לפני כמה חודשים, בעקבות מאמר שפירסמתי, פצח אחד מכתבלבי "ישראל היום" בוויכוח עז עימי ועם עורך אתר זה, שוקי טאוסיג, בפייסבוק. אני משתמש בביטוי השחוק "כתבלב" כיוון שלא עמדותיו הפריעו לי, אלא העדרן המוחלט של עמדות עצמאיות כלשהן, כמו חייל אוטומטי בשירות כוח עליון שאפילו הוא עצמו מתקשה להסביר את מטרותיו.
במהלך כמה שעות הטיח בנו שוב ושוב את הטענה שסילפנו את המציאות כאשר יצרנו מצג שלפיו מצעד הנחקרים בפוליגרף מתוך מערכת "ישראל היום" הוא גדול (מקורות בעיתון מצביעים על כ-15 עיתונאים לפחות שנחקרו, ואולי אף יותר). אותו עיתונאי טען שהמספר קטן, אולי אפילו זניח. ניחא, כתבנו לו. נניח לצורך הדיון שמדובר בשני עיתונאים בלבד, בעיתונאי בודד. מה עמדתך? האם לגיטימי לשלוח עיתונאי לפוליגרף על הדלפה של דברים מתוך מסיבת יומולדת פתוחה בדסק? אותו עיתונאי כעס וזעם ובטש. הוא דרש שנתנצל, שנחזור בנו, שנכיר בטעות שלא היתה. רק דבר אחד סירב לומר: האם הוא תומך או מתנגד. הרושם שנוצר היה שאותו עיתונאי מפחד להשאיר זכר, ולו אגבי, לעמדה כתובה כלשהי שלו בעניין. כי מי יודע מי מתבונן ומי מתעד.
פחד הוא רגש טבעי אצל כל אדם, ואצל עיתונאים במיוחד. הפחד מאובדן מקורות, הפחד להסתנוור ממקורות, הפחד לטעות בתחקיר, הפחד מאימת העורך, הפחד מאימת המו"ל, הפחד מהלא-נודע. אבל מעגלי הפחד שיצר "ישראל היום", ובאים לידי ביטוים המושלם (והמפחיד) ב"פרשת הפוליגרף", או אם תרצו "פרשת המלחמה שלא היתה", הופכים את הרגש הזה מתופעה טבעית שניתן למגר לכוח שמשתלט עליך, ממש כמו הפחד מהפוסטרים של "האח הגדול" הניבטים בכל פינה ב"1984" של אורוול.
התבוננות בסרטון המסיבה הנודע לשמצה, שחשף ניר גונטז' באתר זה, אותו סרטון ביתי סתמי שצולם בסמרטפון והוליד מצעד נחקרים בסגנון השטאזי בניסיון לגלות את "המדליף", בתוספת שורה של ספקולציות באשר למקור ההערכה של עורך "ישראל היום" ש"כנראה הולכים למלחמה" (טיפ מביבי? טיפ משלדון? טיפ מהגלקסיה?) – רק מעצימות את הפארסה. כמעין שיבוט של הדמות ההיסטרית שגילם מייקל קיטון בסאטירה ההוליוודית "העיתון", כך חושפת מצלמת הטלפון את העורך הראשי של "ישראל היום" כשהוא גוהר בשלייקס מעל עוגה ומהגג על האפשרות שהתקיפה בסוריה תוביל למלחמה, "ואנחנו ננצח בה".
חדי האוזן ישימו לב שכמה מהעיתונאים בחדר ממהרים להפטיר "ברור". כלומר, ברור שננצח במלחמה (אותה מלחמה שהעורך משער שתפרוץ, בלי שום מידע מוצק), ועיתונאי נלהב מעט יותר אף מבהיר באוטומטיות כי "חייבים", כלומר חייבים לנצח במלחמה (שלא תפרוץ). מסיבת דסק או לא – גם כאשר הם בולסים עוגות מלחמנינה מתנהגים ב"ישראל היום" כאילו הם בבונקר פטריוטי מול ברנז'ה מאיימת, שמאלנית ועוכרת ישראל שם בחוץ, המייחלת להפסדה של המדינה במלחמה העתידית.
שחר כהן, רכזת הכתבים, גיבורת המסיבה המאולתרת, שחודשים אחדים אחר-כך תמצא את עצמה מושלכת לכלבים, לטענתה על לא עוול בכפה, מצחקקת בפינה במבוכה כשהעורך הטרחן מנסה לגלגל על לשונו בדיחה ירחמיאלית ("היא עמלה כמעט עד עלות השחר", ברמז לשמה הפרטי) ומפנטז על מעבר הוליוודי "בשוט אחד" מחגיגה למלחמה.
(איור: שאטרסטוק)
ואכן, בשוט אחד, ממש כפי שניבא רגב, עוברת המסיבה הזאת מסצינה סיינפלדית בלתי מזיקה של מתוקים במקום העבודה לזירת מלחמה, כשה"סרטון" – אותו תיעוד שנעשה בכלל בגלוי, כמו בכל מקום עבודה המתחזה לנורמלי – "מודלף" (כלומר נשלח באופן גלוי ברשת חברתית) לשורה של אנשים, ונוחת אצל עיתונאי אחר. מכאן זירת הקרב נעשית כאוטית ובלתי ניתנת לשליטה: הספקולציות על מסרים סמויים בקשקושיו של העורך הראשי, השקרים של אותו עורך ראשי לאותו עיתונאי (שקרים שרק מעצימים את החשד שהעורך ידע משהו), ציד המכשפות נגד עיתונאים, פיטורים ללא הוכחות, תביעות לבית-הדין לעבודה ועוד.
אבל מעל כל אלה הפחד המצמית מורגש בכל פינה ברחבי המערכת ומעל ראשם של עיתונאי "ישראל היום", שממש כמו וינסטון, גיבור "1984" של ג'ורג' אורוול, יודעים כי "בכל מישורת שבראש גרם-מדרגות, מול תא המעלית, צופות מעל הכותל הפנים הגדולות שבכרזה. הרי זו אחת מאותן תמונות-דיוקן שהצייר התחכם לעשותן באופן שהעיניים עוקבות אחריך בכל אשר תפנה. 'האח הגדול עינו פקוחה', נאמר בכתובת שמתחתיה".