה "חסר סבלנות וחסר התחשבות" וכי "רדיפת הכבוד שלו מעידה דווקא על חוסר ביטחון".
אישיותו רבת הפנים של אב"י מבצבצת מבעד למאות העמודים של שני כרכי הספר, אך כמעט לעולם אינה עומדת במרכזם. "דַּבֵּר עִבְרִית!" אינה, בלשון המעטה, ביוגרפיה פסיכולוגית. בשלב מסוים לנג אף מודה בכשלונו להסביר את הכוח שהניע את אב"י לקחת על עצמו את מפעל חייו האדיר – חיבור המילון העברי הגדול. "כיצד ניתן להסביר שאיפה כה עזה של אדם חסר כל ידע מקצועי, המתעקש ליטול עליו משימה שאת כובדה לא היה מסוגל להעריך?", שואל לנג בעמ' 255, ומשיב כך: "לחידה זו לא מצאנו פתרון".
יחד עם זאת, כל מי שיקרא בעיון את הביוגרפיה לא יזדקק לניתוח הגרפולוגי הקצר שמוצע בסופה. ב-847 העמודים שלפניו ייתקל בדי והותר דוגמאות לכך שאב"י אכן "ניחן במשמעת אישית גבוהה", היה "חסר סבלנות וחסר התחשבות" וכי "רדיפת הכבוד שלו מעידה דווקא על חוסר ביטחון".
"נסיבות שונות ומשונות, ובכללן אופיו ואופי עיתוניו [של אב"י], גרמו להשכחת תרומתו ולהמעטת חלקו בהיסטוריוגרפיה של התנועה הלאומית המדינית", כותב לנג (עמ' 25), ואת מרבית חיבורו הוא מקדיש לתיקון עוול זה. על פני עמודים רבים מתוארים עמדותיו הקדם-ציוניות והציוניות של אב"י, פולמוסיו עם הוגי דעות וסופרים, משוררים ועסקנים, ומאבקיו בקהילה היהודית הוותיקה ששכנה בירושלים טרם בואו לעיר ובמהגרים שהגיעו אחריו לארץ ישראל וראו בו נציג של אותה קהילה.
"אני בעצם ובעיקר, עתונאי"
בתוך רוחב יריעה מהמם שנצבר בתחקיר ארוך שנים מחזיר לנג את אב"י אל מקומו הראוי בתולדות התנועה הציונית, ועל הדרך מנפץ את הדימוי שאולי התקבע בתודעתם של ישראלים רבים על דמותו של "מחיה השפה העברית". מבדח הוא לא היה. לנג אינו מרבה לשפוט את אב"י באופן ישיר, אך בפני הקורא מוצגים די פגמים אנושיים כדי שיוכל לשפוט בעצמו. עובדות ועדויות הפזורות לרוחב הביוגרפיה מציגות את גיבורה כאדם כפייתי, שהיה מוכן להקריב הרבה מעצמו ומהקרובים לו כדי לקדם את רעיונותיו.
אב"י, "יהודי קטן ואדמוני מן המזרח", כפי שהגדירו הרצל, מתואר כמי שלא כיבד את אמו; היכה את ילדיו ואולי גם את אשתו הראשונה דבורה; לא התפנה לדאוג לה כשחלתה משום טרדתו בעניינים שברומו של עולם; התאהב באחותה הקטנה כשזו היתה רק בת 13 והוא בן 29, ובטרם נשא אותה לאשה שנייה כתב לה מכתבי אהבה בעוד אחותה הגדולה גוססת לצדו; ולאחר שאיבד שלושה ילדים ב-11 ימים למגפת הדיפתריה, "בלבולו לא היה שלם והוא מצא לו פנאי לכתוב מכתבים ולא שכח את מלאכתו בעיתון" (עמ' 206). באופן כללי, כותב לנג, נראה כי אב"י הצטער על הפוגרומים ברוסיה יותר מאשר על מות אשתו הראשונה וילדיו.
"אני בעצם ובעיקר, עתונאי", מצטט לנג מדברי אב"י בשנת 1919 (עמ' 795), כשנפלט ממערכת עיתון "הארץ" ועזר לבנו (איתמר בן אב"י) להקים את "דאר היום". "הרגשתי תמיד צורך נפשי בהוצאת עתון". ואכן, העיתונות של אב"י, ששימשה במה לפולמוסים חריפים ואמצעי להפצת עמדותיו המהפכניות, מלווה את הביוגרפיה כמעט מהרגע הראשון. המוציא לאור של "הצבי", "השקפה", "האור" ועוד תוספות משתנות, חוברות והוצאות חד-פעמיות, השקיע חלק נכבד מזמנו בעיתוניו. בעטיים נאלץ לקושש נדבות ברחבי העולם, לשחד פקידים ולוותר על כבודו העצמי. מתוך תקווה לזכות ברישיון להוצאתם קיבל על עצמו נתינות עותמאנית. בשל פרסומים בעיתוניו נודה, הוחרם והושלך לכלא.
מהביוגרפיה של לנג עולה עיתונות פורצת דרך, לטוב ולרע. על בטאונו הראשון, "מבשרת ציון", כותב לנג כי "כבר בגליונו הראשון חרג הירחון מהמקובל בעיתונות הירושלמית", ובמקום "עיסוק כפייתי בסדרי החלוקה, דיונים מייגעים בנושאי חינוך וקריאות שבר לנדיבי ישראל שיבואו לעזרת אחיהם בציון", הציע אב"י לקוראיו "דיווחים חיים ושוטפים ממושבות יהודה והגליל ורפורטז'ות ספוגות בניחוחה הרענן של ארץ ישראל המתחדשת, החקלאית, העובדת והיצרנית" (עמ' 87).
גם פרסומיו המאוחרים יותר התאפיינו בחלוציות עיתונאית, הן בטכניקה והן בתכנים. לאחר שנהיה לעורך, הזדעזע אב"י מהפיגור הטכנולוגי של בתי-הדפוס הירושלמיים ("ועוד הדפוסים פה [בירושלים] בהויתם הראשנה כרחוק דור אדם הראשון מדור הטיליפון", התנצל בפני קוראיו מעל דפי עיתון "הצבי"); כשמשפט דרייפוס עלה לכותרות, רכש אב"י מכשיר טלגרף כדי לסקרו כראוי והבטיח לקוראיו ש"החדשות היתר אחרונות תבואנה לו ישר על כנפי החשמל" (ההדגשה במקור); "הצבי", כמובן, היה ליומון העברי הראשון בארץ-ישראל; אב"י גם היה הראשון ששילב מדור נשים קבוע בעיתון – "עזרת נשים", שאותו כתבה אשתו השנייה חמדה; והוא הוציא לאור את עיתון הילדים הראשון בארץ-ישראל – "עולם קטן", שהיה לכישלון חרוץ ונסגר בתוך זמן קצר.
יתר על כן, אב"י גייס את עיתוניו למלחמתו על השלטת השפה העברית בציבור היהודי. "לתחית הלשון" היה לא רק שם של מדור בעיתון שבו חידש מלים; צירוף המלים הוצמד לכותרת העיתון, כעדות לכך שזו אחת ממטרותיו. לדעת לנג, ההישג היה כביר עד כדי כך ש"המילון, עם כל חשיבותו, נועד בעיקרו לציבור המשכיל והכותב, ודווקא העיתון היה גורם חשוב ביותר להפצתן של המלים החדשות בקרב הציבור הרחב" (עמ' 234).
"שטתי היא לעמוד לימין – החזק!"
אך גיוס העיתון להפצת מלים חדשות נשא עימו מחיר כבד. "בנסיונותיו ליצור באופן מלאכותי שפה מדוברת, הוא התפתה לאמץ כל שינוי שבא לסתור את סגנון הכתיבה הרווח בקרב הסופרים העבריים", כותב לנג (עמ' 164). מבקריו התלוננו לא פעם על "חוסר הטעם וחוסר החוש הסגנוני" ועל "האנדרלמוסיה הלשונית" שאיפיינה את כתיבתו (עמ' 167). העברית של "הצבי" ועורכו אב"י תוארה על-ידי מתנגדיו כ"שפה בלולה" ו"שפה ארורה" המכילה "מלות מלשון ערבי, טערקיש, טאטעריש וציגיינעריש [צוענית]" (עמ' 175).
נראה כי בעיני אב"י, המטרה במקרה זה קידשה את האמצעים. על-פי לנג, כדי להוציא ולהפיץ את עיתוניו נאלץ לא פעם להתחשב בשלטון ובהון. אמנם, התנאים האובייקטיביים שבהם פעל הקשו על עבודתו כעורך עיתון; קהל הקוראים הפוטנציאלי ביישוב היה מצומצם ומפולג, הצנזורה חריפה והטכנולוגיה מפגרת. ובכל זאת, מדהים לגלות איך האיש האמיץ והדעתן, שלא חשש להצהיר על עקרונותיו ברבים גם כשהיו מנוגדים בתכלית לדעת הרוב (החל בצורך בהשלטת השפה העברית וכלה באוגנדיזם), הכפיף את עצמו וכלי התקשורת שברשותו, שוב ושוב, לדרישות הממונים עליו ומממניו.
"שטתי היא לעמוד לימין – החזק!", אמר פעם לידידו ויריבו יחיאל מיכל פינס (עמ' 133). בחוכמה שלאחר מעשה, בעזרת בחינה של אינספור מכתבים ועדויות מארכיונים פומביים ופרטיים, מוכיח לנג כי אב"י היה נאמן לשיטתו.
אליעזר בן-יהודה עמל על הכנת המילון המפורסם (צילום: צלם לא ידוע, בין 1910 ל-1920)
כבר בתחילת דרכו העיתונאית, עוד לפני שהיה בעל עיתון, כשביקש אב"י להתקבל לעבודה כמורה בבית-הספר של חברת כי"ח, נדרש להפסיק את "מאמריו המתלהמים נגד החברה" (עמ' 74). הוא הסכים. אב"י התקבל לעבודה ובן רגע, כותב לנג, "פסקו לחלוטין ההתקפות על כי"ח" (עמ' 75).
גם אם הטיף לערך מסוים בעקביות, לא היה בכך כדי למנוע מאב"י להפנות לו עורף כשעיתוניו ופרנסתו היו תלויים בכך. כך, למשל, האדם שהקדים את הרצל בקריאה פומבית לציונות מעשית וכבר בשנת 1882 קרא להקמת "חברת סתרים" בשם "כובשי הארץ", שתעודד התיישבות יהודים במרכזי אוכלוסייה ערבית צפופה (עמ' 59), נמנע מלמתוח ביקורת על קונטרס שפירסמו כוללי האשכנזים בירושלים בשנת 1885 ובו יצאו נגד אנשי העלייה הראשונה ורעיון יישוב הארץ, וזאת בשל תמיכה כלכלית שזכה מ"ועד כל הכוללים".
לנג קובע כי "תמיכת הפרושים ב'הצבי' השפיעה במישרין על אופיו בצעדיו הראשונים, אולם משהתברר לעורך שעזרתם של אלה לא תגאל אותו ממצוקות קיומו, שינה את דרכו [...] מעתה גויס 'הצבי' לחשיפת הליקויים בסדרי חייהם של היהודים בירושלים" (עמ' 99).
כשנודע לאב"י כי איש החינוך נסים בכר מחברת כי"ח משתדל להשיג לו תמיכה כספית ותרומות, "מיהר לצוות על פינס ש'הצבי' יראה לבכר 'פנים שוחקות'" (עמ' 120-119). כשהברון אדמונד דה-רוטשילד, שהיה תומכו של אב"י, נזקק לדעת קהל חיובית נוכח ביקורת על שיטת האפוטרופסות, "בניגוד לאתיקה המקצועית המוצהרת שלו, החליט אב"י, על דעת פינס ובכר, שלא לתת פרסום למרידה בראשון-לציון, ככל הנראה משום שנצטווה או הבין מפקידי הברון שראוי להצניעה. ב'הצבי' נומקה שתיקתו כי 'לטובת עניין הישוב [...] אמרנו נחרישה'". (עמ' 125).
כשבכל זאת העז לבקר את הברון, ננזף והתנצל. "לעולם לא הייתי עושה ביודעין דבר שאינו עשוי למצוא חן בעיני הבארון ובעיניך", כתב אב"י לשמואל הירש, מנהל בית-הספר החקלאי במקווה-ישראל. "אני מקווה שיסלח לי על השגגה ובעתיד אשתדל להיות יותר זהיר". כשהברון בא לביקור בארץ ישראל, העניק "הצבי" לאירוע את הסיקור הנרחב והאוהד ביותר, עד כדי כך שעיתונים אחרים ביקרו בגלוי את דברי החנופה שפורסמו ב"הצבי".
בחלוף השנים, לאחר שחתם רוטשילד על הסכם להעברת האפוטרופסות על המושבות לחברת יק"א, מציין לנג ביובש כי "כפי שניתן לשער, אב"י העביר את תמיכתו המסורתית מהברון ופקידיו לאמיל מאירסון [איש חברת יק"א]" (עמ' 408). "רבים תלו את חנפנותו של אב"י לברון ולפקידיו בבצע כסף", כותב לנג (עמ' 132), אך טוען כי לא היה בטענות ממש. אב"י היה ונותר עני מרבית שנות חייו. מחוסר תקציב היו תקופות שנטל על עצמו את כל מלאכת הוצאת העיתון, מהכתיבה וההגהה ועד לסידור האותיות והחלוקה למנויים.
לנג, כאמור, חושף את ערוותו המקצועית של אב"י מתוך חוכמה שבדיעבד, במלאכת מחשבת של הצלבת מקורות היסטוריים. הנה דוגמה מאלפת ליכולתו של חוקר העבר להאיר את אחורי הקלעים של עבודת עורך ראשי: בשנת 1904 התגלע סכסוך בין הרצל לאוסישקין, וכמובן גם בין תומכיהם. על רקע המאבק בין שני המחנות תקף סוחר יפואי את ד"ר הלל יפה ופצעו, אירוע שזכה לסיקור בעיתונו של אב"י מצד אחד בלבד – ההרצליאני.
כשקיבל התוקף סוף-סוף את זכות התגובה, הועבר מטעמו לעיתון זכרון הדברים של האירוע. "אך הואיל וכתב היד של זכרון הדברים היה מטושטש, ציין אב"י בשולי הדברים, לא נותר בידיו אלא לשחזר קטעים ממנו, 'על פי אֹמד הדעת בלבד', ולכן הפרסום אינו נאמן למקור". לנג מוסיף מיד כי "נוסח כתב היד של זכרון הדברים המצוי בידינו [הוא זה שהיה כנראה גם בידי אב"י] הוא ברור, קריא, ולמעט מחיקות עט במקור, ניתן לפענחו בנקל. אמור מעתה, שהתנגדותו העזה לאוסישקין גרמה לאב"י לנהוג שלא כדרכו של עורך אחראי" (עמ' 484).
כעשור מאוחר יותר, אגב, כשגורל עיתונו של אב"י היה נתון בידיו של אוסישקין, סיקור ביקורו בארץ ישראל "היה [...] חסר תקדים בהיקפו ובחנופה אליו", כותב לנג. "הגיעו הדברים לידי כך, שבאחד ממאמריו המתרפסים לכבודו של אוסישקין, הוא תהה 'האם יכול הרצל לעשות מה שעשה אלמלא מצא את אוסישקין לעזור לו?'" (עמ' 730).
"סופרה המיוחד של השקפה בחזית המלחמה"
גמישותו האידיאולוגית של אב"י לא חמקה מעין הציבור בארץ ישראל. לנג מספר על מנויים שהחזירו את העיתון כשההטיה נעשתה בוטה. עיתונאים מתחרים לעגו לו. "ערמה של קש רקוב: עתון חסר תכן, חסר צורה, חסר-שפה וסגנון וחסר כל טעם; חנופה לפקיד קטן [...] צעקנות המגיעה עד לגועל נפש", נכתב למשל על עיתון "האור" של אב"י ב"הפועל הצעיר", תוך רמיזה לכך שמי שמשלם למו"ל, מדפיסים את מאמריו (עמ' 730).
לפעמים הסטייה של אב"י מהאמת נבעה דווקא מעקרונותיו. בשנת 1886, כותב לנג, "המציאות המרה של גניבות, התנכלויות לרכוש ולנפש בראשית ההתיישבות הציבה לפניו, כעורך עיתון המחויב לדיווחי אמת, קושי רב, כיוון שדיווחי אמת היו עלולים להרתיע או למנוע עולים בכוח מלעלות ולהתיישב בארץ".
על-פי לנג, "לאחר לבטים רבים החליט לדווח על האירועים, ובהם גם על חילול המקומות הקדושים ליהודים, אך ניסה להמעיט מחשיבותן של ההתנכלויות והעניק להן משמעויות מקומיות מוגבלות, הנובעות מנסיבות אובייקטיביות כמו אי-ידיעת השפה, החוק ומנהגי המקום, ובמקרים אחדים אף הציע להבליג עליהם לאמור: 'אין דבר, נשים יד לפה'" (220).
עטיפת הספר "דבר עברית", מאת יוסף לנג
פעמים היטה אב"י את הסיקור בעיתונו מסיבות קטנות ואפילו קטנוניות. כך, למשל, הוא הגן על ראשי כי"ח, שקיבלו את ילדיו למוסדותיהם, ושנים רבות אחר-כך גנז מאמר כדי לא לפגוע בסיכויי בנו לקבל עבודה בבצלאל.
בחינה היסטורית מדוקדקת של עבודת עורך עיתון, כפי שלנג מבצע בתפקודו של אב"י, מגלה כמעט בהכרח שקרים קטנים שמתלווים לעבודה העיתונאית. אב"י, מגלה לנג, מציג את עצמו בעיתון כמתמצא במתרחש מאחורי הקלעים של הזירה המדינית, בעוד שלאמיתו של דבר, כפי שמכתביו הפרטיים חושפים, אין לו מושג ירוק בקשר למדיניות הממשלה.
מצד אחר, לנג חושף גם את עורמתו של אב"י כעורך עיתון. בעת מלחמת רוסיה-יפן פירסם בעיתונו מידע מסווג, כותב לנג, שאפילו סוכנויות הידיעות התקשו להשיג. באמצעות קשריו עם הקונסוליה הרוסית בירושלים, השיג ביולטין יומי של חדשות המלחמה שהיה מיועד לכמורה הרוסית. "אב"י עיבד את החומר למען קוראיו בשם 'סופרה המיוחד של השקפה בחזית המלחמה'", כותב לנג. "משהתגלה לקונסול הרוסי דבר הזיוף, אסר על מסירת מידע ל'השקפה', ובלית ברירה נאלץ אב"י להרוג את סופרו המיוחד ואף 'הקדיש לו דברי הספד לבביים - - -'" (עמ' 480).
אלתר דרויאנוב הגדיר את אב"י ועיתוניו כך: "היה כופר, היה פוקר, היה מלשין, היה מוסר, חרף את מערכות ישראל, העמידם בסכנה, סבך את מצבם... שקר, רמה, החניף [...] רק תדבר בשפה העברית" (עמ' 637). נראה שיש בכך מן האמת. לאור הבגידה העקבית בערכים עיתונאיים לטובת ממון מזדמן וטובות אישיות, בולטת התעקשותו של אב"י להתעמת עם בעלי ההון כשהנושא שבמחלוקת היה הנחלת השפה העברית.
לאחר שאחד-העם יצא נגד לימוד העברית בארץ ישראל במאמרו הנודע "אמת מארץ ישראל", היה אב"י מוכן להסתכן בביטול חוזה שקיבל להוצאת בטאון הארגון בני-משה שייסד אחד-העם, ותקף בחריפות את המנהיג הציוני מעל דפי עיתונו.
שנים רבות אחר-כך, כשמלחמת השפות היתה בעיצומה, יצא אב"י בגלוי נגד עמדתם של מי שתרמו תרומות משמעותיות להוצאת מילונו. לא זו אף זו, עיתונו של אב"י, מציין לנג, היה סגור באותן שנים ויכול היה להיפתח מחדש אילו החליט להתגייס לצד הנגדי במלחמה. הנאמנות למיטיביו, שלאורך חייו היתה חזקה יותר מנאמנותו לעקרונות מדיניים ופוליטיים, לא עמדה הפעם אל מול נאמנותו לשפה העברית.
הנה כי כן, נראה שלא בכדי, למרות הפעילות המדינית הענפה של אב"י, הוא נחקק בזיכרון הלאומי בראש וראשונה כ"מחיה השפה העברית".
"דַּבֵּר עִבְרִית! – חיי אליעזר בן-יהודה", מאת יוסף לנג, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2008, 922 עמודים בשני כרכים