"חיים יבין הוא 'מר טלוויזיה'", מכריז המשפט הפותח על כריכתו האחורית של "עובר מסך", ספרו האוטוביוגרפי של יבין. "למעלה מחמישים שנה ניבטים אלינו פניו המוכרים מן המסך הקטן כמגיש החדשות האולטימטיבי. [...] סיפורו האוטוביוגרפי הנפרש בספר הזה הוא בעצם סיפור תולדותיה של הטלוויזיה הישראלית. זהו גם, במידה רבה, סיפורה של מדינת ישראל כפי שהשתקפה אלינו מן המסך".
אחרי שמתעלמים מהטעות החישובית – על-פי הספר, מהדורת "מבט" הראשונה בהגשת יבין שודרה באוגוסט 1968, כך שפניו המוכרים ניבטים אלינו מהמסך הקטן לאורך קצת פחות מ-42 שנה – אי-אפשר להתעלם מכך שבספר על חייו של יבין אכן גלומות הבטחות רבות. לא רק בכל הקשור להיסטוריה ולהתפתחות של הטלוויזיה הישראלית ושל מדינת ישראל, אלא גם בנוגע לסוגיות כמו השפעתו של מדיום בידורי ורגשי מטבעו כמו הטלוויזיה על אופי החדשות ומהותן, או שאלת תפקודו כעיתונאי של האנקורמן, מגיש המהדורה.
יבין כותב בסגנון קולח ופשוט, לעתים פשטני. חלקים גדולים בספר מורכבים מסאונד-בייטים קצרים ונחרצים, כשאינספור משפטים בו מסתיימים בסימן קריאה, ולא מעט שאלות מסתיימות ב"?!". אך דומה שהוא אינו מפריז כשהוא מתאר את מינויו למגיש "מבט" כ"אקט דרמתי שחרץ את גורלי [...] קבע את מהלך חיי".
"הגשה בטלוויזיה היא משחק, מהדורת החדשות היא שואו, והשחקן מייחל למחיאות הכפיים", מתאר יבין את מלאכתו כמגיש ומהדהד, אולי בלי משים, את הצהרה הפרובוקטיבית משהו של רם לנדס – בכיר בחדשות 2 לשעבר ומי שכיהן כמנכ"ל חדשות 10 – שקבע כי באופן עקרוני, יעל בר-זוהר היתה יכולה להחליף את מיקי חיימוביץ' כמגישת מהדורה ללא קושי רב. "חדשות בטלוויזיה הן ז'אנר רגשי, ואם ככה, מה ההבדל בין חדשות לטלנובלה? זה בידור וזה בידור", אמר לנדס לרונה קופרבוים בראיון ל"7 לילות" לפני כשנתיים.
"דבר אחד היה ברור כבר מן ההתחלה", כותב יבין על ימי "מבט" הראשונים, "שהטלוויזיה היא קודם כל מכשיר בידור. זה כולל גם את החדשות [...]". וכך הוא מתאר את שידור "מבט" הראשון, שיצא לדרך על רקע שחרורם של נוסעי מטוס אל-על שנחטף לאלג'יר: "'מבט' הראשון הפך לאירוע מכונן של הטלוויזיה הישראלית. שום דרמה בדיונית לא היה בכוחה להתחרות בכתבת הבכורה של המהדורה ההיא: שיבת הקבוצה הראשונה של החטופים מאלג'יר לנתב"ג: בוכים, נרגשים, מעולפים-למחצה. הם נפלו על צווארו של מיכה לימור, כתבנו [...] פורקים את הטראומה לתוך המיקרופון והמצלמה.
"[...] לראשונה עבר הצופה הישראלי חוויה מסוג חדש: קלוז-אפ של קורבנות טרור, הזדהות מוחלטת עימם, תחושה של קרוב משפחה שניצל. כתבת הבכורה הזאת [...] מרגשת עד עכשיו. לימור [...] נותן לחומר המצולם לדבר בעד עצמו, לנשום, לרגש אותנו עד דמעות".
מעבר לכך שמספר הפעמים שבהן יבין משתמש במלה "לרגש" על הטיותיה השונות היה מכניס אותו בקלות להרכב השופטים של "כוכב נולד 8", התיאור הזה מבליט את העובדה כי הפער בין לנדס מודל 2008 ל"מבט" מודל 1968 קטן במיוחד.
לכן מעט מוזר לקרוא את הביקורת שיש ליבין, שמגיעה מיד אחרי התיאור הזה, על אופיו הנוכחי של הסיקור החדשותי בטלוויזיה. "היום כותרות מן הסוג הזה, המשדרות טראומה לאומית, נעשות אחרת לגמרי", הוא כותב. "הדגש הוא על הקצב, הלוק, הרייטינג, אין אורך נשימה, אין נשמה. הדרמה האמיתית התחלפה ב'דרמה' הטלוויזיונית, הטכנית, ה'צהובה', הבוטה".
והרי אם מטרת-העל היא לרגש, מה הפלא שעם השנים, במקביל לעליית סף הריגוש של הצופים, נדרשים אמצעים קיצוניים ובוטים יותר כדי להצליח בכך?
למעשה יבין עצמו למד על בשרו עד כמה מסוכן המרדף אחרי סף הריגוש החמקמק, כשהעונה היחידה של תוכנית התחקירים בהגשתו, "הערב החמישי", ששודרה בשלהי שנות התשעים בערוץ 2, הסתיימה בסרט מעורר מחלוקת שספג ביקורת רבה, שבו תועדה משפחה של עולים חדשים כשהיא מקבלת את הבשורה הקשה על פציעתו של אב המשפחה בתאונת דרכים, ומאוחר יותר גם על מותו (את הסרט אפשר לראות כאן). "ניסיתי להצטדק", כותב על כך יבין, "טענתי שהטיפול באמצעות זעזוע יש בו כדי להפחית את מספר התאונות. זה היה תירוץ דחוק [...]".
אגב, בעקבות התוכנית הוגשה נגד יבין תלונה למועצת העיתונות, וזו פסקה כי יבין "פגע בכבודם של בני המשפחה בעת אסונם, חדר לצנעתם, פלש ללא כל זכות לביתם וניצל מצוקתם בחסות המשטרה לצורך הפקת תוכנית טלוויזיה". הוא ננזף על "מעשיו ומחדליו", והוזהר "לבל ינהג כך להבא". העובדות הללו אינן נזכרות בספר.
היסטוריה, דעיכה ופתוס
האוטוביוגרפיה, שבנויה בצורה כרונולוגית, מגיעה לשיאה, כך נדמה, כשהיא מתארת את שיאיו של יבין ואת שיאיה של הטלוויזיה הישראלית. הפרק שעוסק במשדר שליווה את בחירות 1977, למשל, מרתק, וכך גם הפרקים שבאים בעקבותיו. כיום, כש"המהפך של 77'" הוא כבר פרפרזה שחוקה מאין כמותה, קל לשכוח את צירוף המקרים האכזרי שנולד כשדווקא בפעם הראשונה שבה קיימה הטלוויזיה הישראלית מדגם, התקבלה בו התוצאה "הלא הגיונית" של נצחון הליכוד על המערך.
ההחלטה האמיצה של דן שילון, מנהל החדשות אז, שבניגוד להמלצת מנהל הטלוויזיה החליט לשדר את תוצאות המדגם, אך במקביל הכין גם מכתב התפטרות; ההתפרצות של הסטטיסטיקאי חנוך סמית, עורך המדגם, שעשר דקות לפני תחילת השידור נבהל לפתע והכריז כי "כל המדגם לא בסדר!"; הרגע שבו צץ במוחו של יבין המכתם "מהפך" – כל אלה יעוררו השראה אצל כל מי שמתרגש לנוכח מערכת חדשות שמדווחת על היסטוריה בהתהוותה.
המהפך הפוליטי הוביל גם לשינוי בהרכב מליאת רשות השידור והוועד המנהל שלה, והפיצוץ עם אנשי הטלוויזיה – שרובם היו "בוגרי תנועות הנוער והנח"ל שהצביעו מפא"י ומפ"ם או לכל היותר הציונים-הכלליים", כהגדרת יבין – היה בלתי נמנע. "מנהליה החדשים של הטלוויזיה עשו הכל כדי להטמיע בשידורים עולם ערכים חדש, ימני, הגובל בפשיזם, שהגיע לשיאו עם רצח רבין ב-1995", הוא כותב על כך.
סביב סוגיות כמו זמן מסך לנציגי הציבור הפלסטיני בשטחים, תיאורו של מפעל ההתנחלות שהלך וצבר תאוצה באותם ימים או שידורה של הדרמה "חירבת חיזעה", שהציגה את "גירושם הברוטלי של ערבים מכפרם" ב-1948, התפתחו מאבקים מרים שתיאורם מדגים היטב את המתח המובנה שבין דיווח חדשותי ועיתונאי ובין הצגת עמדה פוליטית, ובין טלוויזיה ציבורית וממלכתית לכלי תקשורת שהוא שופרו של השלטון המכהן.
מנקודת מבט עכשווית אפשר, מצד אחד, לנשום לרווחה על כך שגורל משדרי החדשות בטלוויזיה אינו נתון עוד בידיהם של פוליטיקאים ושלוחיהם (יבין מתאר כיצד אחת מחברות המליאה, אהובה מירון, הציעה שעריכת הראיונות תיעשה בהתייעצות עם המרואיינים). מצד שני, זוהי כמובן עדות מצערת נוספת להיעלמותה של הטלוויזיה הציבורית מחיינו, ולעובדה שכיום היא לא הרבה יותר רלבנטית, ולא הרבה פחות אנכרוניסטית, מדיון בשאלה אם יש לשדר ראיונות עם ראשי אש"ף.
חיים יבין באולפן "מבט" בעת שידור המהדורה האחרונה בהנחייתו. 5.2.08 (צילום: מיכל פתאל)
כך או כך, התקדמותו של הספר אכן מביאה עימה גם את דעיכתה של הטלוויזיה הישראלית, שהפכה לערוץ הראשון, ויחד עימה נדמה שדועך גם העניין בסיפור שמגולל יבין. ואולי אלו בעצם התקצרותה של הפרספקטיבה וקרבתם ההולכת וגדלה של האירועים המתוארים שחדלות להיות פיסות היסטוריה מיתולוגיות והופכות יותר ויותר לדיון בענייני היום.
כך קורה בפרקים שמתארים את שני סרטיו האחרונים של יבין, "ארץ המתנחלים" ו"תעודה כחולה", שהופכים, למרבה הצער, לדיון לעוס וסיסמתי שצרכן האקטואליה הממוצע יכול לדקלם מתוך שינה, בנושאים כמו הכיבוש מול הטרור בראי גדר ההפרדה, או מדינה יהודית ודמוקרטית על רקע אירועי אוקטובר 2000, בתוספת דעותיו הלא מקוריות במיוחד של יבין בסוגיות הללו (שלא גורעות מחשיבותם של הסרטים). "הפעם יצאתי לאוויר העולם בלי להסתיר את דעותי ורגשותי ועם אמירה חד-משמעית, למען החופש, הצדק, השוויון, השלום", הוא מסכם בפתוס את פועלו בשתי הסדרות הללו.
גם פרק הסיום והסיכום של הספר אינו מצליח להתעלות, לפחות בכל מה שנוגע לפן העקרוני של הדברים, והתחושה היא כי יבין אינו מצליח לנסח שורה תחתונה מחכימה דיה בכל הנוגע למצבה העכשווי של הטלוויזיה ושידורי החדשות בה. מעצבן גם לקרוא בו טענה מוטעית ומנותקת מהמציאות שלפיה הכנסות הטלוויזיה מפרסומות קטנות כיום כיוון שבין היתר "הרדיו והעיתונות הכתובה [שכדאי היה לעדכן ל'מודפסת'] נוגסים יותר ויותר בעוגת הפרסום" (על הפגיעה מהאינטרנט אפשר להתווכח).
ובכלל, נדמה שעריכת הספר אינה מוקפדת דיה. אפשר היה למשל להציל את יבין ממשפט בלתי אפשרי מבחינה מתימטית כמו "בפרוץ מלחמת העולם הייתי בן 8, במלחמת השחרור בן 15...", והוא כולל יותר מדי אי-דיוקים קטנים ופספוסים עובדתיים.
טקטיקת מגננה
סגנון הכתיבה הפסקני של יבין, בתוספת העובדה שבאופן ראוי לציון הוא אינו נמנע מביקורת עצמית, מובילים לכך שלאורך הספר הוא מלקה את עצמו שוב ושוב בעוצמות שקשה לדמיין רבים מהטאלנטים החדשותיים של ימינו מצליחים לשחזר, בשום שלב של הקריירה שלהם.
"אבסורד טלוויזיוני, פתטי, מגוחך – והכל באשמתי", הוא כותב על ימיו הראשונים ב"יומן". "בראיונות באולפן אני מוצא את עצמי לא פעם בתוך בלק-אאוט [...] מביט במרואיין [...] ולפתע אני לא זוכר מי האיש היושב מולי ועל מה בכלל אנחנו מדברים [...] לא פעם שאלותי מעידות על ניתוק ועל אי-הבנה".
על כשלונו בתחום הדרמה כמנהל הטלוויזיה ("בדרמה נכשלתי") הוא כותב: "זו היתה שטחיות מצדי, יוהרה וקוצר ראות", ואילו את תפקודו במהלך מלחמת המפרץ הוא מסכם כך: "המלחמה לא היתה שעתי הטובה ביותר [...] לא למדתי את החדשות כמו שצריך, הייתי מנותק, היו לי גמגומים, לפסוסים וראיונות מבולבלים". ואלה באמת רק מקצת מן הדוגמאות.
ובכל זאת, גם בהקשר זה מתעוררת בעיה. עם הזמן מתגנבת לה איזו תחושה שאולי בכמה מן המקרים מדובר בעצם בסוג של טקטיקת מגננה. שאולי בכך שיבין ממהר לשפוך על ראשו את קיתונות הביקורת, הוא בעצם מסדר לעצמו חסינות מפני ביקורת של אחרים. כך קורה, למשל, שכשהוא מציין לחיוב כתבה ב"יומן" שעסקה בשכונת עוני בירושלים, הוא ממהר לתהות: "ואולי עסקתי בעוני ובסבל רק כי אלה היו חומרים טובים, שסיפקו לי דרמה מרתקת מן הסוג שכוכביה הם הדפוקים, המזרחים, הפלשתינים, פליטי השואה. הרי אותי עיניינה בעיקר הטלוויזיה. מטרתי היתה להרשים את הצופים".
ובכלל, בסופו של דבר, יש גבול למספר הפעמים שבהן אתה יכול לזעזע את יסודות המבנה שבהשלמתו אתה כל-כך מתגאה, או לטלטל את הקירות שמחזיקים את הגג שתחתיו אתה חי. "אני חושב שהרישיון לבנות את הבניין הזה לא היה צריך להינתן, כי זה על קו הים ומדובר באדמה של הציבור", אמר יבין לאחרונה לאמירה לם בראיון ל"7 ימים", על הבניין שבו הוא עצמו מתגורר כיום, במשפט שאולי מתמצת בצורה הטובה ביותר את הבעייתיות בחלק מן הביקורת העצמית שלו.
יבין מרבה לתאר בספר, בכנות ובגילוי לב, את רגשי הנחיתות שליוו אותו לאורך הקריירה, ואת בטחונו העצמי הרופף (שלא בא כמובן לידי ביטוי על המרקע). "אני לא מפונק במחמאות. זה התחיל עם אמא, שבעיניה אף פעם לא הייתי מספיק טוב, ונמשך כל חיי. ביקורת רעה מחזירה אותי תמיד לשאלה אם אני באמת ראוי או שאני כישלון מוחלט", הוא כותב כהקדמה דווקא בפסקה הקצרה שמוקדשת לזכייתו בפרס ישראל ב-1997.
ואולי, בשורה התחתונה, זהו המפתח לפענוח דמותו של יבין: אדם שמתבונן בעצמו, ובעולם, מתוך פרספקטיבה שכוללת רק שני קטבים, רצוי כאלה שניתן לתמצת אותם במלה אחת, או לכל היותר במשפט קצר: הצלחה אדירה או כישלון מוחלט. צל"ש או טר"ש. זהו מקור כוחו של האנקורמן, וזהו סוד קסמו של יבין. זוהי גם חולשתו.